ביום שישי שעבר התייצבה גלי וואלך על קו הזינוק במטרה להגן על תוארה כאלופת ישראל במרוץ אופניים נגד השעון. 25 ק"מ בכבישי רמת הגולן הכוללים טיפוס של 250 מטר, ו־42 דקות מאוחר יותר היא נאלצה להתבונן ביריבתה קוטפת את התואר, כשהיא מסתפקת במקום השני ובמדליית כסף.
"אף פעם לא כיף להפסיד", היא אומרת, "אבל כשמגיע, אין לי בעיה לפרגן. אם מישהי היתה יותר חזקה ממני, מגיע לה. אני לא מאוכזבת, אני תמיד שואפת לנצח, ובאותו היום עשיתי את הכי טוב שהיה לי. לא התכוננתי לתחרות הזו באופן ספציפי כי רק כמה ימים לפני התחרות חזרתי מחודש וחצי של אימונים ותחרויות בחו"ל, גם לא היו לי אופניים שמיועדים לתחרות נגד השעון, והתחריתי עם אופני הכביש שלי. בכל מקרה, שמחתי שעליתי על הפודיום. אני לא עוסקת בהלקאה עצמית על כך שפספסתי את המקום הראשון. יש לי בקרוב עוד הזדמנויות להוכיח את עצמי – בשתי אליפויות ישראל נוספות".
מי שמכיר את וואלך בת ה־19 מוכן להישבע שההפסד הזה רק דרבן אותה, והיא תגיע לשתי התחרויות הבאות עם מוטיבציית שיא וגם תנצח בהן. היא היתה ילדה כרמליסטית טיפוסית – למדה בבית הספר הריאלי במרכז הכרמל ובהמשך בבית בירם, והשתתפה בחוגים סטנדרטיים כמו ציור, שירה וריקוד, אך היתה גם פורצת דרך כשנרשמה בכיתה א' לחוג כדורגל, רק בגלל שהתחברה עם הבנים והם הזמינו אותה באופן קבוע לשחק איתם בהפסקות. לאחר שלוש שנים עם בנים נמאס לה. היא החליטה שכדורגל הוא לא מספיק נשי בשבילה, ועזבה.
"כילדה הייתי צריכה לפרוק את האנרגיות שלי כי הייתי אנרגטית מאוד", היא מספרת, "גם בשיעורים הייתי מאלה שחייבים לענות את התשובה לפני כולם, אהבתי להשתתף ולהשמיע. הייתי צריכה לנתב את האנרגיה הזו, אז אבא שלי הציע לי ללכת לאיזה חוג שהוא מצא – חוג אופניים".
מספורט קבוצתי הלכת לספורט יחידני, שגם הוא לא שיא הנשיות.
"תמיד רכבתי על אופניים עם אבא בשבתות. זה התחביב שלו, והוא גם מדריך רכיבה ויש לו קבוצת נשים. זה היה רעיון שלו שאנסה, ופשוט נהניתי ונשאבתי לעולם הרכיבה".
אחרי כמה שנים התחלת להתחרות?
"שנה אחרי שהתחלתי לרכוב השתתפתי בתחרויות של ילדים. אפשר להתחיל להתחרות מגיל 9, ואני התחלתי בגיל 11. בגלל שאני תחרותית מאוד, היה לי כיף לעשות את זה".
חשבת שזה מה שאת הולכת לעשות בחיים?
"את האמת – לא. כילדה בת 11 לא חשבתי על מה יהיה בעוד חמש שנים, אבל עם השנים גיליתי התמדה כי זה משהו שאהבתי מאוד לעשות. התאמנתי אז שלוש פעמים בשבוע – כל אימון היה שעה וחצי בשטח. יש בחיפה מסלול שהיינו מתאמנים בו".
זה לא מפחיד? בטח נופלים, נחבלים.
