"לא ידעתי איך להציל את הבן שלי"

יום רביעי באמצע חודש פברואר של שנת 2013 התחיל מושלם. השמש זרחה כאילו האביב כבר כאן, ומורדותיה הדרומיים של רמת הגולן כוסו בצמחייה מוריקה. אב ובנו טיילו להם בנחת בינות לסלעים, עצרו מדי פעם כדי לשאוף אוויר פסגות צח והתפעלו מהמראות. יום של כיף ביחד, ככה באמצע החיים. יום שלעולם לא יישכח.

“חזרנו מהטיול מאוחר והייתי די גמור מכל היום. נשכבנו אחד ליד השני בחדרו של עילי”, מספר אביו אורן רכמן, “אחרי כמה דקות הרגשתי שאני מתחיל לנקר. קמתי כדי לעבור למיטה שלי, הסתכלתי עליו והוא אמר לי פעמיים ‘אבא, יהיה בסדר’. באמצע הלילה התעוררתי שטוף זיעה, הרגשתי שמשהו לא בסדר. חדרו של עילי היה ריק. התקשרתי לחבריו ולמשטרה ויצאתי מהבית כדי לחפש אותו. בגן הציבורי שבמפגש הרחובות התשבי וטשרניחובסקי מצאתי אותו”.

עילי התאבד בגיל 23 והותיר אחריו בור עצום בלבם של הוריו מרסלה ואורן ואחותו הבכורה אליאן. “אני לא רוצה למלא את הבור”, אומר אביו, שמאז מותו הטרגי של בנו למד וחקר את נושא מניעת האובדנות ובניית החוסן האישי. בשבוע שעבר, במסגרת השבוע הבין לאומי למניעת אובדנות ולטיפול בה, הוא ארגן כנס במכללת אורנים, שם הוא משמש מרצה ואיש סגל כבר שנים רבות. רכמן הוא סוציולוג במקצועו שמלמד מקצועות בתחום החברה, איש צוות דיקנאט הסטודנטים זה שלוש שנים ומרכז ביחד עם מרצים נוספים את נושא המעורבות החברתית של הסטודנטים במכללה, עם התמקדות בנושא מניעת אובדנות.

“פתחתי את הכנס עם גילוי נאות”, מספר רכמן, “זמן לא רב לפני שעילי התאבד הוא למד באחת מהמכללות בדרום הארץ ולא זכה לתשומת לב ולהתייחסות. במכללה לא היו כלים לזיהוי מצבו, והוא פשוט עבר מתחת לרדאר של כל מי שהיה בסביבתו. זה אחד מהדברים שהביא אותי לעיסוק המאוד אינטנסיבי בנושא הזה. למעשה, מה שאני עושה בתחום זה בשמו של עילי ועל מנת למנוע ככל האפשר מאנשים צעירים, וגם מאלו שנשארים אחריהם, את הסבל שאנחנו חווינו וחווים אחרי הטרגדיה של האובדן שלו”.

עברו מאז כמעט שמונה שנים. הזמן לא מרפא?

“אין ריפוי. בחוויה שלי יש שני עולמות מקבילים – העולם הזה והעולם שנעצר כשהבן שלי התאבד, ושם נשאר בור שלא מתמלא. למדתי שהגעגוע והכאב ילוו אותנו – אותי, את אשתי, את הבת שלנו ואת החברים שלו – כל החיים. זה המצב, ואני עוסק בנושא ממקום של כאב. אין ריפוי, אובדנות היא מצב סופי, וזה משאיר אותנו עם המון כאב”.

גם כעס?

“אני שומע הרבה פעמים את צמד המילים כעס ואשמה – מילים שמתארות תחושות שהרבה פעמים מחברים אותן ביחד – ואני יודע שהרבה אנשים חווים את התחושות האלה. אני פוגש הרבה אנשים שחוו אובדן של מישהו יקר להם, ושומע לא מעט שהם מרגישים את התחושות האלה. אני לא מרגיש אותן באופן אישי, אני לא חושב שמרסלה ואליאן חוו את זה. אין לי מקום לתחושת כעס על עילי על כך שהוא עשה את מה שעשה, כי הסבל הנפשי שלו היה כל כך עמוק וכל כך חריף שאני מבין שמה שהוא החליט, הוא החליט ברגע של עיוורון וברגע של סערה שכנראה לא היו בשליטתו”.

