“מצאנו את האיזון בתוך הזוגיות שלנו”

הסיפור של תיאטרון חיפה, כמו כמה מוסדות תרבות מקומיים אחרים (ע"ע התזמורת הסימפונית), כולל עבר עטור תהילה, משבר שאיים לכלות אותו, שיקום, התאוששות ופריחה מחודשת. על הפרק הנוכחי, שיש בו התפכחות, יוזמה ואיזון בין אחריות להרפתקנות, אחראים בעיקר שניים – מנכ”לית התיאטרון ניצה בן צבי והמנהל האמנותי משה נאור. שניהם עשו חייל במקומות אחרים לפני שהחלו בתפקידם הנוכחי, ושניהם נאותו לקחת על עצמם את הפרויקט המורכב שלא נראה מבטיח בשעתו – להשיב לתיאטרון חיפה את יוקרתו, להחזיר אותו לתפקוד ולהביא לכך ששוב יהיה לעיר תיאטרון רפרטוארי, יוצר ומחדש.

נאור ביים כבר בשנתו הראשונה בבית הספר לתיאטרון של ניסן נתיב בתל אביב את הצגה שבה השתתפו בני כיתתו. כשהיה בשנה ג’ הוא הוחתם כשחקן בתיאטרון הבימה, שם הוא אסף סביבו קבוצה של שחקנים, ומיד עם סיום הלימודים העלה איתם הצגות עצמאיות. “ברגע שראו אותי בתעשייה”, הוא מספר, “מיד הזמינו אותי כולם – יעקב אגמון, עמרי ניצן וסיני פתר. הדבר הראשון שעשיתי היה ‘משפחת ישראלי’ כאן בחיפה, עם ישראל פוליאקוב ז”ל, נורמן עיסא ומיקי קם. אחר כך היו ‘סוחרי הגומי’ ו‘הצבא והרעב’, והשאר הוא כבר היסטוריה והיסטריה – לא נשאר לי זמן לשחק יותר. כל ההצגות היו שלאגרים מטורפים. לפני שהתמניתי למנהל האמנותי של התיאטרון היתה שנה שבה מכרתי יותר הצגות מהבימה, הצגות שלי בלבד. כששאלו ‘מי יציל פה את התיאטרון?’ השם שלי קפץ באופן טבעי, וקיבלתי טלפון. זה היה בתקופה הכי מופרעת מבחינת חילופי התפקידים בתיאטרון. אני הייתי בתקופה טובה מאוד ולתיאטרון היה קשה מאוד”.

אז למה היית צריך את זה?

“אשתי אמרה לי ‘מה אכפת לך? קודם תיקח, אחר כך תחליט’. כשהגעתי, השאלה הראשונה שנשאלתי היתה ‘מה החזון שלך?’. אני כמובן שמתי בראש הרשימה את ההצגות. לא חזון אלא ממש לעשות הצגות. החזרות לא יכולות להישאר בגבולות תל אביב. לפחות חלקן צריך להיות בתיאטרון”.

אחרי התשובה הישירה והפשוטה הבינו חברי ועדת האיתור שהם מעוניינים בו. “כשהגעתי לתיאטרון הוא היה בתוכנית הבראה ובגירעון ענק”, מספר נאור, “היה ברור שצריך פחות סיסמאות ויותר צעדים כדי להציל את המצב, לעשות קופרודוקציות. החזרות היו אז רק בתל אביב, והיום הן מתחלקות בין תל אביב לחיפה. עדיין רובן נערכות בתל אביב, אבל אני מאמין שזה ישתנה”.

מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה?

“זה יקרה כי אין ברירה. חיפה תהפוך לעיר מרכזית. צריך עוד מרכז חוץ מתל אביב. אנחנו עושים צעדים גדולים, ובשנים הקרובות נהיה עדים למהפך גדול בסביבת התיאטרון בשכונת הדר”.