"קצת. יש לי הרבה צלקות, אבל מי שלא לוקח סיכונים, בסוף לא מרוויח. הפחד ליפול לא מנע ממני לרכוב. בכל שנה הרמה שלי עלתה, התאמנתי יותר והשקעתי יותר, וכשהייתי בת 15 מצאתי לי קבוצה חדשה, מקצועית יותר, באזור בנימינה-גבעת עדה".
גלי וואלך. "הכי קשה לי זה לאכזב את עצמי" (צילום: חגית הורנשטיין)
"זה משהו שבוער בי בפנים"
השגרה של וואלך כללה, מעבר ללימודים, גם נסיעות יומיומיות לאימונים. אביה רם, שנחשב לפריק של רכיבה, התגייס כל כולו למאמץ והיה תורן הסעות. פעמיים בשבוע, בכל מזג אוויר, היא עלתה לבדה על רכבת לבנימינה עם אופניים ועם ציוד רכיבה, במין התמדה ששמורה לאלופים. וככל שרמת האימונים גברה, כך גם השקעתה בלימודים, ובכל אחת מ־12 שנותיה במערכת החינוך היא סיימה כמצטיינת, בדרך כלל מצטיינת שכבה. כך גם בשנה האחרונה, עם ציון ממוצע של 99.6, כשהיא זו שנואמת מול כל השכבה בסיום הלימודים.
על מה ויתרת לעומת חברותייך?
"אני לא רואה זאת כוויתור".
מה לא הצלחת לעשות בגלל חוסר בזמן פנוי שחברותייך כן עשו?
"יכול להיות שהורדתי למינימום את עניין החיים החברתיים לטובת הספורט כי היה לי חשוב מאוד להשקיע ברכיבה, אבל זה לא משהו שהיה חסר לי. יכולתי עדיין להיפגש עם חברות – אולי לא בתדירות שרוב הנערות נפגשו, אבל היה לי את המקום שלי והכרתי המון אנשים מהענף, אנשים שעד היום הם חברים שלי. הם חברים לחיים, גם אם הם המשיכו בענף וגם אם הם פרשו. מבחינת לימודים תמיד היה לי חשוב להשקיע, ולא הרגשתי שאני מוותרת על הלימודים לטובת האופניים או להיפך".
מאיפה ההישגיות הזו?
"זה משהו שבוער בי בפנים, אני לא בדיוק יודעת להסביר. זה משהו שקיבלתי כנראה בגנים".
ממי?
"לא יודעת (צוחקת). תמיד הרגשתי שאני רוצה להיות הכי טובה, לשאוף הכי גבוה ולא הספיק לי לעשות חצאי דברים או לא על הצד הטוב ביותר. לאמא שלי אורית שחם וואלך יש משרד יחסי ציבור מוכר בעיר, וממנה למדתי לא לוותר. מאבא לקחתי את הדבקות במטרה. ההורים לא דחפו אותי, זה בא ממני, אבל הם תמיד תמכו והיו שם כדי לעזור לי בכל מה שאני צריכה ולעודד אותי".
בואי נחזור לגיל 15, כשהאימונים הפכו רציניים יותר. כבר ידעת שזה יהיה הכיוון?
"זה היה הכיוון, אבל עדיין היה לי קשה לחשוב רחוק יותר, שנים קדימה, כי הרגשתי שאני צעירה ושיש הרבה דברים בדרך. אבל זה היה משהו שנהניתי לעשות וראיתי את הפוטנציאל של הענף ושלי, אז כן, זה כבר היה הכיוון שבו רציתי להמשיך".
את ביישנית מאוד, ועם זאת ספורטאית תחרותית מאוד. יש הבדל בין שתי הבחורות האלה?
