לפני שלוש שנים יצאנו למסע. אריק, אתם ואני. לאט לאט, בלי לתכנן או לשים לב, הפכתם לשותפים שלי למחשבות, לפחדים, לחוויות ולתהליך הענק שהפך אותי מרווקה לאשת משפחה. המדור “אמא יקרה לי”, שהתחיל כ”היריון, הורות ומה שביניהם”, חשף את העולם הפנימי שלי (וכנראה של עוד רבים אחרים), וגם כשלפעמים זה היה מביך הרגשתי שאני חייבת […]
אני מניחה שעד סוף קריאת הטור הזה רובכם תפתחו רגשות עוינים כלפי. הדתיים יתעצבנו, המתנגדים לאקט יגידו שמגיע לי והחילונים יטענו שלא עשיתי שיעורי בית. ואני? אני מבולבלת ומלאת רגשות אשם והורמונים. השאלה אם לערוך ברית מילה לא עלתה לכותרות כמו שאלת החיסונים למשל, וכך מצאנו את עצמנו שבעה ימים אחרי הלידה פותחים את הדלת […]
החל מהשבוע ה־30 ערכתי את כל טקסי ההיפרדות מחיי כהריונית, מחיי כאמא לאחד (או לשניים, תלוי אם סופרים את אריק) ומהחיים באופן כללי לחצי שנה לפחות, וכל יציאה מהבית היתה כרוכה בחישוב עלות-תועלת – מה שהפך אותו לקצת יותר מסודר. ברביעי שעבר בלילה, שנייה לפני השינה, חשדתי שירדו לי המים. שמעתי על מקרים שבהם נשים […]
“אין חכם כבעל ניסיון” הוא פתגם ידוע, ולאחר שצברתי ניסיון של שני היריונות אני מרגישה חכמה מתמיד ומלאת מסקנות כרימון. המסקנה הראשונה היא שאין חוכמה בהריון, יש טפשת. היא אמיתית, היא תוקפת את הטובות ביותר והיא עלולה להישאר לנצח, אם כי במינונים שונים. את הטיפול לטפשת הזאת עדיין לא מצאתי, אבל אני משיכה לחפש. אז […]
תשעה חודשים הם מעט מדי זמן להתרגל לרעיון שהולך להיות לך עוד פרטנר לכל החיים, אבל הרבה מדי זמן לסחוב אותו בבטן. ההיריון הראשון עבר מהר וטוב מדי. אריק טוען שכבר שכחתי כמה התלוננתי ושאולי זה מה שגרם לי להרות שוב, אבל אני חושבת שהוא מגזים. פשוט עבדתי בלהיות בהיריון – הלכתי לכל הסדנאות, חלקתי […]
בכל מקום שאליו אני הולכת מאחלים לי שאלד כבר ושתהיה לי לידת תרנגולת (ורצוי בלי תפרים), נותנים לי טיפים על איפה כדאי ללדת ועל איך להימנע מטחורים, נכנסים לי למרחב הפרטי, מרחמים עלי, מביעים תקווה שבהיריון הבא זו תהיה בת “כי את חייבת”, ונוגעים לי בבטן כאילו היא מנורת הקסמים של אלדין. הפחד הכי גדול […]
הספירה לאחור נמשכת והסוף קרוב מתמיד. הסוף לתירוץ של הבטן, הסוף לתשומת הלב והסוף לנוחות שבילד אחד, ומנגד הסוף לבצקות, לצרבות ולעייפות היתר. באופק מבצבצת תחילתה של חופשת הלידה – זו שצריכה להגיע לפני כי הדבר האחרון שקורה אחרי זה חופשה. ועם המזל שלי, עדיין לא התווספו עוד כמה חודשים לחוק חופשת הלידה בישראל. אז […]
אני באה ממשפחה שבה לכל אחד יש תפקיד משלו. אני, הבכורה הסוררת, שמקפידה להסתבך, לעשות דווקא, להתיש, לאתגר ולא להעריך כלום; אחי ירון – הילד השקט, התלמיד הטוב, הלוחם ובעל התארים האקדמיים; אבא עם השפם ועם הבדיחות המוזרות שדואג לפרנסה; ואמא שהתפקיד שלה הוא להיות מצוינת בכל התפקידים. אמא שלי נאלצה להתמודד עם כל הבעיות […]
את ההיריון הזה לא תכננתי, אבל כמו שאומרים – התינוקות האלה יוצאים הכי שווים. בשבועות האחרונים התבשלתי עם הרעיון שאהיה אמא לשניים. מזל שנתנו לי תשעה חודשים להתרגל לשינוי, ובמיוחד לכך שאלד בשיא הקיץ ויום ההולדת שלו יחול בחופש הגדול. חוסר התכנון הזה היה גם בהיריון עם לביא, שנולד בסוף דצמבר. זהו חודש שבו אפשר […]