כשנאור נכנס לתפקיד כללה רשימת המטלות שלו הקמה של להקה מקומית (החיפאית), בניית רפרטואר ושיקום של היחסים עם עובדים שלא קיבלו שכר. “לקחתי אחריות מלאה על כל מי שהגיע לעבוד”, הוא אומר, “היה צריך לשקם את הכל. השלב הזה הסתיים, והשלב הבא היה להבין לאן זה הולך. זכיתי לשיתוף פעולה מדהים מצד העובדים ומצד העירייה. ראש העיר יונה יהב הוא שותף נפלא. כשהוא מגיע להצגות רואים עד כמה התיאטרון יקר לו, וכשיש שותפים טובים לחלום איתם אפשר להגיע גבוה מאוד”.

כאשר אני שואלת את נאור איך יכול להיות שהוא לא חיפאי, התשובה מגיעה כהרף עין. הוא אמנם נולד, גדל והתחנך במרכז, אבל הוא פועל, חולם ומדבר חיפה. הוא משתתף בישיבות, נלחם בשיניים על שימור בתי הבאוהאוס בהדר ועל שיקום ספריית פבזנר המוזנחת, פועל לגיוס כספים, מאמין בעיר ובתושביה ורוצה לראות אותה מתפתחת מוניציפלית ותרבותית.

ניצה בן צבי ומשה נאור (צילומים: יח"צ, תיאטרון חיפה)

הקמת החיפאית

בשנת 2010 הוקמה החיפאית – קבוצת תיאטרון יוצרת ומקומית שרוב שחקניה מתגוררים בהדר. “רציתי לבנות קבוצה שתגור פה”, אומר נאור, “ליצור להם מומנטום של יצירה מבודד מרעשים חיצוניים, בניגוד לשחקנים פרילנסרים שבכל יום השגרה שלהם היא אחרת – פה צילומים, שם פרסומת, ובחזרות להצגה לומדים טקסטים לאודישנים אחרים. כאן הקבוצה זוכה ביתרון גדול. הם יכולים להתרכז רק ביצירה ולהתגבש כאנסמבל, ובכך אני רואה את היתרון של החיפאית. מתוך 300 שחקנים שרצו להצטרף התקבלו השנה רק תשעה. זו קבוצה שיוצאת למסע ושעושה תיאטרון עם תעוזה. היצירות הן מקוריות, ולדעתי זו מתנה לכולנו. אנחנו התיאטרון היחיד בארץ, למעט תיאטרון החאן, שמחזיק בקבוצה יוצרת במשך שנים רבות כל כך”.

גם המנכ”לית בן צבי היא חדורת גאווה לגבי החיפאית. “ידעת שההצגה של החיפאית ‘אקווריום’ הוזמנה לזלצבורג, אוסטריה?”, היא אומרת, “מבחינתי ההזמנות של הצגות לחו"ל הן מקור גאווה וגושפנקא לכך שאנחנו עושים משהו נכון. תיאטרון חיפה כתיאטרון עירוני בעיר קוסמופוליטית ובין לאומית פועל מתוך התשתית החברתית, התרבותית והדינמית ומקדם מהלכים שממצבים אותו כמוסד תרבותי מוביל בעיר ובארץ, אשר מחולל שינוי מתוך קשר לתהליכים הגיאופוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים. הובלה זו תביא להכרה בין לאומית מהותית, שאת ניצניה אנחנו רואים בפסטיבל הבין לאומי להצגות ילדים ובדיאלוג האינטנסיבי עם מנהלי מוסדות תרבות מכל העולם. התיאטרון ישפיע על הדור החיפאי והצפוני הצעיר בכך שיהווה אלטרנטיבה לסצנת האמנות והתרבות במרכז – דבר שיעצור את ההגירה השלילית מחיפה. כבר עכשיו מהווה התיאטרון חממה ליוצרים מחיפה ומהצפון בתחום המחול ובתחום התיאטרון העכשווי, אם זה בפרויקט המחול ‘אזור פרא מגונדר’ של היוצרים החיפאים מירב כהן וטל רינן, ההצגה 'ביטון' של היוצרת הילה גולן מהקריות, 'ביוש' של בני יזרעאל והיוצרת מהקריות חלי קניזו שחר או 'שערי גן עדן' בשפה הרוסית של היוצרת החיפאית אסיה נויפלד. רשימה זו היא רק ראשית הדרך למימוש החזון, וכמובן שהתיאטרון ממשיך לאתגר את יוצריו ואת קהליו בגיבוש רפרטואר עשיר ועדכני, המבטא קשת תכנים מגוונת, המרכיבים יחד תמונת מציאות”.

