במקום לחזור ליפן, הן נשארו בארץ והכינו סושי לחיילים

את קירות הקומה השנייה של מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית מעטרים בימים אלה 14 תצלומים שבהם מתועדות שש נשים יפניות בזמן הכנת סושי. הן לבושות בסינרים, עוטות מטפחות יפניות מסורתיות ועובדות יחד – האחת חותכת טמאגו, השנייה מוסיפה אורז, השלישית מגלגלת את המרכיבים באצה והרביעית כותבת ברכה. אפשר בקלות לחשוב שזאת סצנה שצולמה בטוקיו, אלא שהיא צולמה בזכרון יעקב בעיצומה של המלחמה, והסושי שהוכן שם לא נשלח לאיזו מסעדה מפונפנת אלא לחיילי צה"ל בחזית.

בשבוע שלאחר 7 באוקטובר, כשהתמונה העגומה הלכה והתבהרה, פנו שגרירויות לאזרחיהן השוהים בישראל והציעו להם לחזור הביתה. כך עשתה גם הממשלה היפנית שביקשה מחברי הקהילה היפנית הקטנה שחיה בארץ לשוב הביתה. ההפצרות מהממשלה והלחצים מהמשפחה הכריעו, ונעמי ש', אחת מהנשים שמופיעות באותן התמונות בתערוכה, החליטה לארוז את שני ילדיה ולעלות על טיסת החילוץ, אך כששמעה שהיא מתוכננת להמריא במהלך השבת, כיהודייה שומרת מצוות, זה היה עבורה סימן שהיא צריכה להישאר בישראל.

אבל הפחד והדאגה לא עזבו אותה, והיא הרגישה צורך להשתתף במאמץ הכללי ולתרום את שלה למדינה שהיא חיה בה כבר שנים רבות ומגדלת בה את ילדיה. כשהיא נתקלה במודעה על התארגנות שאוספת אוכל לחיילים, היא הבינה שמצאה את ייעודה הנוכחי. היא הציעה להם להוסיף סושי לתפריט שהם כבר יצרו, ואחרי כמה ניסיונות וגם פידבקים חמים שהתקבלו מהחיילים, נעמי כבר הזדקקה לסיוע כדי לעמוד בביקושים. לשם כך היא נעזרה בחברותיה מהקהילה היפנית.

מתוך התערוכה "בנות סושי יפניות" במוזיאון טיקוטין (צילום: חדוה רוקח)

"רצינו לעשות אוכל ביתי אבל שלנו, לשמח קצת את החיילים", אומרת נעמי עזר נקשימה, שהצטרפה לקבוצה של נעמי ש'. המחשבה היתה להכין פינוק קטן ללוחמים, ולאו דווקא להשביע את רעבם, לשלוח להם את המאכל שמכינים בבתים יפנים לכבוד אירועים מיוחדים. הן היו נפגשות בכל יום שישי במשך כמה חודשים, עד שלמדו לעבוד כיחידה אחת כמו בסרט נע. "התמקצענו עם הזמן והיינו מכינות את הסושי ממש מהר ובכמויות גדולות. קראנו לעצמנו מלאכיות הסושי", היא מספרת בחיוך.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מה שהתחיל כמיזם תרומה לחיילים הפך למעין קבוצת תמיכה לשש הנשים. הן כולן נשואות לישראלים ובעלות משפחה, וחלקן חיות כאן עשרות שנים, אבל עדיין מרגישות לעיתים כמביטות מהצד על האירועים, בטח בזמן מלחמה. עזר נקשימה, שחיה בישראל כ-30 שנה ובנה משרת בצבא, אומרת שזה מה שהחזיק אותה בתקופה הזאת: "המשמעות של זה בשבילנו היתה חזקה. חשבנו כל הזמן אם להישאר או לחזור ליפן, אבל כשידענו שיש את המפגש ביום שישי היתה הרגשה שגם אנחנו יכולות לעשות משהו בשביל ישראל, וזה מאוד קירב אותנו והרגיע אותנו".

