מאז שפיתחתי מודעות עצמית, המושג “הטרדה מינית” הטריד אותי בכל פעם ששמעתי אותו. כנער הורמונלי, כרווק הולל וכגבר נשוי מעולם לא חשתי צורך להעיר הערה סקסיסטית, שלא נדבר על לשלוח יד למישהי זרה או למישהי שאני מכיר במסגרת כלשהי. אולי זה קשור לעובדה שיש לי שריטה לגבי המרחב האישי שלי ושל אחרים, אבל גם אילולא […]
בזמן ההיריון פקדנו את בתי החולים השונים בחיפה בממוצע אחת לשבועיים כי הנחנו, פחדנו, דמיינו ונלחצנו או כי סתם עמוק בפנים זה היה סוג של אודישן ארוך לבית החולים שבו אבחר ללדת. כשלביא נולד החלטנו שהמעיים שלו הן לא תקינות. מאוחר יותר אריק היה בטוח שלביא הוא אוטיסט כי לא היה ביניהם קשר עין. אחר […]
שנה זה המון זמן. בשנה אחת הספקתי לראות את התינוקת שלי הופכת לילדה של ממש וללמד אותה לספור עד עשר, לחסוך לבית ואז להבין שיש לי עוד דרך ארוכה, לטוס למיאמי לחופשה מדהימה, להתקדם בעבודה (אבל לא בשכר), לרכוש רכב שני ואז לקלוט שזו טעות כלכלית, להחליף את מכבי חיפה בהפועל חיפה ולהתחרט, לעלות ולרדת […]
ביום שבו השתחררתי מצה”ל עליתי על מטוס אל הלא נודע. את הטיול של אחרי צבא נהוג לעשות בהודו, בדרום אמריקה או באוסטרליה, אבל אני בחרתי דווקא בארצות הברית ואף אחד לא הבין למה. אחרי מיליון שעות נחתי שם, ובדיעבד זו היתה חוויה שהכילה את כל סוגי הטיולים האפשריים – טיולי טרמפים, ראלי עם הארלי דוידסון, […]
העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמניקות בציבור ואלה שלא יכולים לסבול את זה. אקדים ואכתוב שלי אין בעיה עקרונית עם הנקה בציבור, אבל גם פעולה טבעית זו צריכה לדעתי להתבצע במסגרת כללי הנורמה. לפני שאגודות נשים למיניהן יתקפו אותי אסביר: נכון שהנקה היא פעולה טבעית לחלוטין ולא ניתן לערער עליה, אבל באותה מידה […]
א-ח-ר-י-ו-ת. רצף אותיות שעושה לי אלרגיה וגורם לי לעצבים, ללחץ ולתסכול. תמיד אומרים לי “קחי אחריות”, אבל בינינו, אני פחות בקטע של לקחת אלא יותר בקטע של לתת (כמה היפי מצדי). את זה אני עושה נפלא. אריק אחראי לקחת את לביא לגן, בגן אחראים ללמד אותו לאכול בישיבה, לישון בשעה מסודרת, לסדר אחריו וללטף במקום […]
כשהייתי צעיר ורווק נהגתי לתרץ את שעות השינה הארוכות שלי כשנת יופי. בכל הזדמנות שהיתה לי הייתי מניח את הראש ומנמנם קלות עד קשות. בשבתות, בחגים ובסתם ימי חופש מאולצים הייתי אוהב למשוך את השינה בבוקר עד הצהריים והכל בשם היופי. כמובן שזה לא תרם הרבה לחיצוניות שלי, אבל ברוב הפעמים זה הוריד ממני את […]
בזמן האחרון לביא התחיל לפתח אישיות. זה קטע כזה – הזמן עובר, ומגוש של תום וחמידות מתהווה לו איש קטן, דיקטטור, עם רצונות משלו, וכן, גם סדרי עדיפויות. יש לו חבר בגן, ירדן, ואני מברכת על זה, כי עם איך שלביא מתנהג אפילו אני לפעמים מוצאת את עצמי לא רוצה להיות חברה שלו. בסוף […]
השנה אחגוג יום הולדת 35, אבל משום מה אני מרגיש בן 53. זה לא סוד שתמיד היתה לי נטייה להתחבר לצד המבוגר שבי, ואף אחד מהחברים שלי לא הבין למה אני אוהב לשתות סודה כבר בגיל 17. תוסיפו לזה שתמיד העדפתי לשבת במושב האחורי בדרך לבילוי, שהייתי בוחר לישון ב־21:00 כי למחרת היה יום לימודים […]
