"ישראל היא מונרכיה, אין יותר דמוקרטיה"

ההפגנה הראשונה שבה השתתפה גאיה דן היתה לפני שבע שנים כשהיא היתה בת 13. זו היתה גם ההפגנה האחרונה שלה עד לאחרונה. האלימות שהיא צפתה בה, אמנם ממרחק, הפחידה את הילדה שהגיעה לבדה, תוך שהיא מסתירה מאביה לאן הלכה.

"פחדתי שהוא יתנגד בגלל האלימות", נזכרת דן, "השוטרים הרביצו לאתיופים, והאתיופים הרביצו חזרה. ברחתי אחרי שעה, אבל מבחינתי זה היה וואו, כי ראיתי שלאנשים היה אכפת וכואב. היה שם הרבה כעס. זו היתה מחאה של יוצאי אתיופיה על כך שצוות מד"א סירב להתרים דם מח"כ פנינה תמנו שטה בטענה שלבני העדה יש סוג דם מיוחד. הם יצאו לרחובות, ובצדק".

לדן תכולת העיניים וורודת השיער היתה תמיד זיקה לצדק ולזכויות אדם. היא קוראת לזה "סוג של מודעות ומעורבות חברתית, אבל בחצי קלאץ', לא כמו עכשיו. היה אכפת לי מאנשים וממה שקורה במדינה. היתה לנו משלחת בית ספרית למצעד הגאווה בשנת 2018, והייתי אחת מהמארגנות ומהמובילות בצעדה. זה היה נורא מגניב".

דן, בתם של אסתי ומוסי – שניהם דמויות מוכרות בעיר – ואחותו הצעירה של דקל, סיימה את לימודיה בבית הספר עירוני ה', התגייסה לצבא ושירתה בלוחמה, אך השתחררה לאחר שנה וארבעה חודשים, שנה לפני הזמן. מבחינתה זה לא אישיו שצריך להתעכב עליו. מבחינתה, השחרור המוקדם עשה לה רק טוב.

כשהשתחררת מהצבא היה לך כיוון לאן את ממשיכה?

"בדקתי כל מיני ארגונים התנדבותיים באפריקה שעוסקים בנשים ובבעלי חיים. בדקתי כל מיני כיוונים, ואז הגיעה הקורונה וזה לא יצא אל הפועל. הייתי רגע לפני הזמנת כרטיסי טיסה, אבל עכשיו אני כבר לא חושבת שזה יקרה כי אני רוצה להתחיל בלימודי אפריקה. אתחיל מיד אחרי שהקורונה תדעך טיפה, וסטודנטים יחזרו ללמוד בכיתות ולא בזום. החלום על אפריקה עדיין קיים, ואני בטוחה שאמצא את עצמי באיזו משלחת או בארגון התנדבותי".

למה אפריקה?

"בקטע של לעזור. תמיד היה לי קטע עם דברים מוזנחים (צוחקת). נראה לי שבזמן האחרון התייאשו מאפריקה. המדינות הלבנות משקיעות שם הרבה מיליארדים, אבל לא תמיד רואות תועלת בכך. עדיין יש שם אפליה גזעית, עוני קשה, מחלות ודיקטטורות. אנשים מתייאשים, אבל אני לא רוצה להתייאש, אני רוצה לעזור להם".

ובינתיים את מתייאשת פה.

"ממש. היה קשה לא להיחשף ברשתות החברתיות למצב במדינה – זה היה בכל פינה, הכל סוקר בתקשורת בהרחבה, והרגשתי שאנחנו הולכים למקום לא טוב".

גאיה דן. "הטענה של תומכי ביבי שאם אני יוצאת להפגין אני שמאלנית, לא תופסת" (צילום: חגית הורנשטיין)

"אני לא אנרכיסטית"

מבעד לייאוש הכללי הבחינה דן באנשים שלדבריה "יש בהם אש למשהו אחר". היא הצטרפה לתנועת הדגלים השחורים, פחות בקטע החברתי ויותר בקטע הפוליטי.