ואולי הפוך? אולי זה רגע של כניעה, של די, של שחרור?

“אין כל ספק שהוא ביקש לעשות די לסבל. את אמרת כניעה, ופתאום צלצלו לי המילים כניעה וגבורה. יש כאלה שאומרים שצריך אומץ לעשות את הצעד הזה או שלא צריך פחד כלפי החיים כדי לעשות את זה, ואני לא כל כך אוהב את השימוש במונחים האלה כי זה רגע של בלבול נוראי. אני מבין, אני ראיתי אותו, הייתי איתו ביום האחרון שלו, הייתי צמוד אליו, ממש דבוק אליו”.

עילי רכמן בתמונה מהיום האחרון בחייו. "הוא היה אדם רגיש, פיקח וסקרן מאוד, חבר נהדר ויפה תואר"

"היום אני יודע כמה שאני לא יודע"

בני הזוג רכמן נולדו בארגנטינה והכירו כשהיו עוזרי מחקר בקורס שבו הם השתתפו בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. מאז הם ביחד. הם התגוררו במשך כל השנים בחיפה, למעט ארבע שנים שבהן הם היו בשליחות באורוגוואי. רכמן מעיד על עצמו שמאז גיל 5 הוא לומד ברצף, ובעצם לא מכיר את עצמו לא לומד במסגרת רשמית או עצמאית.

“היתה לי טלטלה גדולה נורא לאחר שעילי נפטר”, הוא נזכר, “תחושה נוראית שלמרות כל מה שלמדתי וכל מה שחשבתי שאני יודע, לא ידעתי איך להציל את הבן שלי. חשבתי שידע נותן חיסון לצרות, אבל את זה לא ידעתי לעשות, ולקח לי לא מעט זמן להתאושש מזה. היום אני יודע כמה שאני לא יודע”.

אמרת שהיית צמוד לעילי. ידעת שמשהו כזה יכול לקרות?

“כן, בחודש האחרון לחייו חששנו מאוד. חששנו שהוא עלול לעשות מעשה כזה, ופשוט ליווינו אותו צמוד, דבוקים אליו ממש. טיפלנו בו ככל שידענו, ככל שהיינו מסוגלים, ועשינו את המיטב שיכולנו לעשות”.

והוא בכל זאת הצליח.

“הוא לא הצליח. התאבדות לא מצליחים, אולי מממשים, אבל זו לא הצלחה, ואני מתריע על השימוש במילה הזו. האובדנות היא טרגית, אין כאן הצלחה, יש אובדן של אדם שהתאבד ויש שבר נורא לכל מי שנשאר אחריו. כן, הוא מימש את הכוונה שלו. הייתי צמוד אליו עד כמה שעות בלילה לפני שנרדמתי, זה כבר לא היה בשליטתי, וזה קרה. למדתי שיש הרבה דברים שהם בשליטה שלי ושאני חייב לעשות עכשיו עבור אחרים כדי להציל חיים, אבל יש גם דברים שהם לא בשליטתי. אני כואב מאוד ומתגעגע המון כי היה חבר קרוב מאוד שלי. אני אומר את זה לא כי אני אבא שלו – הוא היה אדם רגיש, פיקח וסקרן מאוד, חבר נהדר ויפה תואר. כל מי שהכיר אותו, הכיר אותו כך”.

קרה משהו ספציפי שגרם לו להתאבד?

