"בואי, שלא ישמעו אותך מדברת עברית"

אין לי טיקטוק. הייתה לי את הגרסה המוקדמת, בה עקבתי אחרי האחיינית שלי עושה ליפסינק בליווי תנועות ידיים מוזרות. בשלישי בערב, נכנסתי לטיקטוק. לא, לא הורדתי את האפליקציה, גם לא הסרטתי את עצמי בווידיאו, השתתפתי בטיקטוק בעל כורחי. בשלישי בערב סרטוני הטיקטוק קיבלו ממד חדש – הם יצאו מהנייד אל הרחוב וראיתי אותם בעיניים בשדרות בן גוריון, שמעתי אותם באוזניים, עד שפס הקול הפך למין זמזום מונוטוני טורדני בגלל כמויות בלתי הגיוניות של רימוני הלם, נפצים, חזיזים וזיקוקים.

לא הלכתי להפגין. אמנם יש לי say, אבל אקטיביזם זה לא הצד החזק שלי. אני טובה בלנתח את אירועי ליל אמש (כל אמש) בשיחת בוקר עם חברת נפשי שהפכה לאחותי. הפגנות, פחות. יצאתי בשליחות העיתון שלי לסקר את ההפגנות. אני סיקרתי את ההפגנה של אחינו הערבים, בועז כהן ליווה את הצד שכנגד.

עמדתי שם בלב המעגל בכיכר האסיר, מאות צעירים בשנות העשרים סביבי, וצילמתי. כמו בכל הפגנה, המובילים צועקים סיסמה וההמון חוזר עליה. אני אמנם לא יודעת ערבית, אבל בדם ואש נפדה את פלסטין או את אלאקצא, כולנו מכירים. הם לא נראו משולהבים, לא היה להם "רצח בעיניים". הם צעירים רגילים, נורמטיביים, נראים בדיוק כמו כל צעירים אחרים. יהודים. הם יצאו מגדרם, וזה התבטא במחיאות כפיים סוערות, כשצעיר פוחז שם לו למטרה לכבוש עמוד חשמל ולהניף עליו את דגל פלסטין. משום מה נזכרתי בדגל הדיו שהונף לפני 72 שנים באום רשרש.

"אל תיטעי, כולם פה מחיפה", אמרה לי מפגינה עם דגל פלסטין ענק, כשביקשתי לדעת מאיזה כפר בגליל היא מגיעה. במחשבה שנייה, זו הייתה שאלה קצת מתנשאת, והיא, שהבינה את העקיצה, הייתה חביבה להפליא. "אני מכירה את רובם. אולי לא כולם ילידי העיר, אבל הם לומדים, עובדים וחיים פה. הם חיפאים לכל דבר. בואי, עולים למעלה", היא אמרה לי והחוותה בידה להצטרף.

הספקנו ללכת כמה מטרים, ובשנייה הכל השתבש. מישהו עוד הספיק לדחוף אותי לכיוון המדרכה כי הפרשים על הסוסים שעטו אל תוך המפגינים שהתפזרו לכל עבר. כנראה שככה נראתה חציית ים סוף. זו הייתה נקודת האל-חזור, והמושבה הגרמנית הפכה להיות War Zone 04. אם אי פעם יהיה לי Crew של גרפיטי, כך אקרא לו. זה היה תחילתו של מופע אור-קולי לגמרי לא קולי שנמשך במשך שעות ארוכות, ואני בתווך. בדיוק שם, באזור הקרבות.

נפצעתי.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

די מביך להגיד את זה בקול או לכתוב על כך. רימון הלם התפוצץ ממש לידי ופגע ברגלי. הכאב הפיזי היה לא מוכר. מה לי ולנפצים, רימוני הלם? אמנם הייתי בחיי בכמה אצטדיוני כדורגל, אבל הם מעולם לא התפוצצו לידי. לא נהוג לפוצץ נפצים ביציע העיתונאים. ברגע שהבנתי שאני פצועה, רק רציתי להסתלק משם. אמנם אוהבת אני את עבודתי, אך לא היה לי שום רצון לסכן את חיי. דבקות במשימה וגם נכונות הקרבה הם ערכים שמתאימים לטרומפלדור. "טוב למות בעד ארצנו", הולך עם תל חי ולא בעיר שלי חיפה.

אתמול נפל דבר בעיר שלי חיפה. היום התעוררתי עם מועקה עצומה והמון שאלות. מה יהיה חיפה? איך השתנית לי ככה חיפה? איך נשיב את הגלגל אחורנית? נדמה שהוא שוקל טון הגלגל הזה ושהוא נתקע במקום. והמרקם המיוחד? נצליח להתגבר על הפערים האדירים שנוצרו בינינו, תוך שלושה ימים? רק שלושה ימים שהצליחו למחוק עבודה קשה ומאמץ של שנים. אם נחליט שכן, זה מה שיהיה. ייקח כמה זמן שייקח, אני לא אוותר. לא על אף אחד מחבריי הערבים, לא על הוואדי, לא על המושבה, על נורמליות וכבוד הדדי.

לא אוכל לסיים מבלי לספר איך הסתיים הערב הזה. פצועה וכואבת, כמעט חירשת, ניסיתי להתרחק מהכביש הראשי וללכת דרך חצרות הבתים. ההרגשה שהנפצים ורימוני ההלם רודפים אחרי התאמתה כשהבנתי שמי שאחראי לכל ההרס הזה הם צעירים שהסתתרו בדיוק באותן חצרות ומשם הם השליכו את "הפצצות". ולא, אלו לא היו אותם צעירים שצעקו סיסמאות. על זה אני מוכנה להישבע. אלו היו צעירים אחרים, פורעי חוק, שבאו לעשות בלגן והרסו הכל.

נכנסתי לקבל טיפול ב"ביקור רופא", גם כי חשבתי שמקום שמתפקד כמחסה לחולים, יהיה מחוץ לאזור הקרבות, אבל כל אותה העת הנפצים ורימוני ההלם לא הפסיקו להתפוצץ ממש מחוץ למבנה. כשיצאתי מחדר הטיפולים פגשתי חבר ותיק, השף אליאס מטר, שהפך להיות המלאך השומר עליי. לבקשתי, הוא ליווה אותי לחניון שבו חנתה מכוניתי, אבל בשנייה ניפץ לי את החלום של עיר עם קיום משותף. "בואי", לחש אליאס באוזניי, בעוד אנחנו מפלסים דרך בין הצעירים והנפצים, "אבל את לא פותחת את הפה, שלא ישמעו אותך מדברת עברית".

בּוּם.