"מגיע לנו יותר טוב מזה", היא אומרת, "זה לא בקטע של ימין או שמאל, פשוט מגיע לנו יותר טוב מהמנהיגות הנוכחית, מהממשלה הנוכחית. צריך להשליך את כולה לפח ולהביא אחרת חדשה במקומה. הכל התחיל בגלל הטיפול הלקוי בקורונה, וזה שחרר זעם ואש יוקדת כלפי נבחרי הציבור בכל תחומי חיים, ולא משנה אם זה בגלל רצח של נשים או ייצוג של הקהילה הלהט"בית בכנסת. זה פשוט שחרר הרבה מאוד אגרסיות שתמיד היו קיימות כאן, אבל זה שחרר אותן בבת אחת במלוא הכוח".

בהפגנה הראשונה – וראיתי את זה בפוסט שאבא שלך העלה בעמוד הפייסבוק שלו – היה נדמה שהיית לבד באמצע מרכז הכרמל, עם שלט שהכנת ודגל.

"זה בדיוק מה שקרה (צוחקת)".

שיא התמימות או אנרכיסטית מיליטנטית?

"אנרכיזם זה תחום אפור מאוד. אני לא מגדירה את עצמי כאנרכיסטית, ומי שמגדיר אותי כך זה טמטום בפני עצמו. זה התחיל ככה – גייסתי ארבעה חברים, לקחתי קרטונים מחנות הבגדים שבה אני עובדת כשאין סגר וצבעי גואש שיש לי בבית כי אני מציירת, והתחלנו לצבוע כל מיני שלטים. לא כמו השלטים המודפסים שכל ארגון מוציא אלא השלטים הכי דרעק שאת יכולה לדמיין, והלכנו למרכז הכרמל. הגיעו להפגנה הראשונה משהו כמו 30 איש, שזה היה נחמד כי היא תוכננה רק יומיים לפני כן, אפילו לא פתחנו איוונט בפייסבוק. זה היה נטו אנחנו. העברנו הודעות ווטסאפ וממש גררתי לשם אנשים. היינו שם בכל מוצ"ש במשך חודש. להפגנה הכי גדולה הגיעו משהו כמו 60 משתתפים, ואז היתה הפגנה ענקית במתחם האודיטוריום. אחר כך עברתי למרכז זיו שהיה לא מאויש. נוה שאנן היא השכונה הכי גדולה בחיפה, ואף אחד לא טרח לארגן שם הפגנה".

עשית זאת על דעת עצמך או שיש כאן מטה שמחלק הוראות.

"יש סוג של מטה של דגל"ש (דגלים שחורים). אמרתי להם שאני עוברת למרכז זיו כי התחלנו להיחלש במספר האנשים. הייתי שם במשך כמה שבועות, ואז הגיעה הגבלת 1,000 המטרים. הייתי צריכה למנות מישהו שיחליף אותי, ומצאתי שני אנשים חמודים. אני ממש אוהבת אותם".

בגילך?

"הם לא צעירים, בני 60 בערך".

ועכשיו את בצומת הרחובות שמשון וביכורים.

"אני נמצאת שם כבר חודש, וזה ממש מגניב. רוב המפגינים הם מבוגרים מאוד, אבל זה ליד הבית שלי. אני רוצה לחזור לזיו כי אני מתגעגעת לאנשים. בזמן הגבלת 1,000 המטרים התחילו להגיע לשם יותר אנשים כי אסור היה להם להגיע לכרמליה או לחורב, ועכשיו יש שם קרוב ל־300 איש. זה מטורף. התחלנו עם 20, ואני ממש שמחה על כך שהמספר עלה. אני יודעת שבצומת שמשון 300 איש כבר לא יהיו. בהפגנה הכי גדולה היינו שם 50, וזה סבבה לגמרי, זה אפילו טוב יחסית לשכונה קטנה של אנשים מבוגרים יחסית. נוסף על ההפגנות בימי חמישי ובמוצ"ש אני עושה שם בכל יום משמרת מחאה מ־17:00 עד 18:00, חוץ מיום שישי שזה היום החופשי שלי".

בדרך כלל את לבד.

"לפעמים מצטרף אלי עוד מישהו, אבל לרוב אני לבד עם הדגל השחור שלי ועם השלט הראשון שהכנתי שכתוב עליו 'דמוקרטיה'. עם הזמן הוספתי את כל המילים שאנשים צורחים לי מהמכוניות הנוסעות".

חולירע, בולשביקית, נאצית, מטורללת, זונה, בת זונה, תת אדם, טרוריסטית, בוגדת, תמותי, נבלה, קוקסינלית?