"אפשר להגיד שאני ביישנית, והספורט זה באמת המקום הנוח. למרות שיש הרבה רגעים קשים, זה עדיין המקום שהוא הכי טבעי לי ושאני מרגישה בו הכי בנוח. בערך בגיל 17 החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות בשנים הקרובות. כשהייתי צריכה לבחור איך ייראה העתיד שלי לאחר סיום הלימודים, החלטתי להצטרף למסלול של ספורטאית מצטיינת, ונכנסתי לזה ביותר רצינות. עד אז גם השקעתי, אבל שילבתי את הרכיבה עם לימודים ועם חברים, וזה היה קשה כי לא הייתי שם ב־100 אחוז. מאז ההחלטה לקחתי את העניין יותר ברצינות והתחלתי להתאמן קשה יותר. אני מתאמנת גם לבד, בין שלושה לארבעה אימונים בשבוע".
לבד? צריך המון כוח רצון.
"ומוטיבציה. זה לא תמיד קל. האימונים נמשכים בין שעה וחצי לשלוש שעות, תלוי ביום ומה עושים. השנה הוספתי גם שני אימונים שבועיים בחדר כושר, שתורמים מאוד לספורט בכלל ולאופניים בפרט. אני עושה משקולות, סקוואטים ודד ליפט, שזה מחזק מאוד ותורם בכל הענפים. הרבה ספורטאים בענפים שונים החלו להכניס לתוכנית האימונים גם חדר כושר באופן קבוע, ובאמת רואים את השיפור. אנחנו עובדים על יציבה ועל שרירי הליבה".
מה עובר בראש כשרוכבים שלוש שעות? המחשבות בורחות או שכל הזמן מרוכזים ברכיבה?
"באימונים אני חושבת על כל מיני דברים מהיומיום, מהחיים. באימונים זה לא מפריע, אבל בתחרויות צריך להיות יותר ממוקדים ולהתרכז רק בזה. לפעמים אני רוכבת עם מוזיקה, שזה נחמד. בגלל שזה ספורט שעושים בחוץ אז לא משעמם, כי תמיד את בטבע, עם נופים מסביב, והכל דינמי ומשתנה מאימון לאימון".
בשנת 2019 קטפת את שלושת התארים באליפויות ישראל – שטח, כביש ונגד השעון. מה ההבדלים בין שלושת המרוצים?
"ברכיבת שטח רוכבים במסלולים שהם הרבה יותר קצרים, טכניים, עם יותר עליות וירידות, קפיצות, מקטעים של סלעים, אבנים. אלו תחרויות של שעה וחצי שבהם נותנים לאורך כל הרכיבה פול גז בכל הכוח. את פשוט נותנת את כל מה שיש לך, לא מחלקת את הכוחות. ויש גם עניין רב של טכניקה – איך לרדת את הירידות, כמה את חזקה בעליות. ברכיבת שטח משלבים הרבה יכולות. זה ספורט אולימפי שההשתתפות בו היא ליחידים, כל אחד לעצמו, בניגוד לרכיבת כביש שזה ספורט קבוצתי".
תמיד בקבוצה?
"רוב הזמן בקבוצה, אלא אם כן מדובר באליפויות החשובות כמו אליפות אירופה ועולם, שבהן את מייצגת את ארצך לבד כי אין עוד רוכבות בנבחרת. בדרך כלל זו קבוצה שיש בה רוכב שהוא המוביל. המוביל זה הרוכב הכי טוב במרוץ שלו. אם למשל יש קטע של עליות והוא המטפס הכי טוב בקבוצה, הקבוצה עובדת בשבילו ותעשה הכל כדי שהוא ינצח".
איך זה מתבטא?
"הרוכבים האחרים בקבוצה ייקחו את ההובלה ויאפשרו לו לנוח מאחוריהם כדי שהרוח לא תקשה עליו, או אם יריב שלו יוצא להתקפה ורוצה לפרוץ קדימה, הקבוצה תסגור לו את נתיב הבריחה והרוכבים שלה יעברו קדימה. כשהמוביל מנצח זו הצלחה של כל הקבוצה".
מדברים על הטקטיקה תוך כדי המרוץ?
