להיות עכשוויים ולהנגיש את האמנות

סבטלנה ריינגולד היא האוצרת של שלושת המוזיאונים העירוניים לאמנות – מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון הרמן שטרוק ומוזיאון מאנה כץ. היא לומדת לדוקטורט בתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, ואת דרכה במוזיאון היא התחילה לפני 22 שנה במחלקת ניהול האוספים — עבודה שלדבריה היתה חשובה מאוד בהתפתחותה המקצועית משום שהיא אפשרה לה להכיר את הקרביים של המוזיאונים ולחקור את הפוטנציאל שלהם מבחינת העבודות שהצטברו בהם עם השנים. “זה הקנה לי ראייה איך אפשר להתחיל ולאפיין את כל אחד מהמוזיאונים מבחינה תוכנית”, היא אומרת. אחר כך היא עברה לאוצרות של מוזיאון מאנה כץ, בהמשך לזו של מוזיאון הרמן שטרוק, ולבסוף לתפקידה הנוכחי.

את מדברת על אפיון גם של המוזיאונים המקומיים וגם של האמנות החיפאית. באיזו מידה ניתן לעשות את זה?

“השאלה הזאת העסיקה אוצרים במוזיאון חיפה לאמנות מאז היווסדו. המוזיאון נוסד בשנות ה־50, והמנהל הראשון שלו היה ד”ר פריץ שיף. לקראת סוף ימיו הוא כתב מאמר מעניין שבו הוא דיבר על האפשרות של סגנון ישראלי, והתייחס שם כמובן גם לסוגיה החיפאית. זה דבר שהאמנות הישראלית עוסקת בו המון, מבצלאל ועד היום. שיף מגיע בסופו של דבר למסקנה שבתנאים שבהם מתפתחת האמנות בארץ, אין אפשרות לסגנון ישראלי מסוים. האמנות הישראלית תהיה תמיד פועל יוצא של מה שקורה בעולם. אני חושבת שבימינו לא ניתן לענות על השאלה הזאת חד משמעית. אנחנו חלק מכפר גלובלי, ואני לא חושבת שיש מישהו ששואף לזה היום. זה פשוט בלתי אפשרי מבחינת העולם שבו אנחנו חיים, מבחינת ההמשכיות של האמנות הישראלית ובכלל אמנות עכשווית. החלוקה של האמנים לחיפאים, לתל אביבים או לירושלמים – יש סכנה שהיא יכולה להיות שטחית, בטח בימינו. אנחנו מציגים כאן הרבה מאוד אמנים שנולדו בחיפה וגדלו בחיפה ולמדו בחיפה ועכשיו הם בכלל בניו יורק, אז לך ותגיד עכשיו שהם חיפאים”.

מבחינת עבודה אוצרותית יש כיוון שהתווית לעצמך?

“אני לא חושבת שאמנות יכולה להתקיים בוואקום. היא תמיד חלק ממרקם הרבה יותר גדול. אני חושבת שכל האמנים שואפים להיות חלק ממשהו גדול יותר ולהיות חשופים לכל העשייה שמתקיימת. כמובן שעכשיו זה קל מאוד. בגלל שמוזיאון חיפה הוא גדול, אחד מהגדולים בארץ, הוא מאפשר להגיד דברים על עכשוויות וזה חשוב. זו השאיפה הגדולה שלנו מבחינה אוצרותית”.

בואי נדבר קצת על הממשק בין המוזיאון לבין הקהל החיפאי. האם את לוקחת בחשבון את האופי של הקהל המקומי בגיבוש התערוכות?

“כמובן, כל הזמן. אבל עם זאת מדובר בשאלה לא פשוטה. התפקיד של החשיפה של המוזיאון לקהל הוא לא רק שלנו אלא גם של מחלקת השיווק ושל יחסי הציבור. יש פה הרבה גורמים שיכולים לעזור לנו כמו אירועים ותוכניות חינוך שאנחנו בונים סביב התערוכות. זה לא רק עניין חיפאי או לא חיפאי אלא התמודדות עם הדעה הרווחת שאמנות עכשווית היא לא מובנת ושהיא רחוקה מהקהל הרחב. זו סטיגמה שקיימת באופן כללי. התערוכות שאנחנו שואפים לפתוח דנות כל אחת מהן בצורה כלשהי בסטיגמה הזאת, באופן הראייה, בשאלה אם היצירה העכשווית היא בהכרח לא מובנת, אם היא בהכרח אידיאולוגית, ואיזו אידיאולוגיה מסתתרת מאחורי מה שאנחנו רואים. אנחנו מנסים ליצור את המרחב הזה שיאפשר לנתח את מה שאנחנו רואים וקולטים מהעולם החיצוני”.