“את שואלת את שאלת מיליון הדולר לגבי כל אחד שמתאבד, והנטייה שלנו בדרך כלל היא לחפש את מה שגרם למעשה. יש כאלה שמדברים על גורמים כלכליים, על פרידות קשות, על מצב נפשי קשה או על מחלות פיזיות חשוכות מרפא. ככל שאני לומד וככל שהתעמקתי בדברים, אני מוצא שקשה נורא להצביע על גורם אחד ויחיד. בדרך כלל זה שילוב של הרבה מאוד גורמים, שחלקם גלויים יותר וחלקם פחות, והם קשים יותר להבחנה. השאלה ששאלת היא שאלה מתסכלת מאוד כי נניח שהיינו יכולים ללמוד מהניסיון על הדברים שבהסתברות גדולה גורמים לאובדנות, אז היינו יכולים להגיד ‘אוקיי, פה צריך למנוע את הגורם הזה’, אבל אנחנו בבעיה כי זה לא לגמרי ברור. בהתחלה הייתי עסוק מאוד בשאלה הזו, ובמשך השנים נוצר תסכול רב כי לא היתה לי תשובה. עד היום אני לא יודע מה גרם לו להיות במצב של כאב נפשי עמוק כל כך. את יודעת, כהורים אנחנו מפספסים הרבה דברים של הילדים שלנו כשהם מתבגרים או בוגרים. את רוב הדברים שלהם אנחנו לא מכירים, הם עושים דברים עצמאיים שנסתרים מעיניהם של ההורים. אז דיברתי עם כל החברים, עם המורים ועם מי לא, וגם אחרי שקיבלתי המון אינפורמציה נשארתי עם אותה שאלה לא פתורה. אין לי מושג מה קרה לו ואיך הוא הגיע למצב שהוא הגיע אליו ובסופו להחלטה ולמעשה שהוא עשה. אני יודע כמה השאלה הזו מעסיקה את מי שנשאר, אבל היא שאלה עקרה וכדאי לעזוב אותה ולהניח אותה בצד. היא לא פורייה אלא מכאיבה ומוסיפה עוד כאב ועוד סבל על הכאב ועל הייסורים של מי שנשאר, וזה חבל, זה לא מועיל לאף אחד. נכון, זו שאלה נפוצה והרבה אנשים מתעסקים בה, אבל תשאירו את זה לחוקרים”.

אתה מבין את ההחלטה שלו?

“אנחנו חושבים על מישהו שהתאבד וזה מצב של יחיד שלוקח החלטה – בעיני החלטה שגויה כמובן. זו החלטה שאני יכול להבין אותה אבל לא להסכים לה. אמרת קודם שהוא רצה להפסיק את הכאב, וזה נכון. אני יודע על הבן שלי וגם מה ששמעתי על אחרים מקריאה של הרבה מאוד מחקרים ושיחות עם מומחים, וכנראה שלמעשה האובדנות יש מטרה והיא להפסיק את הכאב, אבל במעשה הזה קורה דבר נוסף. נכון, מפסיקים את הכאב, אבל הדבר השני הוא שמפסיקים את החיים, ואת זה אי אפשר להחזיר לאחור. אם נפריד איכשהו את שני הדברים, אז בכאב ניתן לטפל וכאב לפעמים זה משהו חולף. לפעמים יש לו גלים והם קשים מאוד, אבל יש כאבים שניתן לטפל בהם בדרך תרופתית, בטיפולים פסיכולוגיים ובטיפולים אחרים”.

אורן ועילי רכמן. "אין לי מושג איך הוא הגיע למצב שהוא הגיע אליו"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"יש מה לעשות כדי למנוע אובדנות"

כותרתו של הכנס שארגן רכמן היתה “האתגר של שמירת החוסן ומניעת אובדנות בצל מגיפת הקורונה”, אך למעשה הכנס אמור היה להתקיים כבר לפני שנה. הקורונה שיבשה את התוכניות, ולאחר חשיבה מחודשת החליטו המארגנים לקיים אותו עכשיו, בגלל חשיבותו של הנושא ולאו דווקא בגלל המגיפה.

“היה דגש גם בנושא הקורונה שמציבה בפנינו אתגר נוסף וחריף יותר”, מסביר רכמן, “זהו אתגר מיוחד במינו בשל הדרישה לריחוק פיזי שגורם להתרחקות, לאובדן השייכות, לאובדן הקשר עם אנשים אחרים, ולתחושת בידוד חריפה, וזה לא בריא. הכנס התמקד בעיקר בנושא של מניעת אובדנות, והוא היה מוצלח מאוד, הרבה מעבר לציפיות. נרשמו כ-850 אנשים והשתתפו בו כ-75 אחוז מהנרשמים, שזה שיעור לא מבוטל, וכולם נשארו קשובים מתחילתו ועד סופו. היה מרחב הידברות אינטנסיבי, והקהל ממש נשאב. קיבלנו מאות הודעות מפרגנות ופידבקים על כמה הכנס העשיר אותם ותרם להם”.