"זה משהו שמדברים עליו, ולכן התקשורת בין הרוכבים היא חשובה מאוד. אמנם מתכננים דברים מראש, אבל אי אפשר לתכנן הכל והרבה תלוי בקבוצות האחרות. לכל קבוצה יש דירקטור שאחראי לתכנן את הטקטיקה של הרוכבים, איך הולך להתנהל המרוץ ומה הרוכבים יוכלו לעשות בכל מיני מצבים. הוא מכיר את היכולות של הרוכבים ומתאים אותן לפי המסלול. אצלנו בארץ זה פחות עובד כי אין לנו קבוצות גדולות של נשים. קבוצה מורכבת מ־30 רוכבים, אבל בכל תחרות יש סגל של שישה-שמונה רוכבים בדרך כלל. בכל תחרות בוחרים את הרוכבים הכי טובים לאותה תחרות".
איך קורה שרוכב שלא מנצח בכל המקטעים בסוף מנצח בתחרות כולה?
"בתחרויות רב יומיות כמו הטור דה פראנס המנצח הוא מי שהזמן שלו הכי מהיר במצטבר. בכל יום נמדדים הזמנים, ואת לא חייבת להיות המהירה בכל יום כדי לנצח את התחרות כולה. צריך לשמור שהמתחרים שלך לא יעברו אותך בפער כזה שלא תוכלי להדביק. גם אם הם עוקפים אותך לקראת סוף המרוץ היומי, זה לא אומר שלא תוכלי לרכב מהר יותר למחרת".
מה עם מרוץ נגד השעון?
"נגד השעון זהו מרוץ שכל רוכב מזנק לבד כאשר בדרך כלל יש הפרש של דקה או שתיים בין כל רוכב. זהו מרוץ כביש עם אופניים מיוחדים שהם יותר אווירודינמיים. כולם עושים את אותו המסלול, והמנצח הוא מי שמסיים אותו בזמן המהיר ביותר. זה בעצם מרוץ שלך עם עצמך כי תוך כדי התחרות את לא יודעת איפה את עומדת מול היריבים שלך, ופשוט צריך לעשות את הכי טוב שלך. זה מרוץ טקטי כי צריך לדעת לחלק כוחות כדי לא לגמור את הכוח מוקדם מדי".
למה אין לך אופניים מתאימות?
"בישראל יש תחרות אחת כזו בשנה, ועוד זוג אופניים זו הוצאה שכרגע לא שווה את ההשקעה. אגב, השנה עליתי קטגוריה מ־under 19 ל־under 23, ולפני זה הייתי בקטגוריית נוער שזה לגילאי 18-17".
אם כך, לא איבדת את התואר. את עדיין מחזיקה בו לגיל נוער.
"בעוד שבועיים אתחרה באליפות ישראל בכביש באילת, ושבועיים לאחר מכן תתקיים אליפות ישראל בוולודרום, אז יש לי עוד הזדמנויות".
גלי וואלך על הפודיום. "פעם בשנה יש לי פגרה של שבוע או שבועיים מאימונים" (צילום: סבסטיאן ויתקין)
רוצים להישאר מעודכנים?
"אשמח שיצטרפו עוד בנות"
לפני כשלוש שנים החלה בנייתו של הוולודרום בהדר יוסף בתל אביב, שקרוי על שמו של הפילנתרופ היהודי-קנדי סילבן אדאמס. אדאמס ביקש לקדם את הרכיבה התחרותית בישראל והשקיע 40 מיליון שקל בהקמתו של הוולודרום, והוא גם זה שהתעקש ב־2018 שהג'ירו האיטלקי יעבור בארץ. הוא גם ייסד את קבוצת הרוכבים Israel Startup Nation שהשתתפה השנה לראשונה בטור דה פראנס. ב־2019 הושלמה בנייתו של המתקן, שמשמש לאימונים ולתחרויות, והרכיבה בו היא על מסלול פרקט אליפטי בשיפוע של עד 45 מעלות. אורכה של הקפה הוא 250 מטר, והמהירויות במרוצים מגיעות עד 70 קמ"ש.