"צעקו לי לסבית כקללה. אתם רציניים? אין לכם שום מילה אחרת? אנשים בגיל של סבא שלי קוראים לי פאקינג זונה, ומישהו גם הציע לי לאן לתחוב את המקל של הדגל. בסדר. מההתחלה לא לקחתי את זה אישית, זה לא העליב אותי, ידעתי מול מי אני מתעסקת, אבל זה הרתיח ועצבן אותי, ולפעמים אפילו החזרתי. ואז כל המפגינים שהיו איתי אמרו לי להתעלם ולא לרדת לרמה שלהם כי זה ייגמר לא טוב. משהו באצבע משולשת עושה לי טריגר ואני יכולה להתפוצץ, אבל אני ממש מנסה לרסן את עצמי, ורק בגלל המפגינים שאיתי. אם הם לא היו מבקשים ממני, הייתי ממשיכה לענות".

גאיה דן. "אנשים אומרים 'איבדנו את המטרה', ועוזבים" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"אנשים מפחדים משינוי"

מחאת הדגלים השחורים החלה בחודש מאי, סמוך לכינונה של הממשלה. מייסדיה הם ארבעה אחים – איל, שקמה, ירדן ודקל שוורצמן – שיצאו בראשה של שיירת רכבים מקיבוצם בצפון אל הכנסת, ובידיהם דגלים שחורים כמחאה על הפגיעה בדמוקרטיה. הם דרשו את התפטרותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בגלל שלושת כתבי האישום נגדו, ואת הקמתה של ועדת חקירה בפרשת הצוללות, ומחו נגד אופן הטיפול במגיפת הקורונה, נגד שחיקתם של מוסדות המדינה, בדגש על עצמאותה של הכנסת, ונגד המשבר הכלכלי שנוצר בשל המגיפה. חלק מהמשתתפים במחאה ניצלו את הסיקור הציבורי למחאה בנושאים נוספים, ובהם זכויות האשה, האלימות נגד נשים, מתווה הגז, הקיפוח של היישובים הדרוזים, ואיך לא – הכיבוש.

תומכי ראש הממשלה מתעקשים שזו לא מחאה של העסקים הקטנים או של העצמאים אלא מחאה ממוקדת נגדו. מסכימה?

"יש לי ממש חילוקי דעות פנימיים כשאני חושבת על זה. הכעס של כל הארגונים האלה – העסקים הקטנים, העצמאים, האמנים וכל השאר – הוא מוצדק, אבל האם האיחוד הזה יעזור כשכולם יהיו מעורבבים כסלט או שצריך לחלק את ההפגנות לתחומים? יכול להיות שצריך לחשוב על דרך פעולה אחרת ולא לשלב את כולם ביחד כי אנחנו צריכים אג'נדה מסודרת, תוכנית פעולה ושזה יתקדם לאיפשהו. איך אפשר לעשות תוכנית פעולה כאשר יש כל כך הרבה אידיאולוגיות שונות ולפעמים אפילו סותרות בתוך ההפגנות עצמן? ושוב – אני לא מדברת על ימין ושמאל".

חשבתי שכל המפגינים הם שמאלנים.

"הטענה של תומכי ביבי שאם אני יוצאת להפגין אני שמאלנית, לא תופסת. יש גם המון מצביעי ימין".

אז מה שאת אומרת בעצם הוא שצריך לעשות הפרדה בין כל הקבוצות.

"הצעדה שהיתה ביום חמישי שעבר לאורך ציר מוריה, שהיו בה כ־2,000 משתתפים – ואגב, ב'ישראל היום' כתבו שכולם היו פעילים של חד"ש, אז בסדר, סבבה, זה בסך הכל 'ישראל היום' – היתה צעדה טובה. השתתפו בה הרבה אנשים יחסית לחיפה, שנחשבת לעיר רדומה מהבחינות החברתית והפוליטית. אנשי החזית הוורודה הגיעו וחיזקו אותנו. זה ארגון שקם לעידוד הייצוג של להט"בים ונשים בכנסת, שזה סבבה, אבל אנחנו מדברים עכשיו על דיקטטורה סמויה ועל הזנחה של האזרחים, והם צועקים בהפגנה דברים פחות קשורים. באוזן אחת צועקים לידי על ייצוג של נשים ובאוזן השנייה צועקים 'די, ביבי, לא רוצים אותך יותר'. זה סלט שאנשים יוצאים מבולבלים ממנו. זה לשכנע את המשוכנעים ולהקצין את הקיצונים. צריך לחשוב על משהו אחר, כי כן – הארגונים האלה הם טובים; כן – יש להם אג'נדות שאני תומכת בהן, אבל להרבה מאוד אנשים זה גורם לסלידה מסוימת כשהם אומרים 'יש פה יותר מדי, איבדנו את המטרה', ועוזבים".