גם במכללת אורנים חוו טרגדיה דומה.

“לצערי הרב, לפני כשנתיים חווינו אובדן של סטודנטית צעירה. זה טלטל את המכללה והשאיר את הקהילה של הסגל ושל סטודנטים שהכירו אותה כאובה ועצובה. זה היה מקרה נורא, וזאת הסיבה להתעסקות בנושא הזה במכללה – להעביר מסר חשוב ממוסד אקדמי שלא משנה אם אלו אנשים משכילים יותר או פחות, אם הם במעמד סוציו אקונומי כזה או אחר ואם הם מאזור גיאוגרפי כזה או אחר – הטרגדיה הזו עלולה להגיע לפתחה של כל משפחה, והלוואי שלא. חייבים להיות ערניים ולהביא בחשבון את האפשרות הזו, כי יש מה לעשות כדי למנוע אובדנות – דבר שבזמנו לא ידעתי שאפשר”.

מי השתתף בכנס?

“בהתחלה היינו צנועים וחשבנו שהכנס יהיה בעיקר לקהילת אורנים – כנס ככל הכנסים שעושים במוסדות לימודיים לקהילת הסטודנטים ולסגל – אבל בשלב מסוים בחנו את הרעיון לחבור לארגונים נוספים שעוסקים בנושא כי חשבנו שהחיבור גם ייתן חשיפה לארגונים אחרים וגם יעצים את הכנס. אני חייב לציין בשמחה את עמותת בשביל החיים שפעילה בתחום כבר כמה שנים. העמותה הוקמה על ידי בני משפחה שאיבדו את יקירם בגלל התאבדות, והיא תומכת במשפחות השכולות ומקיימת פעולות הסברה לפי הזמנה. חברנו גם למרכז אלה שפעיל בחיפה ובצפון, לארגון ער”ן שמקבל שיחות טלפון מאנשים במצוקה, ולשדולה למניעת אובדנות במוסדות להשכלה גבוהה שאנחנו היינו בין היוזמים להקמתו לפני כשנתיים”.

מהו תפקידה של השדולה?

“היא מכנסת נציגים של כמה עשרות מוסדות להשכלה גבוהה בארץ, ואנחנו מנסים לקדם את האג’נדה של מניעה גם בתוך המוסדות וגם כלובי בכנסת ובמועצה להשכלה גבוהה על מנת שיאמצו את הרעיון של עיסוק בנושא הזה בכל המוסדות כנושא חובה ולא רק בצורה וולונטרית, כמעט פרטיזנית, כמו שאנחנו עושים היום. הנושא צריך לקבל תהודה הרבה יותר גדולה. אני מרגיש סיפוק גדול כי המטרה שלנו היתה להציל חיים, וככל שהדברים יגיעו ליותר אנשים והנושא יעלה לסדר היום, הוא עשוי להציל חיים”.

מיהם המרצים שהשתתפו?

“בגלל הזום הערכנו שצריך להיות כנס קצר כי כולם כבר שבעים מהכלי הזה, ובעיקר הסטודנטים שכבר לא כל כך רוצים להתחבר אליו, אז החלטנו על כנס ממוקד לעניין. ההרצאה המרכזית היתה של פרופ’ יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות ע”ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, שהיה ממוקד ועסק בדברים יישומיים מאוד”.

כמו מה?