"יצא לי לצפות בכמה מרוצים בטלוויזיה", מסבירה וואלך מה הדליק אותה להצטרף לתחום זה של רכיבה, "לא ממש התעמקתי בחוקים, וכששמעתי שהולכים לבנות ולודרום זה נראה לי מעניין שהולך להיות תחום חדש בענף האופניים בישראל. אחרי כמה חודשים פרסם איגוד האופניים שיגיע לארץ מאמן סקוטי בשם סטיב מק'יואן שאימן את נבחרת הולנד במשך הרבה שנים. ההולנדים הם טובים מאוד ברכיבה, והוא הביא אותם להישגים מצוינים בכל התחרויות הנחשבות, כולל מדליות אולימפיות. חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה להיכנס לזה. המאמן התחיל לעשות טסטים לרוכבים כדי לבחון את הפוטנציאל שלהם ואת התאמתם לתוכנית שהוא בנה לנבחרת ישראל. עשיתי טסטים והתקבלתי לנבחרת".
מה הוא בדק?
"עשינו טסט של שש שניות וטסט של ארבע דקות, שבהם הוא בדק פרמטרים כמו הספק שזה בעצם כמה כוח את מוציאה כשאת רוכבת, וסל"ד שזו בדיקה שבוחנת כמה סיבובי פדלים את עושה בדקה. לפי התוצאות ולפי סגנון וצורת הרכיבה הוא יכול לקבוע, בגלל הניסיון שלו, אם זה משהו שהוא יכול לעבוד איתו ואם יש לרוכב פוטנציאל. הוא אמר לי שהטסט שלי היה טוב. התחלתי להתאמן רק אחרי גל הקורונה הראשון, במאי או יוני".
וכבר הספקת להיות במחנה אימון בחו"ל ולהשתתף בתחרויות גדולות.
"בהתחלה הייתי מגיעה רק פעם בשבוע, אחר כך העליתי לפעמיים, ולקראת הנסיעה התאמנתי שם שם פעמים בשבוע. זה היה חדש בשביל כולנו. מה שמיוחד בוולודרום לעומת כל שאר התחומים הוא שאת ממש חייבת לתת כל מה שיש לך, כי אם תשחררי אפילו לרגע אחד, יהיה מאוחר מדי לתקן. בגלל שזה מסלול מהיר כל כך וקצר כל כך, אם מישהי בורחת לך, את יכולה להפסיד את כל התחרות על שבריר של שנייה. חשוב מאוד לתת את ה־100 אחוז שלך, גם מבחינת ריכוז. זו טכניקה אחרת לגמרי – אין באופניים האלה ברקסים או הילוכים, ואת שולטת באופניים רק דרך הגוף והפידול. צריך להיות זהירים מאוד כי אין דרך לעצור. בוולודרום יש המון מקצים שונים, וזה אחד מהדברים שחיבר אותי לתחום – שיש לך הרבה הזדמנויות להוכיח את עצמך. יש רוכבי ספרינט למרחקים קצרים, ואני נמנית עם הקבוצה השנייה – למרחקים ארוכים יותר. יש המון טקטיקה בתחום הזה".
כמה בנות רוכבות איתך?
"כרגע אין הרבה כי התחום נמצא ממש בשלביו הראשונים, אבל זה מתפתח. יותר אנשים מגיעים להתנסות – בנים ובנות. לגבי תחרויות, אני בינתיים הבת היחידה בנבחרת שטסה להתחרות בחו"ל. בעוד חודש תתקיים אליפות ישראל הראשונה, ואני מניחה שכל הבנות שמתחרות בכביש יבואו לשם. בלי קשר לכך שזה תחום בפני עצמו, הוא תורם לתחומים האחרים. זה לא מתנגש עם אף רכיבה אחרת, ואפשר לשלב בין תחומים. אני מרגישה שהתחזקתי פיזית ומנטלית, בעיקר בגלל שהתחריתי בחו"ל נגד בנות שזה התחום שלהן והן מתאמנות במשך שנים כמקצועיות. זה חיזק מאוד את הביטחון שלי וגם לימד אותי המון דברים בתוך התחרות עצמה – איך לא לוותר לעצמי אפילו יותר ממה שעשיתי בעבר, ואיך אני דוחפת את עצמי עוד לקצה אפילו יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת לעשות".
