פירמידה, מקום שאפשר לנשום בו

תמונה ראשונה: אני מטפס במעלה המדרגות של הפירמידה. בקומה השנייה אני רואה שלט עם חץ המורה לעבר הסטודיו של יעקב חפץ. אני הולך בעקבות השלט ומגיע לדלת סגורה שעליה כתוב על גבי דף נייר בגדול “פתוח”. ליד הידית כתוב בקטן יותר “נא לסגור את הדלת”. אני נכנס לתוך חדר גדול ומואר עם שולחן גדול וגיבוב של חפצים עליו – מחשב נייד, ניירות עיתון, צלחת חד פעמית, ספרים וכלי כתיבה. על הקירות תלויות עבודות אמנות מסוגים שונים – ציורים על גבי לוחות עץ, ניירות גדולים, הרבה שילוב של טקסט עם ציור. בעיון קרוב יותר מתגלה החיבה של האמן להצהרות ביידיש, הצהרות חצי לאומיות סתומות משהו וגם הטענה העיקשת ש”זהו לא חלום”.

אני לבד לגמרי בסטודיו. יידיש מיד מעוררת אותי, והעבודות התלויות הן יפות מאוד. הכתובות הזרועות על הקירות הן עמוסות משמעויות – חלקן עגנוניות מאוד, כאילו לקוחות מ”אורח נטה ללון”. הסיטואציה כולה היא טנטטיבית מאוד, כאילו בכל רגע עשוי האמן להיכנס לסטודיו מבעד לדלת, להתנצל על הבלגן, לאסוף את הכלים החד פעמיים מהשולחן ולפצוח בשיחה, אולי על האופן שבו יש לאיית את הכתובות ביידיש.

ואז אני מביט אל מעבר למחיצת הגבס, ובחדר השני, שגם בו מגובבות עבודות, על כורסה צדדית ישן האמן שנת ישרים. לרגע אני נבהל, חושש שאעיר אותו. השעה היא 18:00 ובחוץ כבר די חשוך. אני יודע שהאירוע בפירמידה התחיל ב־10:00, ודי הגיוני שהשיחות עם מבקרים בסטודיו כבר התישו אותו. למרבה המזל נראה שהנוכחות שלי בסטודיו לא מפריעה לו והוא ממשיך להיות שקוע בשינה. אני מעביר את הטלפון שלי למצב שקט ומצלם כמה תמונות בחיפזון. תוך כדי מעשה אני מבין שעדיף שהוא לא יתעורר, כי משהו מהקסם יתפוגג. פתאום הכתובת “זהו לא חלום” התמלאה משמעות אחרת.

תמונה שנייה: בחלל המרכזי של הפירמידה מסודרות כמה שורות של כיסאות שמתמלאים ביושבים לקראת אירוע שנראה שמושך אליו את רוב המבקרים במבנה ושמוגדר כשיחה עם הנהגת העיר החדשה על שינוי. הרב דובי חיון, סגן ראש העיר מטעם סיעת מר”צ ומחזיק תיק התרבות, משוחח עם הקהל על העתיד. מולו יושב נחשון צוק, סגן ראש עיר נוסף (בכיר, לפי התוכנייה), שבשלב מסוים גם נאות להצטרף אליו. חיון מצייר אפשרויות בקווים כלליים. הקונטרסט החד כל כך בין מבנה הפירמידה הקונקרטי לבין התוכניות האבסטרקטיות הוא סוג של אמנות. הצייר עידו מרכוס קם לדבר על איך שהוא רואה את הדברים. הנושא על הפרק הוא רוחות של שינוי אבל מרכוס מדבר על רוחות של דאגה. הוא היה חלק מהקבוצה שעוררה את העיר התחתית, עד שזו הפכה למקום שלא ניתן לגור בו בגלל יוקר הדיור. עכשיו הוא חלק מקבוצה שפועלת בהדר וחושש שגם שם הג’נטריפיקציה תגלה את האמנים. חיון מציע לו את מספר הטלפון שלו.

סגן ראש העיר וסגן ראש העיר הבכיר (צילום: שי אילן)

תמונה שלישית: אני מזהה את מיטל נסים ואת לילך וובר – שתי משוררות שהאירוע שלהן אמור לחתום את היום הזה – ונמלט אל המעלית שבה הן מטפסות לקומה העליונה. הגלריה שלמעלה נפתחת למרפסת עם נוף מטורף. זווית מדהימה להתבונן ממנה על הנמל ועל המפעלים במפרץ מצד אחד ועל העיר התחתית מצד שני. מתחת נפרש הגן היפהפה של הפירמידה שמקיף אותה ומשתפל לתוך שוק הפשפשים. ממערב הפצע המדמם שהותירו הנדל”ניסטים השונים בוואדי סאליב, עם גוש הבטון המדכא שנוגס בשכונה הישנה. יום אחד אמורים הילדים של מי שיתגוררו בדבר הזה לשחק כאן, למטה, בפארק. זה אולי מנחם קצת.

אירוע השירה נקרא “עם הספר בין רגלי”. הוא נולד בעקבות ההחלטה של עיריית קרית מוצקין לדחות שיר שהציעה נסים לפרסום במרחב הציבורי, והכל בגלל השורה הנזכרת שנראתה להם “מגדרית מדי” – צורה מכובסת לומר “ארוטית”. לא צריך להיות קורא שירה מיומן כדי להבין את הסיטואציה האינטימית בשיר עצמו, שבו האם מרדימה את בתה כשספר נח בין רגליה. והיכן תניח את הספר, על הראש? יש להניח שאם נסים היתה כותבת “עם הספר על קצה אפי” הוא היה מתנוסס עכשיו על כל תחנת אוטובוס בין התותח לצומת מוצרט. הערב, שכלל קריאת שירה ותערוכה, עסק במיניות נשית, כזו שהיא לאו דווקא ארוטית אלא גשמית, ישירה, נעדרת גינונים. עבודות מעוררות מחשבה על הקירות ויין במרפסת, אפילו יין מצוין.

פתאום נהיה לי ברור למה העבודה הזאת קוממה כל כך את עיריית קרית מוצקין. אפשר להתמודד עם ארוטיקה נשית כל עוד היא עקרה. אפשר להתמודד עם אמהות כל עוד היא נעדרת מיניות. כל מיני תוכניות בישול של שפים עם אמא שלהם הן להיט. להגמוניה הגברית קשה להתמודד עם זה שאמא שלהם היא אשה. אפילו אם מה שיש לה בין הרגליים זה ספר, זה יותר מדי. זו הפרת סדר.

"עם הספר בין רגלי (צילום: שי אילן)

מדי פעם מגיע מישהו מעניין לדבר איתו – ודים נמירובסקי שלא ראיתי אולי שנה, פולי בלום שגם מציגה עבודה מעניינת בתערוכה, חמודי ג’אנם שמספר לי על העשייה האמנותית שלו שכוללת גידול בקטריות ושקשורה לפילוסופיה סופית ולמחשבה של ז’יל דלז, רותם עמיצור הציירת המעולה. מרפסת שאפשר לנשום בה.

אפשר לנשום כאן. זה מה שעושה המקום הזה, פירמידה. קצת כמו DIA Center – הגלריה הניו יורקית המופלאה בצ’לסי בתקופות הטובות שלה בשנות ה־90 – ואפילו יותר טוב בשבילי כי אני לא תייר פה. כמו חלום, אני לא רוצה ללכת בכלל, אני גם לא יודע כל כך לאן ללכת. לאוטו? לגן למטה? הביתה?