מתייאשים מהר פה.

"זה מוביל לייאוש מהיר. כמה זמן אנחנו מפגינים? ארבעה-חמישה חודשים, למעט אמיר השכל שמפגין כבר ארבע שנים. אנשים מתחילים לדבר איתי על ייאוש. הם אומרים שהם בעד הפגנות אבל לא יוצאים להפגין בגלל שאין אג'נדה. מדברים על ייאוש וזה קצת מעציב אותי, אבל אני מבינה אותם. זה נורא מתיש. אני חושבת שאנחנו עוד רחוקים מסיום ההפגנות ומוויתור. אני בקשר עם כל הארגונים בישראל. אני אמנם בן אדם עצמאי, אבל נמצאת בקשר עם הדגלים השחורים, עם קומי ישראל ועם כל השאר, ואנחנו מנסים לחשוב על פתרונות – איך להביא יותר צעירים להפגנות ואיך לעורר את חיפה. אנחנו חושבים על כל מיני דרכים ונראה לאן זה יוביל אותנו. אני מקווה שלא לייאוש".

רוב המפגינים בחיפה הם מבוגרים. איפה הצעירים? לא אכפת להם?

"אני לא רוצה להגיד שלא אכפת להם, זה נורא גס לומר את זה, אני חושבת שהם התרגלו למשהו ושהשינוי מפחיד אותם. גם יכול להיות שהם פשוט ויתרו. את מכירה את כלל הברזל של האוליגרכים? זה חלק מדיני עבודה – מי שנמצא כל כך הרבה זמן בשלטון מחליש את כל המתנגדים לו, עד שכולם פשוט התרגלו למצב הקיים כי אין אלטרנטיבה אחרת. זה בדיוק כמו שקורה כאן. חלק מהצעירים בחיפה פשוט חושבים 'אין לנו בשביל מה למחות, ההפגנות האלה לא יעזרו גם ככה'. זה שילוב של חוסר אמונה ופסיביות. אולי האשם הוא גם בנו – שיווק לא נכון שלנו".

יש תנועת מחאה חיפאית?

"יש את תנועת מחאת העם בחיפה שהתחילה מהדגלים השחורים, אבל בגלל חוסר הסכמה על דרכי ניהול הם פרשו, ועכשיו הם נחשבים לארגון עצמאי של חיפאים בלבד".

"כוחנו באחדותנו" היא לא סיסמא ריקה?

"תמיד יהיו משחקי אגו. אולי בגלל זה כל ההפגנות של השמאלנים לא הולכות לאן שצריך, וזה לא טוב".

היית בהפגנות בבלפור?

"הייתי פעם אחת במאהל עם חברה, אבל זה לא היה בזמן הפגנה אלא סתם ביקרנו במאהל ודיברנו עם אנשים. וואו, זה היה מיוחד. יש שם את המאהל של הביביסטים ומולו את המאהל של השמאלנים. במאהל אחד כתוב 'כולם מתקבלים כאן בברכה' ובמאהל השני כתוב 'הכניסה לשמאלנים אסורה'. יש בין שני המחנות שם הסכם שהמשטרה יזמה – לא להתגרות אחד בשני. זה בולשיט אחד גדול כי הם כל הזמן קוראים קריאות גנאי. אחד הסתכל לי בעיניים וקרא לי 'בולשביקית'. ממש נעלבתי מהקללה האיומה. בבלפור עצמו לא הייתי כי יש לי בעיה – ההפגנות שם מתקיימות בזמן של ההפגנות בחיפה שאני צריכה להיות בהן".

ממש נושאת הדגל.

"אין לי ברירה".