כשאת מגיעה לתחרות הראשונה שלך, אין רגשי נחיתות? הרי לא התנסית בזה לפני כן.
"זה היה מלחיץ מאוד, וכמובן שלא ידעתי למה לצפות בגלל שלא ידעתי מהי הרמה שלי ביחס לאחרות וגם בגלל שלא היה לי הרבה זמן להתכונן. התאמנתי ארבעה חודשים בסך הכל, אבל בגלל שאני תחרותית מאוד וחשוב לי לעשות את הכי טוב, פשוט אמרתי שזה מה שאעשה וקיוויתי שזה יספיק, ובסוף זה עבר".
כן, כולה אליפות אירופה.
"הייתי בשתי תחרויות – האחת היא אליפות אירופה under 23 והשנייה היא תחרות בין לאומית ברמה הכי גבוהה, קצת מתחת לאליפויות אירופה ועולם. מאיטליה נסענו לצ'כיה והיינו אמורים לנסוע לפולין לתחרות נוספת, אך נודע לנו שהמארגנים וחברי הנבחרת הפולנית חלו כולם בקורונה, אז חזרנו לארץ".
נראה שעשית את הבחירה שלך לגבי הוולודרום כתחום ראשי.
"בוולודרום יש משמעות גדולה יותר לנבחרת, גם באימונים וגם בתחרויות, וזו המעטפת שלך, לעומת כביש ושטח שבהם משתתפות קבוצות. זוהי הסיבה שזה מסתדר לי טוב עם הפעילות בקבוצה שלי. עם זאת, אשמח שיצטרפו עוד בנות. אני מאמינה שביחד עם התפתחות הענף, כשנתחיל להביא הישגים ונעשה דברים משמעותיים יותר, זה ימשוך עוד נשים להצטרף. אני רואה את הפוטנציאל ברמה הפרקטית – יש לנו מאמן טוב, זה משהו שכיף לעשות ומתאים ליכולות שלי, ואני חושבת על העתיד. הייתי רוצה להתחרות בטופ העולמי ולהגיע להישגים. זה משהו שאני רואה את עצמי עושה ומגיעה אליו בעוד כמה שנים".
גלי וואלך עם המאמן סטיב מק'יואן. "יש לו תוכנית ארוכת טווח" (צילום: Josef Vaishar)
"זו פשוט שנה הזויה"
וואלך, כפי שכבר אפשר להבין, היא חדורת מטרה ולא מתכוונת לעצור – לא בלימודים ולא בספורט. את הסגר הראשון היא העבירה בלימוד עצמי לפסיכומטרי והוציאה ציון של 690 ("מספיק לי ללימודי הנדסת חשמל בטכניון. אני פשוט מרגישה צורך לאתגר את עצמי ומרגישה שזה מכניס לי משמעות לחיים"), ובמקביל התאמנה בזום עם חבריה לקבוצת City Cycling Club בתרגילי כוח ורכיבה כשהם מחוברים למתקן מיוחד במרפסת ביתה. פשוט דיוושה קילומטרים לשום מקום בעצם.
וואלך מסומנת כדבר הבא. בשנה וחצי האחרונות, עם ההישגים ועם ההצלחות, היא זכתה לספונסר – טראק ישראל – שמספק לה אופניים וציוד נלווה. קסדות ומשקפיים היא מקבלת מרודי פרוג'קט, ורק את אופני הוולודרום היא נאלצה לרכוש מכספי ההורים.
גם הן עולות 30,000 שקל כמו אופני הכביש והשטח?
