התערוכה החדשה "6+1" במוזיאון חיפה לאמנות היא כמו חור שחור – מושכת אותך פנימה, ולא רק כמטפורה. שישה מסכים שעליהם מוקרנים קטעי וידאו ולידם מונחות אוזניות, במרכזו של חדר חשוך לחלוטין – זהו לא מחזה שכיח במוזיאונים. עוד לפני שנכנסים אל החדר, פרט אחד בטקסט שמלווה את התערוכה מעורר את הסקרנות. ליד שמות שש הנשים שמככבות בקטעי הווידאו מופיע גם שמן של השכונות שבהן הן מתגוררת בחיפה, במין גאוות יחידה.
הספרה 1 בשם מייצגת את יוצרות התערוכה – האמניות הרב תחומיות עמית גביש ולירון חנה אוחיון – אף כי מדויק יותר להגדיר אותן כמנהיגות התערוכה. ואולי הספרה 1 מייצגת גם את חיפה או את הערבות ההדדית בתוך קבוצת הנשים הזאת – תלוי את מי שואלים.
הפרויקט הזה נולד בחממה לאמנות מקום של חברת מוזיאוני חיפה, שבוחרת בכל שנה שמונה אמנים ומלווה אותם בתהליך היצירה. המילה "מקום" לא צורפה סתם לשם החממה, שנותנת מעטפת לאמנים שיוצרים בעיר ובסביבתה ביחד עם הקהילות שחיות בה. העבודות של גביש ואוחיון לא רק נוצרו בחיפה, אלא הן גם עוסקות בה ובשאלה שמעסיקה רבים מהמהגרים אליה ולא פחות מכך את אלה שנולדו בה: למה דווקא חיפה?
"זאת שאלה שעדיין מעסיקה אותי", אומרת גביש שעברה לגור בהדר לפני ארבע שנים, "למה עברתי לחיפה ומה אני מצפה מהעיר הזאת לתת לי? וכשאני מפנה את השאלה הזאת למישהי אחרת, אני בעצם מקווה לקבל תשובה בעצמי". היוצרות, כמו גם המשתתפות, הגיעו כולן לחיפה ממקומות אחרים בארץ, וזה היה החוט המקשר הראשוני ביניהן. "יש מי שעברה לכאן כי תל אביב סגרה עליה, יש מי שעברה כדי להתקרב לבת שלה ויש מי שעברה בגלל סיבות כלכליות", מספרת אוחיון. "כל אחת והסיבות שלה, וזאת אחת מהשאלות ששאלנו כשגייסנו אותן". וגביש מוסיפה: "למדנו שלא כולן מחפשות את הקשר לסביבה, אבל אנחנו כן מחפשות את הקשר לעיר, לכבד את מה שיש פה ואת מי שיש פה, ולהתחבר לזה".
קטעי הווידאו, שכולם צולמו באפלת הלילה, מתעדים משהו שאפשר לכנות אותו דוקו פרפורמנס – חלק מהפעולות מתוכננות מראש, אך מכיוון שהן מתרחשות ברחוב, יש בהן אלמנט דוקומנטרי. עיקרן של הפעולות הוא ההתמודדות המשותפת של הנשים עם תשוקות ועם פחדים אישיים, שחלקם נגרמים בגלל המרחב העירוני ומקורם של חלקם האחר הוא פנימי, וכך גם הניסיון לפתור אותם או לקבל אותם, שקורה בתוך הבית ומחוצה לו. הנשים בקבוצה נמצאות שם האחת בשביל השנייה, גם בתהליך היצירה וגם בסרטונים שבכולם מופיעות חלק מהמשתתפות ואפילו היוצרות.
