לפני כחודש הלך לעולמו שלמה קרייף, נכה צה"ל שנפצע בקרב על תל פאחר במלחמת ששת הימים ואיבד את רגלו. קרייף, 79, שאובחן כחולה קורונה, נפטר מדום לב בביתו, כשלצדו אשתו רחל ובנו יניב. לאחר מותו תרמה המשפחה את שתי הפרוטזות ששימשו את קרייף לשני קטועי רגליים – רועי סל מקרית אתא ובן ממן, כדורגלן בן 17 בבית"ר טוברוק נתניה שאיבד את רגלו בתאונת אופנוע ומאושפז במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. "אנחנו רק השליחים של אבא שכנראה רצה שניתן להם את הפרוטזות", אומר הבן יניב, "אומרים לי שאני צדיק שעשיתי את זה, אבל זה לא אני. אני רק הייתי שליח, זו תרומה מאבא בשמים".
יניב קרייף מספר בגאווה על אביו ועל פציעתו בקרב: "אבא היה לוחם שריון שנפצע במלחמת ששת הימים. הוא היה בזחל"ם כשקיבל טיל ישירות לרגל. בגלל הפציעה נאלצו לקטוע לו את הרגל, והוא חי עם הקטיעה במשך השנים, עבד והקים משפחה. הכל היה בסדר – אמנם הוא סבל קצת מסכרת והיה לו קצת לחץ דם גבוה, אבל הוא היה בריא כמו שור. פתאום באה המחלה הזו".
שלמה, אשתו רחל וכמה בני משפחה נוספים נדבקו בקורונה בעקבות מפגש משפחתי. "כשגילו שאבא חיובי התקשרו לאמא והציעו לה לשלוח אותו לסוג של בית הבראה לקורונה", מספר יניב, "אמא התנגדה ואמרה 'אני מטפלת בו כל החיים, הוא נשאר פה'. אמא עדיין לא קיבלה אז את התוצאה הסופית ועדיין לא היו לה תסמינים. אמרו לה שהיא מעמידה את עצמה בסיכון כי היא יכולה להידבק גם, אבל היא אמרה 'לא נורא, אם אדבק אצא מזה'. כשהתגלה שגם אני נדבקתי נאלצתי לעזוב את הבית שלי והחלטתי לעבור את הבידוד עם ההורים כדי לטפל בהם".
בתחילה נדמה היה שהשלושה יתגברו על המחלה. "בכל הזמן הזה טיפלתי באבא", מתאר יניב, "היה לו קצת חום לפעמים אבל הכל היה בסדר. ביום האחרון הוא לא הרגיש טוב וביקש שאקלח אותו. עשיתי לו מקלחת טובה, קילחתי אותו כמו שאני מקלח את הילד שלי, ואחר כך השכבתי אותו במיטה. הוא אפילו ביקש שאשים לו בושם. הבאתי לו קפה, ואז הוא אמר שהוא מרגיש רע. נגעתי לו ביד והרגשתי שהיא קרה. אמרתי לאמא שלי שצריך להזמין אמבולנס. בזמן שהוא דיבר עם המוקדנית של מד"א שמעתי שהוא מתחיל למלמל דברים לא ברורים, ומיד קלטתי שמשהו לא בסדר. לפתע הוא גלגל את העיניים אחורה והדופק הפסיק. הוא כנראה קיבל דום לב. הוא אמנם היה חולה קורונה, אבל לא מת ממנה. הרופאים קבעו את המוות כדום לב".
בשל הבידוד ביקש יניב לערוך שיחת וידאו עם שלושת אחיו ואחותו כדי שייפרדו מאביהם, אבל "אבא כבר היה מת. סגרתי לו את העיניים וכיסיתי אותו עד הצוואר. עד הרגע האחרון השארנו אותו בבית. לא הייתי בלוויה של אבא שלי בגלל הקורונה, וגם לא קיימנו שבעה כמו שצריך. לא יכולנו לקבל אף מנחם. עכשיו לא נוכל לעשות אזכרה עם הרבה אנשים כמו שמגיע לו בגלל הסגר. עברנו טראומה מטורפת".