"אין להן ברקסים והילוכים אז הן עולות פחות, רק 15,000 שקל. זו באמת השקעה גדולה, וההורים שילמו לאורך השנים המון. זה לא מובן מאליו".
אדאמס הוא הבעלים של Israel Startup Nation שהיא קבוצת הרכיבה הישראלית המקצוענית הראשונה בעולם והיחידה עד כה. למה את לא בקבוצה הזו?
"זו קבוצה רק לגברים".
ענף האופניים כולו הוא די לא שוויוני, וזה מרגיז. גם הטור דה פראנס והג'ירו מיועדים רק לגברים.
"ענף האופניים מפותח יותר אצל הגברים, אבל לאט לאט הנשים מצמצמות את הפער".
התאמנת עכשיו חודש וחצי עם גברים. לפחות פינקו אותך?
"לא כל כך. מתייחסים אלי כשווה להם, שזה טוב. היתה לנו מסגרת טובה ותנאים טובים. היינו בבית מלון ודאגו לנו לאוכל ולכל מה שאנחנו צריכים".
היה לך יתרון – היית בחדר לבד.
"נכון, זה יתרון. למרות שזה לא המקום הרגיל שלי ראיתי את ההזדמנות ואת הפוטנציאל ולקחתי את זה באמת בתור חוויה".
איך מסתדרים כל כך הרבה זמן בלי פינוקים של בית?
"בשביל לעסוק בספורט את צריכה שתהיה לך בגרות מסוימת ויכולת להתמודד עם אתגרים ולצאת מהמקום הנוח שלך. זה לא תמיד קל גם להיות רחוקה מהבית, מהמשפחה ומהחברים במשך כל כך הרבה זמן, וגם להיות הבת היחידה, אבל היה לי שם כיף".
היו רגעי משבר?
"תמיד יש רגעים קשים, וגם בנסיעה הזו היו, אבל ברגעים האלה את לומדת הכי הרבה. אלו הם בעצם הרגעים שיובילו אותך להצלחה כי את תפסידי 1,000 פעמים לפני שתנצחי, ואם לא תוכלי לקום בכל פעם מחדש מהמשברים, מהכישלונות ומהאכזבות, לא תהיי לעולם בטופ. למרות שבאותו הרגע זה קשה ובכלל לא פשוט להתמודד ועוברות כל מיני מחשבות בראש, בסופו של דבר כשאני מבינה שזה רגע זמני ושאני צריכה לעבור אותו, זה בעצם מחזק אותי, הופך אותי לבן אדם טוב יותר ולרוכבת טובה יותר, ועוזר לי להתגבר, לעבור הלאה ולדעת שבעתיד יהיה לי טוב יותר".
מתי תופס אותך הרגע הזה של קושי?
"זה קורה אחרי תחרויות לא מוצלחות, וזה יכול לקרות לכל אחד ולא משנה מהי הרמה המקצועית שלו. את יכולה לעשות הכנה מושלמת מבחינה מקצועית אך להתעורר בבוקר התחרות עם מועקה, אולי בגלל ריב שהיה לך עם מישהו או משהו אחר השפיע עלייך או סתם בגלל שדברים לא התחברו והסתדרו. מבחינתי אלו כישלונות. לפעמים הם יותר גדולים, לעתים פחות, והכי קשה לי זה לאכזב את עצמי".
מבאס ליפול בקטע המנטלי אחרי הכנה פיזית טובה.
"אבל בגלל שאנחנו בני אדם עם רגשות, לא תמיד אפשר להתנתק, גם אם את ממש מנסה. לפן המנטלי יש חשיבות גדולה מאוד ברכיבה, כמו ברוב ענפי הספורט, ובאמת לא תמיד קל להיות מפוקס ובדיוק במקום הנכון מבחינת הראש".
אני מדמיינת גשם שוטף וסופות רעמים וברקים. איך מצליחים לצאת מהפוך כדי לרכוב שעה וחצי?