באחד מהקטעים מופיעה הגר, בת 32, שעברה לאחרונה מהדר למרכז הכרמל. כשגרה בהדר היא חשה חוסר ביטחון ללכת ברחובות וניסתה לצמצם את הנוכחות שלה בהם, בעיקר בשעות הלילה. הקבוצה מלווה את הגר כשהיא יוצאת מביתה הישן ומספרת על חוויה מפוקפקת שחוותה ברחוב. תוך כדי ההליכה היא נטענת בביטחון, גם בזכות הנוכחות של חברותיה, וצעדיה הופכים קלים יותר ורעשי רחוב נורדאו הופכים מהפרעה לכמעט מוזיקה. את הצעדים המהוססים מחליפים אט אט דילוגים שהופכים לבסוף לריקוד. הגר הופכת לבעלת הבית במקום שהיא נאבקה להפוך אותו לביתה.
ענבר, בת 39, אדריכלית שמתגוררת בהדר, נוגעת בווידאו שלה באספקט אחר של השכונה. היא עולה לגג ביתה ביחד עם בתה ומביטה על השכונה האהובה שלה דרך הפריזמה המקצועית שלה. היא מתבוננת בנוף – מצד אחד המפרץ ומהצד השני הדר – מדמיינת את מה שיכול היה להיות פה וחושבת על הפוטנציאל הלא ממומש שמשך אותה לכאן מלכתחילה. היא מציירת על גבי ניילון שקוף את הנוף, והנשים ביחד איתה צובעות אותו בצבעים סוריאליסטיים. כמו כל העבודות ב-"6+1", גם זאת נעה על הציר שבין החברתי לאישי, כשכל צבע בציור מסמל בן משפחה אחר של ענבר: שחור – בעלה איזי, צהוב – היא עצמה, וורוד – בתה אלבי.
מנעד הגילים של נשות הקבוצה הוא רחב – מ-30 ועד 82. המשתתפת המבוגרת ביותר היא שרה, עולה מארגנטינה שהתאלמנה מבעלה ועברה מירושלים לחיפה. היא משוטטת במרחב הציבורי בניסיון להציל צמחים שנבלו ולוחשת להם בעברית ובספרדית. קבוצת הנשים מתפקדת כפועלות במפעל לייחורים בודדים, שכמו שרה מנסים גם הם להצמיח שורשים. בווידאו נוסף מצולמת סיגל, משוררת בת 54, שמגדלת שלושה כלבים בדירתה הקטנה ברוממה. היא יוצאת למסלול הטיול הקבוע שלה בשכונה, כשקבוצת הנשים שהולכת בעקבותיה הופכת ברגע אחד ללהקת הכלבים שלה. כשסיגל מדברת על כלבתה הזקנה בגוף שלישי, לעתים נדמה שהיא מדברת על עצמה.
שתי המשתתפות-יוצרות הנוספות הן עדי ושיר, שצוללות אל הבית והמשפחה. שיר, בת 40 מטירת כרמל, מתגעגעת לסבתה שלא נותרו לה כמעט תמונות ממנה למזכרת. היא מתארת לפרטי פרטים את סלון ביתה של הסבתא שהתגוררה בהדר, והנשים מנסות ליצור מרחב משתנה של חלקי הבית המתואר. עדי, בת 30 מבת גלים, רוצה להשתחרר ולאבד שליטה. היא והקבוצה עושות זאת דרך חזרה אל הילדות. הן מקימות אוהל של ילדים מסדינים ומשמיכות, ושם עדי מצליחה לרגע להתנתק מהלחצים ומהחרדות שהתגברו עם המלחמה, אשר חדרה גם ליצירה הזאת.
עדי תפסה את הקבוצה באמצע התהליך והעלתה שאלות על החשיבות של העיסוק בעצמי ובאישי בתקופה כזאת. "שאלנו את עצמנו אם זה הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות עכשיו", אומרת אוחיון, "בעצם, מה ההצדקה לעשות אמנות בימים האלה?". זה כנראה היה הרגע שבו הקבוצה הזאת התרחבה מעבר לגבולות הגזרה של האמנות והפכה לקבוצת תמיכה נשית. "הרגשנו כמה זה מאוורר ויוצר איזשהו רווח בתוך המציאות", מוסיפה אוחיון, "יש משהו חזק באינטימיות שנוצרה בין הנשים, בערבות ההדדית, בדאגה האחת לשנייה. הביחד הזה היה משמעותי, גם לנו. התחלנו לדבר ולשתף אחת את השנייה".