לאחר שהחלים ויצא מהבידוד ערך יניב סידורים שנוגעים לענייניו של אביו. "כשסידרתי את העניינים בארגון נכי צה"ל ובאתי לצאת משם, פנה אלי בחור שביקש להשתתף בצערי. הודיתי לו, וכשהוא הוריד את המסיכה התברר לי שזהו רועי סל ושאנחנו מכירים. פתאום קלטתי שהוא קטוע רגל ושאלתי מה קרה. הוא סיפר שנאלצו לקטוע את הרגל ושהוא הגיע לארגון כדי שידאגו לו לפרוטזה, אבל משרד הביטחון סירב לתת לו. הוא היה קטוע מתחת לברך, בדיוק כמו אבא שלי. אמרתי לו 'אבא שלי נפטר, אני דואג לך לפרוטזה חדשה'. כל מי שנכחו במעמד הזה, כולל הפקידות במקום, הזילו דמעה מרוב התרגשות. הוא הודה לי, ואמרתי לו שלא סתם שנפגשנו ושאבא שלי כנראה רצה שניפגש ושאני אתן לו את הפרוטזה. זה לא סתם צירוף מקרים. כעת, שבוע אחרי שנפגשנו, הוא כבר התאים את הפרוטזה לרגל שלו, והיום הוא הולך עליה, מרוצה, שמח ויכול להיפגש עם לקוחות במסגרת עבודתו".
ימים אחדים לאחר הפגישה עם סל, העלו העיתונאית אופירה אסייג וכמה כדורגלנים פוסטים בפייסבוק שבהם הם ביקשו מהציבור לתרום כסף לבן ממן, כדורגלן צעיר שאיבד את רגלו, לצורך רכישת פרוטזה. "ישר אמרתי שאני תורם לו את הפרוטזה השנייה של אבא", מספר יניב, "שלחתי הודעה לאסייג וכתבתי שאבי שהיה קטוע רגל ממלחמת ששת הימים נפטר, ושאני רוצה לתרום את הפרוטזה השנייה שלו. קבעתי עם אביו של הילד שאסע ביום חמישי לתל השומר. אספתי את הכדורגלן מאור בוזגלו, וכשנכנסנו לחדר הצטמררתי. זה היה כאילו אבא שלי יושב על כיסא הגלגלים. ראיתי בחור צעיר עם אותה הקטיעה כמו לאבא שלי, אותה רגל שמאל ואותה מידת נעליים, ואמרתי לעצמי שהפרוטזה שיש לנו מתאימה לו בדיוק. אמרתי לו 'בן, איבדתי את אבא שלי לפני כחודש ואני תורם לך את הפרוטזה שלו'. בהתחלה הוא לא האמין. אמרתי לו 'אני נותן לך פרוטזה חדשה שאבא שלי אפילו לא הספיק לשים אותה'. הענקנו לו את הפרוטזה, ואיזו התרגשות היתה שם. אני מאמין שהפרוטזה הזו תספק אותו. אבא שלי אפילו לא הלך איתה, הוא רק עשה לה מדידות. ושוב, זה מראה שאני רק השליח".
"אני מרגיש שאבא שלי עדיין הולך", מסכם יניב קרייף בהתרגשות, "אני מרגיש שבן ורועי ממשיכים את אבא. אני מרגיש שאבא שלי עשה משהו עבור אנשים שלא קיבלו מהמדינה את מה שהם היו אמורים לקבל, ושכעת בזכותו הם מצליחים ללכת".
חיפאי
מרגש! הנה למה צריך תקשורת מקומית. תודה כלבו על סיפור מרגש. ולמשפחת קרייף חיזקו ואימצו
אילנה
רועי סל נכה צה"ל, משרד הביטחון מסרב לתת לו פרוטזה ?????