גאיה דן. "יש כל כך הרבה תקווה וייאוש בו זמנית" (צילום: חגית הורנשטיין)

"התקווה היא בהפגנות"

דן חולקת דירת שותפים ליד מרכז הכרמל, ואת השכירות היא מממנת מכספי החל"ת. כשהיא לא מפגינה היא קוראת, מציירת, רצה ומברכת על כך שהיא גרה עם חברים ושיש עוד אנשים בבית, אחרת היא היתה משתגעת.

יש לדור שלכם תקווה?

"איפה התקווה? זו שאלה נהדרת. התקווה היא בהפגנות. יש כל כך הרבה תקווה וייאוש בו זמנית".

את מצליחה לראות רחוק יותר?

"אם אני רואה עתיד טוב יותר? אני לא יודעת מה יקרה לנו. זה תלוי אם המחאה תצליח. יש כל כך הרבה גורמים שמשתנים, ולכן אני לא יכולה לדעת. אני רואה את המחאה כדבר שיישאר תוסס במשך חצי שנה לפחות, ואז היא תתחיל לדעוך. חצי שנה גג, ואני אומרת את זה בכאב גדול".

תיכף חורף. מי ייצא מהבית להפגין בגשם?

"אני. אני אצא בחורף מהבית. יש אנשים שהם עקביים מאוד ולא יוותרו".

מה התסריט הכי שחור בעינייך לגבי העתיד שלנו?

"שמפגין ימות בהפגנה, ואז זה יוביל לסוג של מלחמת אזרחים שאף אחד לא רוצה בה – לא ימנים, לא שמאלנים ולא המרכז. ויש גם תסריט של בחירות בדצמבר או בשנה הבאה. אבל התסריט הכי שחור זה שהוא יישאר שם".

ביבי?

"אני לא שונאת את ביבי, מצדי שאפילו לא ייכנס לכלא. שילך לאחת מהדירות הרבות שיש לו, שילך לזו בניו יורק שאנחנו מממנים. זה לא כזה משנה לאן, העיקר שילך. הוא מיצה את עצמו, וגם הוא יודע את זה. הוא בן אדם חכם, אני לא מזלזלת בו, הוא היה מנהיג טוב עד הזמן שבו הוא הפסיק לחשוב עלינו ועושה הכל כדי לא להגיע למשפט. את מרגישה שהוא חושב עלייך? יש נבחר ציבור שאת יכולה להצביע עליו ולומר 'הוא חושב עליי'? אני יכולה לחשוב על בודדים, ועצם העובדה שאפשר לספור אותם על אצבעות כף יד אחת זה אומר הכל. יש מצב אבסורדי כרגע שבו האזרחים לא סומכים על הממשלה. שרה משקרת או לא משקרת בחקירה אפידמיולוגית, שרים מגדילים לעצמם את השכר החודשי באמצע משבר, ביבי מבקש לעצמו החזרי מס, וכל זה כש־70,000 עסקים כבר פשטו את הרגל. וזו רק ההתחלה. יש המון עוני. אני מדברת עם אנשים שאומרים לי שהם מתייאשים מהמדינה שהם אוהבים. יש פה חוסר תפקוד, ולאף אחד אין מוצא. נראה למישהו תקין שיש כסף להעלאת משכורת לנבחרים ולא למקלטים לנשים מוכות?".

חברייך רואים את העתיד כמוך?

"לא, ממש לא. יש לי שני שותפים שהם ימנים, ולדעתי הם בחרו ימינה. אחד מהם הגיע להפגנה אחת או שתיים בשביל לתמוך בי בעיקר, כי הוא פחות תומך בהפגנות. הוא לא תומך בביבי אבל הוא תומך בי. שותף אחר הוא בצבא ולא יכול לבוא להפגנות כי אסור לו, אבל הוא מקפיץ אותי במכונית, וזו הדרך שלו לתמוך בי".

הם מוכנים לשמוע אותך?

"ברור. יש שיח בריא בבית על מה שקורה. שותף אחד בעצם כן אוהב את ביבי, והשותפה היא בערך שמאל. היא בעצמה לא כל כך בטוחה".

במה בחרת?

