אין ספק, בתחרות "השנים הרעות עבור העם היהודי", שנת 2023 היא מועמדת לגיטימית למדליה. ומדובר, כפי שכולנו יודעים, בתחרות קשה במיוחד. אם נצמצם את רזולוציית ההסתכלות שלנו לתקופת קיום הממלכה השלישית – מדינת ישראל – השנה הזו תעמוד בגאון על הפודיום עם מדליית זהב, מחייכת את חיוכה הרקוב והמכוער עם זר פרחים נבול ביד.
עוד לפני הטבח המתועב והמחריד, זו היתה שנה של התקוטטות, מריבות בלתי פוסקות, קו שבר ניכר ונראה למרחוק שאיים לפרק את החברה הישראלית על כל מרכיביה לשבטים שונים. ממשלה שהכריזה מלחמה על אזרחיה, מלחמת תרבות ודת שעלתה מעל פני השטח, כל השדים שישנו במשך שנים בתוך בקבוק התפרצו בבת אחת.
ולתוך כל הקלחת הזו הכניס חמאס את ידו השחורה, בניסיון לתת את מכת המחץ שתפורר אותנו סופית. אין מה להכביר במילים – כולנו עדיין חיים את הסיוט הזה, שהסיום שלו לא ממש נראה באופק. השכנים מצפון גם הם לא טומנים את ידם בצלחת, והפכו את חבל הארץ הזה לשדה קטל, שממה קטלנית.
ועל אף כל אלו, ומול כל אלו, ארשה לעצמי לעשות מעשה של שוטים גמורים ולהתנבא, ברוחו של הגאון מר קנדריק למאר: אנחנו נהיה בסדר.
רוצים להישאר מעודכנים?
כן, כנראה שיהיה עוד יותר רע לפני שיהיה טוב, אבל בסוף הדרך הזו אנחנו נקום בחזרה על הרגליים. אין שום ברירה ודרך אחרת. אבל לא רק מחוסר ברירה.
ההתגייסות של כל החברה האזרחית, כמעט שלושה חודשים לתוך מלחמה משתקת, היא אירוע מפעים. את כל מה שלא עושים נציגי הממשל הלא יוצלחים, המגושמים והלא חכמים שלנו, עשה ועדיין עושה העורף האזרחי. שעתנו הקשה ביותר מתגלה גם כשעתנו היפה ביותר.
גם ניסיונות הפילוג וחרחור הריב של פוליטיקאים כאלו ואחרים מצליחים באופן מוגבל ביותר, בעיקר אצל אנשים מוגבלים ביותר. "כל החיילים אחים מתחת לפרחים", שרו החלונות הגבוהים, והתזכורת היומית שאנחנו מקבלים לגורל המשותף כאן היא מכאיבה מדי מכדי להמשיך ולהתעסק באופן אובססיבי במפלג ובמבדיל.
זו היתה השנה שבה התפרקנו לחלוטין, שיאו של תהליך נורא רב שנים. בה בעת זו היתה השנה שבה התחלנו את תהליך הבנייה המחודשת כחברה טובה ובריאה יותר. כן, תמיד יהיו אלו שיסתכלו בשוליים השחורים כאילו הם חזות הכל, אבל בסופו של דבר, החיים זה לא הטוויטר (או ה-X).
פסימיות, באופן כללי, היא השקפת עולם פסיבית בעיקרה. כאילו יש גורל קבוע שנגזר עלינו לצעוד לתוכו. אבל האמת היא שהכל כאן תלוי בנו. אם נדע לשאוב כוחות ולהבין שהכוח לשנות באמת, בכל שדרות החיים, נמצא בידיים שלנו, נוכל לקבוע את גורלנו בעצמנו. יש פה חומר אנושי מדהים, גם ברמת האינטלקט, גם בעמידות ובחוסן וגם ברוחב הלב, בנדיבות ובערבות ההדדית. אלו שסמכנו עליהם – בכנסת ובצבא – שגו בשאננות, בגבהות לב, בזלזול ובאטימות.
מגיע לנו יותר, כיחידים וכחברה, מנציגי השלטון שלנו – מקומי וארצי. ואנחנו גם נקבל יותר, מנציגים אחרים. זה בלתי נמנע. אין לעם חפץ חיים שום אופציה להמשיך עם הריקבון הפושה בכל המוסדות. כל ההתחלות קשות, גם זו תהיה קשה לבטח, ועומדות בפנינו החלטות הרות גורל בגבולות, מדרום ומצפון, שאלות קיומיות לכל דבר. אבל אם יש משהו שלימדה אותי השנה העכורה והמדממת הזאת זה שאם יש עם בעולם שאיתו אני מוכן לצאת למלחמה, על גבולותיו ועל דמותו, זה לגמרי יהיה העם העתיק, המשוגע והמופלא שהוא אנחנו.
תגובות