מה שהתחיל ברצון לייצר אמירה חברתית על המרחב האורבני הפך דווקא להתכנסות פנימה, סוג של תגובת נגד למה שמתרחש ברחוב. "ליצור אינטימיות בתקופת מלחמה, כשהרחוב אלים, זה המעשה הכי רדיקלי שאפשר", מסבירה אוחיון את הפער שבין התוכניות המוקדמות ולבין התוצר הסופי, שהוא רך ועגול, מלא בחמלה ונעדר זעם. "הניסיון לזקק את האמירה או הצורך של כל אחת מהנשים בזמן אמת ולהבין איך הקבוצה עוזרת לה לבטא את זה, זה מה שהוביל אותנו גם בעבודה עצמה וגם בעריכות", אומרת גביש.
רוחה של שכונת הדר מרחפת מעל רוב הסרטונים, והיא גם היתה התפאורה להיכרות בין אוחיון לגביש, שנפגשו באמצע הדרך בין שני הסטודיואים שלהן שממוקמים האחד מול השני. גם תהליך היצירה קרה בהדר, ואך טבעי שתוצריו מוצגה בה – במוזיאון חיפה לאמנות. "התערוכה הזאת התאימה מאוד לתמה הנוכחית של המוזיאון, שכולה עוסקת בפרספקטיבה של נשים על התרבות הישראלית", מסביר אוצר החממה עוז זלוף את הבחירה, "בכל הקומה שבה התערוכה מוצגת יש תערוכות שעוסקות בסדר חברתי פמיניסטי אפשרי. הבחירה באמניות חיפאיות מביאה קהל אחר. החברים שלי כנראה לא היו הולכים למוזיאון אם לא החיבור הזה".
אין זה טריוויאלי לשתי אמניות צעירות להעלות תערוכה במוזיאון הזה, לצד אמניות ותיקות. "זאת זכות מטורפת", אומרת גביש, "בלי החממה אני לא יודעת איך היינו מגיעות בשלב הזה בחיים להציג במקום כזה". "יש משהו במוזיאון, עם כל העובדים שמקימים את התערוכה. זה מרגש. אנחנו לא רגילות לזה", מספרת אוחיון, וגביש מחזקת את דבריה: "אנחנו רגילות לעשות הכל בעצמנו מ-א' עד ת'. גרמו לנו קצת להרגיש כמו נסיכות".
התערוכה הזאת, בחדר החושך עם האוזניות העוטפות, עם השקט שנוצר מסביב ועם קטעי הווידאו הסוריאליסטיים-ריאליסטיים, מציעה למבקרים להתרומם מעט מעל הקרקע ולהביט על העיר ועל הנשים שמרכיבות אותה מנקודת המבט שלהן, שפונה פנימה והחוצה באותו הזמן. יש בתערוכה הזאת משהו בלתי מפוענח, אך עם זאת נגיש, פרובינציאלי במידה חיובית.
הערב (רביעי) בשעה 18:00 תהיה לקהל הרחב הזדמנות לפגוש את האמניות לשיח גלריה שיתקיים בחדר התערוכה.
מוזיאון חיפה לאמנות, שבתאי לוי 26. מפגש נוסף של שיח גלריה יתקיים ב-26 בדצמבר, עלות: 35 שקל. נעילה התערוכה: 4 בינואר 2025.
סינייה
מרתק לקרוא את התיאור על התערוכה במוזיאון ועל יוצריה.
הכתבה מכניסה אותך לעולמן של היוצרות בצורה מופלאה.
קצת אסקפיזם בימים טרופים אילו.
טל
החממה לאמנות מקום מאכזבת מאד
הרמה נמוכה. אולי בחירת אמנים לא טובה או דלילות החומר
היצירות ברמה של חוג אמנות בבית ספר תיכון