בנות בביקיני, סלפי על רקע חופי חיפה. בשבילן שמש היא שיזוף, ובשבילי זה פיגמנטציה וחשש שהמציל יתבלבל ויחשוב שאני לווייתן. פוסטים מרגשים של זוגות מאוהבים נטולי ילדים ודאגות, סרטונים ממסיבות מגניבות והופעות. את כל אלה פספסתי כי כל שעה פנויה שלי מוקדשת לשינה או להתמרחות מול הטלוויזיה עם דלי מלא בשוקולדים ובמלפפונים חמוצים. בטח כבר […]
אני מאומצת. אף אחד במשפחה שלי לא דומה לי, אני לא מזכירה בכלום אפילו דוד רחוק. עם השנים זרקו לי הערות כמו “את האף רואים שלקחת מאבא” או “המבנה הוא של אמא, מיד רואים”, ואני תמיד נלחמתי עם עצמי לשתוק, להנהן, לחייך ולהמשיך הלאה. האבא שאימץ אותי נתן לי הכל. הוא נתן לי חיים יותר […]
פעם, לפני הרבה שנים, גן האם היה הבית השני שלי. זה היה המקום שבו הכל קרה – המקום שבו התבגרתי, שאליו ברחתי, ששרט אותי, שגיבש אותי, שהפחיד אותי ושניחם אותי. מגן האם יצאו אגדות – אנשים ששמם עדיין שגור בפיהם של רבים כמו למשל אבי וודקה – וגם לא מעט קבוצות פייסבוק שמשתפות זיכרונות מהעבר. […]
לנו הישראלים יש נטייה להתערב בכל דבר, ועוד לעשות את זה עם חיוך כאילו אנחנו בעצם עושים טובה לצד השני. כהיריונית אני מרגישה שההיריון שלי שייך לכולם, שהבטן היא כמו פינת ליטוף בגן חיות, שאם אני מתלוננת אז “היריון זה לא מחלה” למרות שכל שני וחמישי אפשר למצוא אותי בקופת החולים. במשך כל ההיריון, הלידה […]
בשנים האחרונות חג השבועות עבורי הסתכם בתיקון ליל שבועות. בכל שנה הייתי מפצחת את קריאת המגילה, מעלה את המופע במקום אחר בעיר ושמחה על המסורת החיפאית שהתגבשה. השנה ההיריון לקח ממני את הכוחות ואת היצר ליצור, ומצאתי את עצמי בבית, מעבירה את הזמן בהתמרמרות על כך שבעולם הווירטואלי נחלקים החברים שלי בין אלה שחוגגים את […]
לכל ילדה יש את החלומות האלה, את התמונה בראש של האביר על סוס לבן או של האבירה על האופניים החשמליות, את הידיעה מה היא רוצה לעשות כשהיא תהיה גדולה ואת הביטחון בכך שהכל אפשרי. אצלי רוב הפנטזיות היו די דביליות. בגלל אהבתי לסדרה “לא כולל שירות” שבה שיחקו צעירי תל אביב הערצתי את העיר הגדולה […]
אז טסנו לבודפשט – עיר שכל מי שביקר בה אומר שהיא מהממת. בניגוד לפעמים קודמות שבהן טסנו עם לביא, האריזות לא היו מסורבלות, האופציות היו אין סופיות, יכולנו לתכנן מה שבא לנו בלי להתחשב בצרכים כמו האכלה, שעות שינה, רעש והגבלת כניסה. תכננו להפסיד כסף בקזינו, לצפות בשתי הצגות לפחות, לשתות בארבעה פאבים, לעשות רואוד […]
בכל טור שאני כותבת הדבר הראשון שעובר לי בראש הוא מה לביא היה אומר על זה, איך הוא היה מפרש את הדברים וכמה הוא ישנא אותי על זה בעתיד. אני תמיד שואלת את עצמי מה יגידו השכנים, ההורים שלי, הורים באופן כללי או הגננת של לביא, אבל מכל האנשים בעולם מי שהכי מפחיד אותי זה […]
בכל שנה ביום השואה אני מקיימת בביתי את פרויקט “זיכרון בסלון”. בכל שנה הוא עמוס בתובנות, בדמעות ובתמונות שרצות בראש מתוך סיפורי העדות. גם השנה קיימתי ערב כזה, אך הפעם, מעבר לתחושות הקשות של יום השואה, חגגנו עצמאות. הערב הזה התפתח איכשהו מסיפורי גיהנום מהגטאות וממחנות ההשמדה למה שאנחנו חווים היום עם ציון 70 שנים […]