ההצגה "אקווריום" (צילום: יואב איתיאל)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

עקרונות ניהול קשוחים

בן צבי הצטרפה לתיאטרון לפני כשבע שנים. לפני כן היא ניהלה את תיאטרון הצפון – מוסד שהוא הצלחה מסחררת מבחינה מסחרית. אחד מהנושאים הכבדים על סדר היום של התיאטרון הוא התקציב. תרבות בכלל ותיאטרון בפרט לא נמצאים במקום הראשון בסדר העדיפויות התקציבי בארץ. גם בחלק של העוגה שמחולק לתרבות לא שפר מזלה של חיפה – נתח גדול הולך למדינת תל אביב, וההקלות והתקציבים המיוחדים ניתנים לפריפריה. חיפה היא לא פריפריה וגם לא תל אביב. היא נמצאת אי שם באמצע. אלא שתיאטרון חיפה זכה בכך שמנכ”לית בדמותה של בן צבי. היא קיבלה לידיה בור תקציבי, אנשי מקצוע כעוסים, קהל סקפטי וצוות שדרש שיקום, נכנסה לתפקיד במלוא המרץ וגייסה את כל הניסיון הניהולי של עברה. העיקרון המנחה שלה הוא לפעול קודם כל על פי החוקים.

בן צבי: “יש לי עקרונות ניהול כספי קשוחים מאוד – לשמור על יתרה בבנק גם אם חלילה לא נקבל את התמיכה בזמן. אני דואגת להקפיד תמיד על היתרות, על עמידה בתשלומים ועל הניהול השוטף תוך ירידה לפרטים הקטנים והקפדה על כך שכל ההכנסות יגיעו בזמן. העוגה היא קטנה והתקציב הוא בהחלט לא גבוה. התפקיד שלנו הוא לעמוד בקריטריונים הנוקשים מאוד של איכות וכמות ולהוביל בשניהם. למרות מגבלת התקציב אנחנו לא מתפשרים על המרכיב האמנותי, ומצליחים במקביל להגדיל כמותית את הקהל. כך גם התמיכה גדלה ויש מגמת עלייה חיובית. העמידה בקריטריונים היא המפתח, גם מבחינתי וגם מבחינת הניהול האמנותי. אנחנו עובדים באופן מתוכנן. התקציב ידוע ברמה השנתית, אנחנו מכירים אותו ומתכננים את צעדינו לפיו ולא חורגים ממנו. יש לנו כמובן גם שאיפות מעבר לכך. חלק מהן אנחנו כובשים ועל חלק אנחנו לא מוותרים, ומציגים בכל שנה פרויקטים עתידיים שאנחנו מקווים להכניס לפעילות. ההתנהלות הכלכלית והאמנותית שלנו היא אחראית. אנחנו מציאותיים בהתנהלות שלנו”.

נאור: “מאז שניצה הגיעה לא היינו יום אחד במינוס בבנק. היא אשפית. היא מנהלת את התקציב כמו שצריך ואני מביא הפקות שיאזנו את הרפרטואר. מצאנו את האיזון בתוך הזוגיות שלנו”.