“יש שלושה עקרונות שאנחנו עובדים לפיהם. הדבר הראשון, וזו גם היתה המטרה המרכזית של הכנס, הוא חשיפת הנושא ויצירת מרחבי הידברות. חייבים לדבר על אובדנות כי אם היא מוסתרת ומושתקת כפי שקרה לי, שלא הייתי מודע שעלול לקרות לנו דבר כזה במשפחה ושלא ידעתי לאן לפנות לעזרה ולהכוונה, המצב ימשיך להיות כך. חייבים לדבר על הנושא כדי להתכונן. כשהנושא נמצא על השולחן זה כואב, זה נושא שלא כיף להתייחס אליו כי הוא כבד וקשה, אבל חייבים להיות ערוכים מפני שאף אחד לא יכול להרגיש פטור מפני פגיעה כזו. הדבר השני הוא לשאול על כוונות אובדניות, כמובן בצורה מתאימה, וזו מיומנות שצריך לפתח. זו שאלה קשה מאוד, והתשובה לשאלה כזו יכולה להיות קריטית. הדבר השלישי הוא להפנות לגורם מטפל מקצועי ולדעת כמובן למי לפנות ובאיזה עיתוי, כי לפעמים הרגעים האלה יכולים להיות קובעים. זה לא רק להפנות אלא גם להיות נוכח וללוות את מי שנמצא במצוקה עד שהגורם המטפל מגיע אליו באופן פיזי. הליווי הזה הוא לפעמים קריטי”

איך העניין הזה בא לידי ביטוי בתוכנית הלימודים במכללה?

“אורנים היא חלוצה בעניין הזה. הקמנו מערך הסברה, ויש החלטה של הרקטור מלפני שנה שלפיה כל סטודנט יקבל במהלך לימודיו שיעור אחד בנושא של מניעת אובדנות. אנחנו מכשירים סטודנטים, הם אלו שמעבירים את הסדנאות לשאר הסטודנטים, וכך אנחנו מגדילים את האפקט של העלאת המודעות ורכישת מיומנויות”.

הקמתם גם מערך חירום שבו אפשר לפנות אליכם לקבלת עזרה.

“מדובר במערך חירום אישי בדיקנאט הסטודנטים, ויש גם מרכז קשב שנותן לסטודנטים תמיכה בתחום האקדמי. זו יוזמה שלנו נטו. אנחנו ארבעה אנשים – אנשי טיפול וארגון – ובכל מקרה אפשר לפנות אלינו. אנחנו מזמינים לשתף אותנו ולהפנות אלינו את מי שמרגישים מצוקה קשה כדי שנוכל להגיע אליהם במקרה הצורך. לפעמים קשה למי שנמצא במצוקה לפנות בעצמו כי הוא לא רוצה לחשוף את המצוקה או מתבייש, וקשה לו לעשות את הצעד הראשון ולומר שהוא צריך עזרה. לבקש עזרה זה חלק מהאפשרות של להציל חיים, ואנשים מתקשים בזה”.

הצלחתם להציל מישהו?

“בשנים האחרונות הגיעו אלינו כמה עשרות פניות. לשמחתנו הרבה, רובן לא היו מקרי קיצון, ואחרות כן דרשו התערבות נוספת. אנחנו נמצאים בקשר עם גורמים מקצועיים בתוך המכללה ובמערכת הבריאות. היו לפחות שני מקרים שבוודאות של 100 אחוז הצלנו חיים ברגע האחרון. אני ממליץ למוסדות אחרים להקים מערך שיסייע לסטודנטים שנמצאים במצוקה נפשית קיצונית ועוברים מתחת לרדאר”.

עילי רכמן. "הוא היה מרוצה, אבל זה לא ארך זמן רב"

"יכול להיות שהקורונה מזרזת תהליכים"

כאמור, חוסר המודעות, חוסר הניסיון בזיהוי קריאת הסימנים המוקדמים וחוסר היכרות עם הגופים המטפלים היו למשפחת רכמן לרועץ. הגורמים היחידים שבהם הם נעזרו היו אנשי מקצוע מבריאות הנפש, אך לרכמן יש בטן מלאה עליהם ועל מערכת הבריאות כולה.

