מעורר רחמים היה לראות השבוע את התורים הארוכים שהשתרכו מחוץ לדלתות הכניסה לחנויות במתחם ביג בקריות. מאות תושבים ומבקרים, אשר השתוקקו בחודשיים האחרונים לטעום שוב את טעמו המוכר והאהוב של השופינג, רק המתינו לאור הירוק שידלוק, ובן רגע יצאו כאחוזי תזזית לעבר חנויות הביגוד והאופנה ששבו לפעול ביום שלישי במתחמי הקניות הפתוחים.
עטויי מסיכות, נפעמים ונרגשים הם עמדו שם, בתור האין סופי מחוץ לחנות, בצפיפות ובדוחק שאינם עומדים בקנה אחד עם מגבלות הקורונה, ורק המתינו בתשוקה חסרת סבלנות להגיע תורם להיכנס. לא תור ללחם היה זה ולא תור לבשר או לאורז, אלא תור לחנות המוכרת מותגי ספורט ואופנה.
אנשים רודפי ריגושים אנו, רוצים לכבוש את פסגת האוורסט או לצלול למעמקי האוקיינוס, לטוס בחלל במהירות האור או להקיף את העולם פעמיים, ולבקר תוך כדי כך בכל המדינות. אנו רוצים לעשות את כל אלה כי זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו.
צרכים חומריים אינם מניעים את האנושות. הריגוש מניע אותה. כל תעשיית האופנה היתה קורסת בלעדיו, וכך גם עולמות הקולינריה, האדריכלות, האמנות והתרבות. אנו לא זקוקים לכל אלה כדי לחיות. מעצבת האופנה או השף במסעדה או הצייר אינם מייצרים לנו מוצרים בסיסיים שנחוצים לנו לשם קיומנו. אפשר בהחלט ללבוש סרבל פשוט וחד גוני ולתפקד היטב. אפשר לחיות בצריף עץ צנוע ולהישאר יבש מגשם, מוצל משמש ומוגן מפני קור. אפשר לחיות חיים מלאים רק על בסיס תפריט של לחם, תפוחי אדמה, אורז ומים – תשאלו את הכפריים הסיניים. אפשר להתקיים עם כל אלה – אבל מי רוצה חיים כה משמימים ואפורים?
אנו צורכים מותגי אופנה כי הם יפים וכי הם צבעוניים וכי הם נוחים וכי הם משדרים יוקרה, עושר ואושר. ואנו יושבים במסעדות ובבתי קפה כי אנו רוצים ליהנות מטעמים שאיננו מכירים או מכאלה שגורמים לנו להנאה. ואנו רוכשים מכוניות חדשות ויקרות כי אנו רוצים להרגיש טוב עם עצמנו ועם מעמדנו, וגרים בדירות ובבתים שמשמחים אותנו ומרימים את רוחנו, וכך הלאה.
אנשים רודפי ריגושים אנו, וכל מה שגורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו ולטפח לנו את האגו ואת שביעות הרצון העצמית יהיה בבחינת מטרה להשגה ויעד ראוי. וכדי להשיגו נהיה מוכנים לשלם מחיר רב מאוד – בכסף, בדם, ביזע ובדמעות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובדיוק כשם שהריגוש מניע אותנו, כך הפחד עוצר בעדנו ומונע כל יכולת להתקדם ולהצליח. כשאנו פוחדים, פוחדים באמת, הגוף מתכווץ ומצטנף, הראש משתופף, הלב הולם במרץ בחזה. אנו קופאים במקום וחוששים לצאת עד שנחוש כי הסכנה חלפה.
מעורר רחמים היה המראה הזה מכיוון שלא הצורך בבגדים חדשים הניע את כל אותם האנשים להגיע למתחם, שהרי במשך תשעת החודשים האחרונים למדנו כולנו להזמין את כל צרכינו, כולל בגדים ומותגי אופנה, מרשתות אופנה ישראליות ובין לאומיות בהזמנות און ליין באמצעות האינטרנט, ועם שליח עד הבית. זהו הריגוש שהוביל אותם לצאת מהבית בעת שהקורונה ממשיכה עדיין להשתולל, לסכן את בריאותם ולעמוד בתור במשך שעות ארוכות רק כדי למדוד זוג מכנסיים, חולצה או נעליים.
בקנייה און ליין אי אפשר לחוש את הבד, למדוד את הבגד ולהרגיש אותו על הגוף. אי אפשר להסתובב בחופשיות ספונטנית בין המדפים ולצוד במבט פריט לבוש מפתה ומזמין. הריגוש מוציא מביתם אנשים, אבל הווירוס ממשיך ומאיים להחזיר אותם לשם תוך זמן קצר.
השבוע התבשרנו גם על התקדמות משמעותית במרוץ להשגת חיסונים. לאחר ששתי יצרניות תרופות בין לאומיות כבר הכריזו על השגת חיסון יעיל ועל התחלת הליך קבלת רישיון לייצור המוני ולהפצה, החלו גם בישראל לנתח את משמעויות החיסון הקרב ובא, והרשתות החברתיות מוצפות בגולשים שמביעים חשש גדול הרבה יותר מהחיסון מאשר מהמחלה, אף שסכנות המחלה הן ברורות וידועות, וסיכוני החיסון, ככל הנראה, הם נמוכים מאוד.
וכך נוצר מצב אבסורדי ומטורלל לחלוטין שבו אזרחים בוחרים במודע לעמוד במשך שעות ארוכות בתור צפוף תוך הסתכנות בהידבקות בקורונה רק בשל הרצון לריגוש רגעי, ומנגד דווקא מפני החיסון הצפוי שהוא צורך בריאותי ממשי – דווקא מפניו הם חוששים ללא כל סיבה.
לך תבין בני אדם.
עמרי
אמ:לק – אתה חייב ללמוד לדייק לצמצם ולתמצת, חבר.
עד 250 מילה אפשר לומר כל מה שרצית.