"בחרתי במר"צ. אני חושבת שצריך לחזק כמה שיותר את מפלגות השמאל בישראל כי הן במצב ממש לא טוב. המצב שלהן חראבנה. או מיי גאד, אני כל כך עצובה. העבודה מרוסקת, גם מר"צ לא משהו, ומה נשאר לשמאלנים להצביע? גם המפלגות הערביות הן לא שיא השיאים. אז אני רוצה לחזק, אבל אני גם מאמינה באידיאולוגיה. האמת היא שפוליטיקה אף פעם לא היתה הקטע שלי. הגדרתי את עצמי כשמאלנית, אבל לא היה ממש אכפת לי. היה אכפת לי מזכויות אדם, היה אכפת לי מצדק".

באותו פוסט גאה שאבא שלך העלה, הוא ואמא שלך חטפו נאצות על הדרך שבה הם גידלו אותך.

"לאנשים אין גבול. שני הצדדים בשיח שם יצאו מפגרים לגמרי. מי אתם שתעירו להורים שלי איך לחנך אותי? אני בת 20 ואני עושה מה שנראה לי לנכון. היתה שם מישהי שאני לא מבינה מי היא חושבת שהיא. שתרשום מה שבא לה, אבל גם לאותה אשה יש ילד, ואם הוא היה שמאלן היא היתה אוהבת אותו פחות? היא היתה רוצה שמישהו יגיד לה 'איך גידלת את הבן השמאלן הזה?'. אני לא מבינה מאיפה זה בא. זה חוסר תרבות וחוסר רצון לשיח תרבותי ולפלורליזם כמו שביבי מעודד, היא הרי נציגתו. היא מירי רגב בלי כוח. כל האנשים שצורחים 'רק ביבי' הם מירי רגבים קטנים".

את חושבת שהקיטוב, הפילוג והשיסוע מגיעים מנתניהו?

"זה התחיל ממנו, חד משמעית כן. 'הערבים נוהרים לקלפיות' זה משפט משסע. זה קיים בהוראות שהוא נותן לחרדים ובאיך שהוא קורא למפגינים. זה שיסוע ופילוג בצורה הכי בוטה שיש. אף אחד לא קרא למפגינים 'אנרכיסטים' עד שהוא הוציא את זה מפיו. גם 'מפיצי מחלות' ו'חייזרים', שכך יאיר נתניהו קרא לנו. השנאה כלפי החרדים החלה בגללו. אני לא שנאתי חרדים ואני גם לא רוצה לשנוא אותם, אבל הוא מנסה להפוך אותם לאויב שלי. כאילו שאם אביס את החרדים נגיע למאה ה־21 והכל יהיה כאן טוב ויהיה כאן ליברליזם. נו, בחייאת, הבנו שהוא מסית את הדיון מהעובדה שמדובר בראש ממשלה שנאשם בפלילים. אין לו שום אמות מידה מוסריות לתפקד בתור משהו שקרוב להיות בממשלה. הוא לא אמור להיות בממשלה".

הוא עושה שלום עם מדינות ערב.

"מה עם שלום בתוך המדינה? זה מה שאני שואלת. למה לשסות כל כך בין חרדים לחילונים, בין אשכנזים לספרדים, בין שמאלנים לימנים. למה לעשות את זה? כי זה עוזר לו ומשרת אותו ואת האינטרסים שלו. איפה האינטרס הציבורי? אבל זה לא רק הוא, אלה כולם, לאף אחד כבר לא אכפת. האם בעבר היתה ממשלה כזו כמו שיש עכשיו? אני בת 20, אני אוהבת את המדינה שלי, אני לא רוצה לרצות לעבור לגור במדינה אחרת כי יש שם תנאי מחיה יותר טובים, תעסוקה ושוויון. למה מבריחים את כל מה שטוב פה?".

את שואלת שאלות קשות.

"ובגלל זה אני יוצאת החוצה. כי אני לא רוצה בגיל 25 ואחרי תואר לברוח לברלין כי לא תהיה לי תעסוקה פה. אני לא רוצה לצאת לרחובות, אבל אין ברירה. הייתי יכולה להישאר בבית ופשוט לבהות בתקרה במשך כל הסגר".

מה היית אומרת לו אם היית פוגשת בו פנים מול פנים?

"לביבי? 'תתפטר'. לא הייתי אומרת לו משהו שלדעתי הוא כבר לא שמע מאיזה טוקבקיסט, עיתונאי או חבר כנסת. כבר אין לו את זה, הוא מיצה את עצמו קשות. אם באמת אכפת לך מאיתנו, ולו בשבריר קטן של אכפתיות מהמדינה שלך, היית עושה את הדבר הנכון ומתפטר. לך".