"יש רגעים קשים שבהם לא בא לך לצאת להתאמן, אם בגלל גשם או סתם בגלל שצריך לקום ב־6:00 בבוקר לאימון, אבל באותם הרגעים אני חושבת לעצמי מהי המטרה שלי, לאן אני רוצה להגיע ואם זה יקדם אותי לשם, ואני אוהבת להזכיר לעצמי שגם המתחרות שלי יוצאות לאימון הזה, אז למה שלא אעשה את זה אם אני רוצה להיות הכי טובה?".
מהתשובה שלך אני מבינה שאף פעם לא נשארת בבית.
"(צוחקת) ברור שיש מקרים כאלה. אני עכשיו נחושה להשקיע ולהגיע ליעדים שלי. זה לא תמיד היה ככה, אבל אני מרגישה, במיוחד השנה, שהגעתי למקום שאני יודעת מה אני רוצה ומוכנה להשקיע ולתת בשביל שזה יקרה".
בשנה רגילה בכמה תחרויות את אמורה להתחרות?
"בערך בכל שבוע או בכל שבועיים, מינואר עד ספטמבר. אבל עכשיו זה שונה לגמרי בגלל הקורונה. היו לנו כמה תחרויות על אף הנסיבות, אבל זה היה הרבה פחות מאשר בעונה רגילה. זה שהצלחתי לצאת לחו"ל זה בכלל לא מובן מאליו. לא חשבתי שאצליח לעשות את זה".
איפה את מדורגת לאחר התחרויות האלו?
"עשיתי חמש תחרויות והגעתי בכולן למקומות 13-10. באחת מהן אני מדורגת במקום העשירי בדירוג העולמי".
אבל התחלת להתאמן רק לפני ארבעה חודשים.
"לא חשבתי שזה מה שיקרה, לא ציפיתי. זו פשוט שנה הזויה. כל תחרות בין לאומית שאני משתתפת בה נותנת לי ניקוד. קרה שבמקצה הזה אני מדורגת עשירית. בשאר התחומים אני באזור המקום ה־130 בדירוג העולמי. המקום העשירי הזה זה משהו שאף פעם לא היה לשום ישראלית בשום תחום באופניים".
יש תקופות שבהן את לא מתאמנת בכלל?
"כן, פעם בשנה יש לי פגרה של שבוע או שבועיים מאימונים. זו הפסקה בעיקר לנפש כי קשה מאוד להתאמן או להתחרות בכל יום במשך שנה. צריך את הרגיעה הזו כדי לעשות קצת כיף או ספורט אחר. פעם בשנה אני עושה את זה, יותר בקטע של להכין את עצמי לעונה הבאה, להתנקות ולצבור כוח".
אמרת שאת מכוונת לטופ. יש לך את זה ביותר ממוקד?
"כשהייתי בת 16 הייתי באולימפיאדת הקאדטים בגיאו, הונגריה. שם יצא לי להכיר ספורטאים ולחוות חוויה של כפר אולימפי, וכמובן להתחרות ברמה הכי גבוהה. אז כן, אני מכוונת לאולימפיאדת פריז 2024. זה יקרה בעוד ארבע שנים, אז יש לי זמן לצבור ניסיון, להשתפר, להתחזק וללמוד. זו המטרה לעתיד. לסטיב יש תוכנית ארוכת טווח לבניית הענף עד לאולימפיאדת לוס אנג'לס ב־2032. הוא לא שיתף אותנו, אבל אני בטוחה שכאשר זה יהיה רלוונטי, הוא ייתן לכל אחד את התוכנית המתאימה לו".
פודיום?
"זה החלום".
"התקווה"?
"בתקווה".
גלי וואלך בתחרות. "פעם בשנה יש לי פגרה של שבוע או שבועיים מאימונים" (צילום: סבסטיאן ויתקין)
עקע
יאר
עברית שפה קשה
אופניים זה שם עצם בזכר. אופניים יקרים ולא אופניים יקרות.