כשחדוה רוקח, סופרת וצלמת, שמעה על הקבוצה המיוחדת הזאת, היא מיד הבינה שיש כאן משהו שכדאי לתעד, אבל זה לא היה כל כך פשוט. הנשים לא נעתרו בקלות לחיזוריה, בעיקר כי הן הרגישו שהפוקוס בסיפור המלחמה לא צריך להיות עליהן. כמיטב הקלישאה על הפדנטיות היפנית, הן בדקו בדקדוק את הרזומה של רוקח לפני שהסכימו להיפגש איתה. "היה לי מזל שסדרת תמונות שצילמתי זכתה בפרס בינלאומי בטוקיו חודשיים לפני כן, זה שכנע אותן שאני מקצועית ושאפשר לסמוך עלי", אומרת רוקח, שתיעדה מפגש אחד של הקבוצה בבוקר יום חורף שמשי.

התצלומים בתערוכה "בנות סושי יפניות" בקומה השנייה של מוזיאון טיקוטין (צילום: נמרוד אשכנזי)

התוצאה של המפגש הזה היא תצלומים מלאי רגש, טבעיים, גם מבחינת התחושה שמשדרות המצולמות וגם מבחינת הצבעים. "הרבה אנשים שהיו באירוע הפתיחה של התערוכה אמרו לי 'הן קורנות מאוד, מה עשית?', אבל זאת לא אני, זה הן", משתפת רוקח, "אחרי כמה זמן ששהיתי איתן בחדר והן כבר לא חשו בנוכחותי, הן התחילו לשיר שיר ביפנית, ביחד ובהרמוניה. היתה שם תחושה של שותפות, ואני חושבת שהיא עוברת גם בתמונות".

רוקח שמחה על כך שבין כל הקושי והאימה, שבאים לידי ביטוי גם ביצירות האמנות שנוצרו בזמן המלחמה, התערוכה שלה משדרת דווקא אופטימיות. "יש כאן משהו מרגש – הסולידריות של הנשים האלה, האכפתיות וגם המתיקות הזאת שמשתקפת בצילומים", היא אומרת.

"להכין סושי לחיילים זה כלום. אם חושבים על המלחמה מה שאנחנו עשינו זה זוטות, אבל אותנו זה הציל", נקשימה עזר מתעקשת להדגיש, "כשאני חושבת על הנכדים העתידיים שלי ועל הילדים שלהם שאולי כבר לא ירגישו יפנים, אבל הם יידעו שפעם סבתא שלהם היפנית חיה כאן וניסתה לתמוך כמה שהיא יכולה במדינה הזאת". בערב הפתיחה היא הובכה מעט לראות את דמותה ניבטת מקירות במוזיאון, גם מטעמי צניעות וגם מסיבה פשוטה יותר. "שכחתי להתאפר באותו היום, רק על זה חשבתי כשביקרתי במוזיאון, אבל לנכדים שלי לא יהיה אכפת מזה אני חושבת", אומרת עזר נקשימה חצי בצחוק חצי ברצינות.

את התערוכה, שנקראת "בנות סושי יפניות", בחרה אוצרת המוזיאון ד"ר אתי גלס גיסיס למקם על הקירות שמקיפים את בית הקפה טלק בקומה העליונה של טיקוטין. נראה שהמיקום הזה מתאים מאוד לתצלומים ולמצולמות – טבעי, פשוט, צנוע ובלתי מתיימר. יש משהו מזמין בתערוכה שמתרחשים בה ומסביבה חיים – אנשים שותים אספרסו, מקלידים בלפטופ או קוראים ספר, וגם מביטים בתמונות היפות והמסקרנות. בסוף החודש רוקח תתארח שם, בינות הקפה לקרואסון, למפגש עם הקהל במסגרת "שיח גלריה" ותחלוק עמו פרטים על תהליך היצירה.

שדרות הנשיא 89. שעות פתיחה בחודש אוגוסט: ראשון-חמישי ושבת, 18:00-10:00, שישי, 14:00-10:00. המפגש עם הצלמת חדוה רוקח יתקיים ביום רביעי, 28 באוגוסט, בשעה 10:30. המחיר: 35 שקל בהרשמה מראש. התערוכה מוצגת עד 26 בנובמבר.