האלטרנטיבה כרגע בסקרים היא נפתלי בנט.

"זה איום ונורא. אני שמאלנית, והוא לא ישרת את האידיאולוגיה שלי. הפחד הגדול שלי הוא שאם בנט יהיה ראש ממשלה, המדינה תלך לכיוון הלכתי-דתי ואני לא רוצה את זה. מספיק שהוא אמר שהוא לא יקדם חקיקה למען זכויות הלהט"בים. עם זאת, אני מעריכה את בנט כדמות ציבורית – הוא קיצץ בשכר שלו, וממנו זה המשיך לעוד נבחרי ציבור שראו בו דוגמה".

אנחנו לו משופעים באלטרנטיבות.

"כששואלים אותי מי האלטרנטיבה לביבי אני עונה שיש תשעה מיליון אזרחים בישראל. אף אחד מהם לא טוב? אף אחד מהם לא יוכל למלא את מקומו? מהייאוש אני כבר אומרת 'סבבה, שזה יהיה ליכודניק אחר, רק לא הוא'. וגם לא מירי רגב. מה שקרה לה בתוכנית של אופירה וברקוביץ' שירת את האידיאולוגיה שלי. כל כך שמחתי שהיא אמרה לו את זה. כל החששות שהיו לאנשים מרגב מומשו ברגע אחד בשידור חי. זה היה כל כך מצחיק. אני לא רוצה שהיא תהיה בממשלה, לא מגיע לה להיות שרה. מאיימת על אזרח שהיא תפגע לו בפרנסה כמו במדינת עולם שלישי. ליכודניקים שתומכים בביבי אומרים לי שהיא הזויה לגמרי".

אם היו משדכים לך בבליינד דייט את יאיר נתניהו, איך היית מגיבה?

"(התקף צחוק) הייתי אומרת 'לא, תודה'. אין לי בעיה לצאת עם ליכודניקים או עם ימנים, אני לא שוללת בני זוג על סמך אידיאולוגיה. אני רוצה שבן הזוג שלי יהיה קודם כל בן אדם, אבל יאיר לא ממש עונה על ההגדרה הזו. הוא טרול של טוויטר שמסונוור מאור הזרקורים. יש עמודים ייעודיים בפייסבוק שעוסקים בכך שהוא יורש העצר. ישראל היא מונרכיה, לא פחות ולא יותר. אין יותר דמוקרטיה. איך שביבי מנהיג אותנו הופך אותו לדיקטטור, ואנשים לא מבינים את זה. צועקים לי 'הוא נבחר דמוקרטית', 'מחליפים רק בקלפי' ו'אם יש דיקטטורה, איך את יוצאת להפגין?'. הדבר שהם הכי אוהבים לצעוק זה 'רק ביבי'. לצעוק 'רק ביבי' זה די דיקטטורי, הייתי אומרת".

יש איזו נקודת אור בקצה המנהרה?

"חשוב לי שלא תהיה פה שחיתות, שארגון פשע לא יהיה בצמרת ההנהגה שלנו. כאזרחים מגיע לנו יותר טוב מזה. ישראל אכלה חרא בשנותיה הקצרות, ועכשיו היא גם אוכלת חרא. בעיקרון אני די אופטימית לגבי הבאות. אחרי כל החרא אני חושבת שיהיה פה טוב. גם אם זה ייקח כמה חודשים או אפילו כמה שנים, יהיה פה טוב. אני מכינה את עצמי מנטלית לכך שביבי יתפטר מחר, אבל גם מכינה את עצמי לזה שהוא יתפטר בעוד שנה או שנתיים או שהוא ייצא אשם במשפט. אני מכינה את עצמי לזה כי אני לא רוצה לראות שחורות, לא בא לי, מה זה יעזור לי בחיים. אני רוצה לראות טוב. אני רואה אנשים טובים שמגיע להם טוב יותר ושעושים לי אצבע משולשת מדי פעם ולפעמים אני מחזירה להם. ירקו עלי פעם, אבל אני סולחת. הם מודעים לכך שיש קורונה? מי יורק? איזה גועל".

גאיה דן. "אין לי בעיה לצאת עם ליכודניקים או עם ימנים" (צילום: חגית הורנשטיין)