תרבות

אומניבור גסטרו בר בעיר התחתית יוצר חיבור שכמותו אפשר לפגוש רק בארץ בין המטבח הרוסי לזה הים תיכוני. איציק כרסנטי הזמין לשם את רמי כהן, הבעלים של רשת הקונדיטוריות שני, ושמח לגלות שבשורה חדשה הגיעה לחיפה

ההפקה המקורית "מתכוונת" של החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה היא תוצאה של עבודה על פוסטים ברשת בעקבות הקמפיינים MeToo# ו#למהלאהתלוננתי. "אתה מבקר בכל פעם בנשמה של אדם אחר", אומר במאי ההצגה ארז מעין שלו

איציק כרסנטי הזמין את מני אסייג, התסריטאי של הסיטקום “שנות ה־80”, למסעדת BP הכשרה, ונהנה (כמעט) מכל ביס

ספרה של נילי שרף גולד – פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת פנסילבניה שגדלה בחיפה – מציע לקוראים סיור היסטורי, ספרותי, אדריכלי ואישי בשכונת הדר

הקומדיה "הלילה ה-12" של ויליאם שייקספיר תעלה מחוץ למסגרת התחרות בביצועה של להקת התיאטרון החיפאית של תיאטרון חיפה. השנה תעלה במסגרת הפסטיבל לראשונה הצגה המותאמת לילדים על הספקטרום האוטיסטי

שמואל וולף, שחקן התיאטרון העירוני חיפה בעבר, נפטר בגיל 85. וולף זכה בפרס קיפוד הזהב ובפרס אמ"י על מפעל חיים, והשתתף גם בסרטים "סאלח שבתי", "שמונה בעקבות אחד", "איריס", "חצי חצי", "עזית הכלבה הצנחנית" ו"שוד הטלפונים הגדול" ובסדרת הטלוויזיה "משפט קסטנר"

“ימאים זה קומבינה”, אומר שחר סיון, אמן וטבח, “אוכל של ימאים הוא אוכל של שושו, משהו שאתה מביא מתחת לזרוע”. מפגש שעסק בסוגי האוכל שאתה מוצא בנמל הניב כמה מאכלים מאולתרים, נאמנים לעקרונות שסיון מנה ושמתייחסים לאוכל של ימאים – פונקציונלי ויעיל אבל גם ספוג כמיהה לבית ולנחמה

עד כה החמיצה חיפה את הפוטנציאל הרב בטיפול התיאטרוני ברגעים ההיסטוריים הנגזרים מקיומו של הנמל. הבמאי סיני פתר, המנהל האמנותי לשעבר של תיאטרון חיפה, כותב על משמעותו של הנמל התרבותי שנועד להתקיים בעיר, ושחיפה עדיין רחוקה ממנו

הבמאי אלעד קידן, נכדו של מנופאי בנמל, פתח את סרטו “היורד למעלה”, זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבין לאומי של חיפה, בשוט שצולם מראשו של מנוף ברציף כרמל. קידן מספר על סגירת המעגל שהיוו בשבילו הצילומים בנמל, ועל המשמעות הקולנועית והאוטוביוגרפית של הטופוגרפיה המיוחדת של חיפה

הוריה של המשוררת מיטל נסים היו, במובן מופשט, פועלי נמל, משום שרחוב העצמאות ורחוב הנמל הם המקומות שאליהם נוסעים כדי לעבוד. כשהסניף הראשי של בנק דיסקונט בעיר התחתית נסגר והפך ל־WeWork, הפכו העיר התחתית לדאון טאון, עמדת קבלת הקהל לאופן ספייס, השוכרים לממברים והאמנות על הקירות ליותר ממה שההיסטוריה של המקום יכולה לתת

הפרלמנט של ותיקי הימאים מתכנס מאז שנות ה־60 בפאב העוגן בכל יום שישי. חגית הורנשטיין הצטרפה אליהם, ועל כוסית של וויסקי (נו טוב, כמה כוסות) שמעה אותם מעלים זיכרונות מימים שלעולם לא ישובו, מקטרים על כל נושא אפשרי וגם צוחקים. בעיקר על עצמם

השביתה הדרמטית של שנת 1951 בנמל חיפה, שזכתה לשם “מרד הימאים”, סימנה את הפניית העורף של מפא”י לשכבות החלשות ואת כריתת הברית הפוליטית והחברתית שלה עם השכבות האמידות. ח”כ דב חנין כותב על תולדות השביתה ההיא, ועל הרלוונטיות שלה היום

מתוך “הצל שלי ואני” – ספר ראשון פרי עטו של יהודה פוליקר שמביא תמונות מימי ילדותו והתבגרותו. הספר יראה אור בתחילת מרץ בהוצאות ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. ב־12 במרץ יופיע פוליקר במועדון זאפה חיפה

“הים הגדול אכן הוא ים יפה, ובחוף חיפה – יפהפה”, מצטטת פרופ’ ניצה בן דב את י.ח ברנר מתוך הסיפור “עצבים”. בן דב כותבת על הנמל ועל הים של חיפה כמקור השראה אוטוביוגרפי וספרותי מברנר, דרך חייה שלה ועד לספר "חיפה אהובתי" של נילי גולד, ילידת חיפה המתגוררת בניו יורק

מפתה לומר שחיפה היא עיר של חומוס, פלאפל ושווארמה, אומרת נעמה סובול, בעלת הבלוג “תרבות אכילה” וחוקרת הקולינריה החיפאית, אבל זה האוכל של המקומיים. לימאים, שיש להם מספיק דגים בים, מציעה העיר את הבירות ואת הבשר. קבלו את המקומות שהזינו את הימאים בעבר ואת אלה ששומרים על הגחלת גם היום

המשוררת לילך ובר נזכרת בגעגוע בתערוכה הקונבנציונלית האחרונה בגלריה שער 3 ברחוב שער פלמר, “חוף בטון”, שהתייחסה לים שהבריטים ייבשו. התערוכה ההיא, היא אומרת, היתה הזדמנות להביט בתנאים שיצרו את המרחב שאינו מבין את זהותו

האדריכליות אורית אלחייני-פרץ וחוה ברקן-מוזיקנט ממשרד ברקן אלחייני אדריכלות נוף אחראיות לתכנון הנופי של קמפוס הנמל, שבו ספסלי אבן בצורת גל שעוצבו במיוחד לצורך פרויקט ההתחדשות העירונית, דקלים המהווים הד לנוף הערים הים תיכוניות, בריכה מגושי אבן טבעית ועמוד מים המאזכרים גייזר המתפרץ בחוף סלעי

שביתת הימאים שהוכרזה בשנת 1951 היתה ההשראה למחזהו של יהושע סובול “מרד הימאים”, שעלה בתיאטרון בית לסין בשנת 1983 – תקופה שבה הואצה מגמת הפרטת המשק הציבורי והלאומי. שיסוי המגזרים השונים שמרכיבים את האומה הישראלית זה בזה על ידי ראשי השלטון כיום, אומר סובול, הוא שיאו של התהליך שהחל אז. התמונה מתוך המחזה המובאת כאן היא סריקה מתוך העותק הכתוב במכונת הכתיבה של המחבר