אני אדם חורף. אני אוהבת להתכרבל כשיש רעמים וברקים בחוץ, אני מתה על הרבה שכבות וכיף לי עם מעילים שהופכים אותי לשמיכת פוך מהלכת. יש משהו באוויר הנקי של החורף, והריחות בו הם יותר טובים. וההתחדשות במלתחה חדשה כי מי זוכר מה בכלל לבשתי בחורפים הקודמים, והחלפת ארונות קיץ לחורף שמזכירה שיש לי סטייל גם […]
כשהקטנה היתה בת עשרה חודשים גילתה אשתי בדרך הקשה שהיא אלרגית לטחינה ולבוטנים, ומאז חיי הנשנושים שלי הם לא פשוטים בכלל. כל חטיף שנכנס הביתה עובר בדיקה דקדקנית לנוכחות של שומשום ובוטנים, כאשר גם חטיפים שרק עלולים להכיל אחד מהנ”ל נשארים בסופר. כמובן שזהו מחיר שאני משלם באהבה גדולה תמורת בריאותה של הקטנה, אבל עדיין […]
אמהות בכלל ואמהות טריות בפרט ממותגות מבחינת סטיילינג איפשהו בין מנקה לדוגמנית יד שלישית עם בגדים מוכתמים יד שנייה, עם שורשים בשיער ועם לק אכול מסטרס או סתם מתפורר כי למי יש זמן. אצלי ההזנחה התבטאה בעיקר בחוסר עקביות וברצון אמיתי לרדת במשקל כי ציפורניים מעולם לא היו לי, בגדים – אתם תקראו לזה יד […]
“אוטופיה” לפי ויקיפדיה, שניתנת להבנה כ”המקום הטוב”, היא מונח שנטבע על ידי תומאס מור באנגליה של שנת 1516. כיום, במובן הכללי והמקובל ביותר שלו, מתייחס המונח לחברה מושלמת היפותטית. מכאן הסקתי שאוטופיה היא חברה שבה רואים כל היום כדורגל, משחקים קצת קלפים ועובדים רק חצאי ימים. במסגרת האוטופיה לא קיים מינוס בבנק, כולם אוהבים את […]
היומן שלי עבד שעות נוספות בחג סוכות, ולא כי אני כזאת פופולרית, אלא שכל הפסטיבלים והאירועים הכי שווים נערכים במקביל ואני חייבת להיות בכולם. ובתוך המרתון הזה, שלביא כמובן התלווה אליו, הוא חטף מכה בראש מהסוג המלחיץ, ומשחקנית/כתבת/חובבת תרבות וסרטים נהייתי אמא במשרה מלאה. התפקיד הראשון היה לחשוש מהגרוע מכל – זעזוע מוח. ואכן, לביא […]
אחד מהרגעים המרגשים בילדותי היה הרגע שבו כל הבני דודים הכינו קישוטים לסוכה מגזרי נייר של ירחוני “לאשה” ישנים עם כתמים של קפה עליהם. ההתרגשות היתה בשיאה – להפוך את הסוכה להכי יפה בעיר ואולי לזכות בפרס הסוכה היפה של ראש העיר. בחרנו את הקרשים הכי טובים, השקענו במסמרים חדשים, הפכנו עיתונים שלמים ליצירות אמנות […]
בתחילת כל שנה אני מסתכלת על העבר, בודקת את ההווה וחופרת בעתיד. אני מבטיחה הבטחות, מכינה רשימות, מחפשת את אלה של שנה שעברה (ואף פעם לא מוצאת), מתקדמת לעבר השנה החדשה מלאה בציפייה ובאנרגיות, ובעיקר לא מתנצלת. על שום דבר. אבל השנה בכל זאת אני צריכה לבקש סליחה מאדם אחד בלבד – מהבן שלי, לביא. […]
כהורה צעיר חשבתי שראיתי כבר הכל, שאין משהו שיוכל להפתיע אותי בשנים הבאות כל עוד הקטנה נשארת קטנה. חשבתי, והתבדיתי. כל הטיולים, הטיסות, הזריקות, ההקפצות לבתי חולים, האלרגיות, המחלות, ההלבשות, הטלפונים מהגן, החגים, הבקרים, החיתולים, הלילות, הדרמות, הדמעות, ההצקות, הפריחות וכל מה שעולה לכם בראש – כל אלה לא הכינו אותי ל־25 שעות של צום […]
יש טיפוסים של מתוק ויש טיפוסים של מלוח. יש כאלה שאוהבים את המדבר ויש כאלה שאוהבים את הצפון. יש אנשים של מלוח ויש אנשים של מתוק. יש חיות של בוקר ויש עכברים של לילה. אני מכורה למתוק, מאוהבת בירוק של הצפון, מתה על כרבולים של חורף ויותר מכל – שלא מבחירה – אני טיפוס של […]