ההצגה "ביטון" (צילום: מארק ישאייב)

לא פוחדים להעז

בפרסומים של תיאטרון חיפה מופיע הסלוגן “תיאטרון יוצר שינוי”, שמתייחס בעיקר למשאלה של התיאטרון להיות בעל חשיבות קהילתית. נאור ובן צבי רומזים על השינויים שנכונו לנו, אבל לא אומרים במפורש מה הם. אחרי לחץ פיזי מתון הם מסכימים לשתף בפרויקט אחד שעומד על הפרק.

“נוצר שיתוף פעולה מדהים בינינו לבין קהילת הדר, בשיתוף אגף התרבות”, מגלה בן צבי, “קיבלנו את המפתחות של מרתף 10 ברחוב ירושלים, ממש ליד התיאטרון. המרתף, שמוכר לוותיקי צרכני התרבות בעיר, יזכה לשדרוג רציני וישמש במה לכל סוגי האמנות”.

מי שזוכר את התקופה שבה התפרשה פעילותו של התיאטרון העירוני אל מקומות אחרים, אי שם בשנות ה-80, כאשר בוואדי סאליב פעלה במה שתיים שבה הועלו הצגות פרינג’, לא יוכל שלא להרגיש נקיפות געגוע ותקווה לחזרתן של הפקות קטנות, מונודרמות, תיאטרון שוליים ואוונגארד. ראוי לציין שהרעיון היה של ראש אגף התרבות אורי בלום ז”ל.

בן צבי: “בכל העולם בונים יותר ויותר אולמות תיאטרון קטנים, וכעת אנחנו כבר בשלבים מתקדמים של התכנון. המרתף יכיל כ-50 מקומות ישיבה ובר, והקהל יוכל לשבת אפילו בקומה השנייה. זה יהיה אולם אינטימי, קטן ובוטיקי שיאפשר אירועים כמו קריאת שירה. יש עתיד מעניין מאוד למקום הזה. המקום זה יהיה חלק מהרפרטואר של התיאטרון. וחוץ מזה יהיה גם עוד אולם".

האפשרות שהתיאטרון ייקח סיכונים מסוג זה מעוררת את השאלה אם לא כדאי להישאר במקום הבטוח של להיטים. בן צבי, כך נדמה, לא חוששת. “יש פה צוות שאוהב את התיאטרון וקנאי לו”, היא אומרת, “בזכותו אנחנו יכולים לחלום ולהעז. בסופו של יום אי אפשר לממש כלום בלי עבודת צוות”.

ולא פחדת כשנאור הציג בפנייך הצגות כמו “4.48 פסיכוזה” ו”אקווריום”?

“רק בגלל שאנחנו מעזים וחדשניים אנחנו מצליחים להצעיר את הקהל כל שנה. ללכת רק למיינסטרים זה לחדול, ולכן אין לי חשש”.

נאור מתחבר מאוד לשאלה כיצד חיפה משפיעה על העשייה. “הדבר המטלטל ביותר שחוויתי הוא ההבנה שיש פה דור קוסמופוליטי”, הוא אומר, “הוא לא קשור לציונות, ואני מת לתת לו ביטוי. נדמה לי שכל האנשים שמחזיקים בהגה של המדינה לא מבינים אוכלוסייה גדולה שקיימת בתוכנו – מה הם רוצים, מהם הקולות שלהם. יש פה אוכלוסייה עם כותרת לגמרי אחרת, וצריך לתת לה במה. אלה אנשים שלא פגשתי במרכז הארץ. זה מיד שינה את זווית ההסתכלות שלי על המשמעות של להיות פה, בלב שכונת מגורים, ולחבר כאן את החוטים. לשאול את השאלה מה זה התיאטרון עבור אנשים מסוימים. כל המלאכה שבבימוי נועדה להעביר את החוויה לעוד אנשים. צריך להבין אותם. יש פה צירוף של סוגים שונים של אוכלוסייה שמקסימים אותי. אם נצליח להיות במה למגוון גדול יותר של קולות, זה יהיה מדהים מבחינה אמנותית ברמה הארצית”.