“לא הכרתי בקיומם של הגופים שסיפרתי עליהם ולא היתה קהילה תומכת שנחשפנו אליה”, הוא אומר, “היחידים שנעזרנו בהם וזה לא צלח היו אנשי מקצוע בבריאות הנפש – פסיכיאטרים ופסיכולוגים שהחיבור איתם לא היה מוצלח. אני חייב לציין שזמן הקשר של עילי עם אנשי המקצוע היה בין שעה אחת למקסימום שלוש שעות בשבוע, אבל החיים שלו התנהלו במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, אז הזמן שבו הוא לא היה בקשר עם אנשי טיפול היה עצום. הנוכחות שלו היתה במשך רוב הזמן בקהילה ובמשפחה, למעט אותן שלוש שעות. פגישה של אנשי מקצוע עם מטופל מוגנת בחיסיון רפואי, והם לא משתפים את המשפחה. לדעתי במקרים כאלה זו טעות גורלית. ביקשנו להיות שותפים כי ראינו את עילי ואת מה שקורה איתו בכל רגע מפני שהיינו צמודים אליו, ולא כל כך נענינו. כשרצינו להתריע שמצבו הידרדר לא היו אוזן קשבת ושיתוף, והרבה פעמים קיבלנו מסר שהמטופל זה הוא אז שנמתין בחוץ. זה כולל את בית החולים שבו הוא קיבל טיפול, ולדעתי שגו שם בצורה קשה מאוד כי באתי ביחד איתו להתריע שאנחנו מזהים הידרדרות חריפה, ולא קיבלו אותו באותו הרגע”.

אם הוא היה מאושפז בהשגחה מלאה יכול להיות שזה היה מועיל לו?

“הוא היה מאושפז לפני כן באותו בית חולים ושוחרר. חודשיים אחרי האשפוז הוא התאבד. הוא היה מאושפז בגלל ניסיון התאבדות ראשון. תראי, הבטן שלי מלאה על בתי החולים בגלל טיפול כושל. עילי ניסה פעם אחת להתאבד בבית, ובמקרה אשתי חזרה הביתה וראתה אותו. היא קראה לאמבולנס, והצלחנו להביא אותו ממש ברגע האחרון לבית חולים, שם היה מאושפז במשך שלושה ימים בטיפול נמרץ, ואמרו לנו שהוא בסדר ושהוא יכול ללכת הביתה. היינו בשוק. מה זאת אומרת ללכת הביתה? הבעיה שלו לא נרפאה, היא עדיין ממשיכה. התשובה שקיבלנו היתה ‘לכו הביתה, ואם המקרה חוזר תגיעו לפה שוב’. אני זוכר ששאלתי אותם אם הם נורמלים”.

זה מה שהפסיכיאטר אמר?

“האמבולנס הוריד אותו בבית החולים על אף שלא היתה בו מחלקה פסיכיאטרית, ומי שאמרה זאת היתה העובדת הסוציאלית. ‘מה זאת אומרת מקרה חוזר?’ שאלתי. אם המקרה יחזור, הבן שלי לא יהיה שם, הרי זה יהיה מצב סופי. הודענו שאנחנו לא זזים מבית החולים עד שיוצע לו מענה טיפולי, והתעקשנו מאוד בעניין. מבית החולים הזה שאין לו מחלקה פסיכיאטרית העבירו אותו לאחר מאבק לבית חולים אחר. לא ידענו מה לעשות אבל יש לי חברים מטפלים והתייעצנו איתם. קיבלנו הכוונה ויכולנו לעמוד על שלנו אבל באותו הרגע היינו מוחלשים לגמרי”.

איך תפסה אתכם הפעם הראשונה? הופתעתם?

“לגמרי. הוא היה במצב של משבר נפשי, הוא היה בטיפול, אבל זה שהוא ניסה להתאבד תפס אותנו בהפתעה. הוא היה מאושפז במשך חודש, ואחרי שהשתחרר היתה לו תחושה טובה מאוד. זה בלבל אותנו כי ראינו אותו ממש חזק ואיתן. הוא אפילו חיפש עבודה, מצא, התקבל, ואחרי שלושה ימים אפילו קיבל קידום. הוא היה מרוצה, אבל זה לא ארך זמן רב”.

עילי היה מודע למצבו?