להנגיש את הדברים?

“בדיוק”.

והאם יותר קל להנגיש את הדברים לקהל חיפאי מאשר לקהל תל אביבי למשל?

“לא אמרתי את זה. היתרון בתל אביב הוא שיש שם הרבה יותר קהל שזה חלק מהעיסוק שלו ומתחומי העניין שלו. זה חלק מההבדלים בין הערים. בחיפה התערוכות צריכות להיות יותר נגישות לקהל הרחב. העשייה סביב כל תערוכה היא הרבה יותר גדולה. מה שאני מנסה להגיד בלי להסתבך יותר מדי הוא שבחיפה יש יותר אתגר, ההנגשה היא יותר מאתגרת”.

סבטלנה ריינגולד (צילום: יח"צ)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

לא פריפריה

החוויה שלי, אחרי שהתגוררתי כמעט 20 שנה בתל אביב, היא שמדובר בעיר שקיימת בה סגרגציה כמעט מוחלטת בין האוכלוסיות – יהודים ישראלים, ערבים, עולים מרוסיה וכדומה, בעוד שבחיפה יש ערבוב.

“זה מה שאני מנסה להגיד – שזה דבר מרתק ויכול להתקיים רק בחיפה. מבחינה זאת הרבה יותר קל כאן כי העבודה מכוונת למגזרים השונים. העבודה מולם היא הרבה יותר משתפת. לא עבדתי במוזיאון תל אביב, אבל כאן יש אפשרות לשתף את הקהל בעשייה. המגזר הערבי והמגזר הרוסי הם לקוחות שלנו, ויש לנו פעילויות ותערוכות שהנושאים שלהם וההסברים שלהם מכוונים לקהלים האלה, ואנחנו מקבלים מהם תגובות טובות מאוד. יש לנו הדרכות מלאות בשפות השונות בכל המוזיאונים, יש קבוצות שמגיעות מכל מיני מקומות בצפון שנחשפות לתכנים שאנחנו מעבירים כאן. יש גם סוגי קהל שיותר קשה להגיע אליהם, כמו הקהל הדתי שאנחנו מנסים להגיע אליו. העובדה שאין סגרגציה מעודדת אותנו מאוד”.

בואי נדבר קצת על משאלות ועל פנטזיות.

“המצב הביטחוני והחרם התרבותי על ישראל מקשים עלינו. הייתי שמחה שזה לא יהיה, שיבואו אלינו אמנים מכל העולם ושהמוזיאון יהיה מקום משוחרר מכל מה שמונע מאיתנו שיתוף פעולה גדול יותר עם אמנים מחו”ל. גם הביטוח של עבודות הוא יקר מאוד בגלל המצב הביטחוני”.

תוכלי להתייחס גם לרמה המקומית, למשל לרעיון של מבנה אחר למוזיאון?

“שמעתי שיש רעיון לבנות מוזיאון גדול יותר בעיר התחתית. אני חושבת שחשוב שתהיה מודעות לכך שצריך להיות עוד מוזיאון, גדול יותר. אני לא יודעת למה יש כסף ולמה אין, אבל אני מאמינה גדולה בעשייה המוזיאלית, ואני שמחה שיש הרבה מוזיאונים בחיפה. אין לזה תחליף”.

את חושבת שחיפה היא פריפריה מהבחינה הזאת?

“רחוק מזה. אני לא חושבת שאפשר להגדיר את חיפה כפריפריה בשום צורה, גם אם היא לא מטרופולין. יש פה מוסדות חינוך, מוסדות תרבות, ואני לא מדברת על דברים שלא קשורים לעשייה תרבותית. אמנם רוב הקהילה האמנותית נמצאת בתל אביב, אבל גם אתה כשחזרת לחיפה אולי הרגשת את זה – שצריך את המקום הזה של ליצור בעצמך ולא להיות מושפע מדברים אחרים שקורים, לעשות את הצעד הזה של להיות רחוק מכל ההשפעות. אלה הם שלבים שיכולים להיות חשובים ביצירה ובחיי האמן”.