“מודע מאוד, והיה לו נורא קשה. היו לנו שיחות ארוכות שבהן הוא היה גלוי ופתוח איתנו. כשאני אומר שהוא סבל מכאב נפש בלתי נסבל, אני אומר זאת כי אני יודע עד כמה. אחד מהדברים הנוראיים שאני חושב שהוא חש זה אובדן תקווה – אובדן תקווה שהוא לא ייצא מהמצב הזה של סבל וכאב שילוו אותו תמיד. כשהתחלתי אחר כך ללמוד על הנושא הבנתי שהתחושה הזו משותפת להרבה מאוד אנשים, ולכן אני מציין אותה. זהו אות אזהרה שחייב להדליק לא אור אדום אחד אלא כמה פרוז’קטורים. שמעתי אותו יותר מפעם אחת אומר את זה, ובזמנו לא ייחסתי לכך את המשקל שהייתי צריך לייחס כי לא ידעתי, אבל התחושה הזו היתה נוכחת. בדיבור איתו סיכמנו שהוא ילך לטיפול במסגרת כלשהי, אבל היה קשה נורא למצוא מסגרת מתאימה. נושא בריאות הנפש בארץ לוקה בחסר, ואני לא רוצה להתבטא במילים חריפות יותר. זה נושא שהוזנח בצורה מחפירה – המדינה לא מספקת את המשאבים הנדרשים ולא מקדישה תשומת לב להקמת מסגרות מתאימות בהיקפים ובאיכויות הנדרשות, וזה דבר שאני שומע כל הזמן ממשפחות שאיבדו את יקיריהן ונתקלו באותה תופעה של אי קבלת מענה מספק”.

לא ממש מפליא לאור מצבה של מערכת הבריאות.

“אני רוצה לומר זאת במילה אחת – מקומם. המדינה לא יכולה להתנער מכל כך הרבה אנשים שסובלים בצורה כזו. אם הזכרנו קודם את הקורונה, כל המדדים שאני מכיר במצבי משבר מהעבר, בארץ ובחו”ל, מצביעים על כך שבתקופת משבר יש מין קיפאון בהיקף האובדנות כי יש לנו אויב חיצוני. במקרה הנוכחי זו הקורונה, אבל כשהעניינים יחזרו למסלול ללא אותו אויב חיצוני מפחיד כל כך והקורונה תיעלם, התחזית של מיטב החוקרים בעולם היא שעלולה להיות עלייה משמעותית במקרי האובדנות. מרסלה מתנדבת כבר תקופה בער”ן, ולפי הנתונים של הארגון יש עלייה של כמה עשרות אחוזים בפניות שמקורן הוא מצוקה נפשית, אז אני חושב שאפשר לקחת את זה כמדד לגבי המצב הצפוי. המערכות לא ערוכות לכך, והמחיר הנפשי של הקורונה ושל מדיניות ההתנהלות במשבר הקורונה גובה חיים כבר היום, ועלול לגבות חיים נוספים בגלל משברים נפשיים שעוד יבואו. יכול להיות שהקורונה יוצרת קרקע פורייה ומזרזת תהליכים”.

קטליזטור?

“אולי זה הקטליזטור, אבל לא צריך להיתפס ולומר שזה הגורם כי יש שילוב של הרבה גורמים בכל מקרה, וכל מקרה הוא ייחודי. כסוציולוג אני מסתכל על המקרו ולא על כל פרט ופרט, ובמקרו עשויה הקורונה להיות קטליזטור למצב לא פשוט. המדינה, הרשויות המקומיות, שירותי הרווחה וארגונים בקהילה חייבים להיערך לכך כבר היום, ואולי עכשיו זה אפילו כבר מאוחר. צריך היה להתחיל להיערך כי זה נמצא על פתחנו. הלוואי שלא, אבל זה עלול לקרות בהיקפים לא מבוטלים”.

יש משהו שכן עושה לכם טוב?

“דברים חדשים משמחים מאוד קרו לנו מאז מותו של עילי, כמו שלושת הנכדים – דר בת ה־6, רום בן ה־4 והנכדה הטרייה ניב שהיא בת ששה חודשים. שלושתם נהדרים ומדהימים. עכשיו אני נזכר במילותיה של בתי בהלוויה, מילים שאיני יכול לשכוח. היא אמרה שלעולם לא יהיה לה אח לחגוג איתו את החגים ולילדיה לא יהיה דוד שיפנק אותם”.

משפחת רכמן. ”דברים חדשים משמחים מאוד קרו לנו מאז מותו של עילי“