"לא באתי להיות 'התל אביבי שבא לחיפה'"

חברים, מאסטר אוף דיזסטר איז אין דה האוס, והוא מתכוון להישאר. מי זה? הוא הדי ג’יי שנהג לערבב סגנונות כשזה ממש לא היה במודה (שזו מילה מאז). הוא האיש שמאחורי המדבר, אלנבי 56, המצנם, המערה החשמלית, קפה תם והפשפש שבחלקו הפנימי וקפה אלכסנדריה. הוא האחראי לליינים של המסיבות הכי נחשקות במקומות הכי אזוטריים ומחתרתיים. בקיצור – הוא אחד מעמודי התווך של הסצנה התרבותית-בליינית התל אביבית, שבוקר אחד לפני חודש החליט לארוז ולעבור לחיפה. קבלו את ליעם (במלעיל) פרנקפורט, שנקרא גם קלינט איסטווד התל אביבי, והוא גם אחיה הצעיר של מעצבת האופנה והאוטוריטה דורין פרנקפורט.

"כל החיפה הזו בשבילי היא קסם ענק", הוא אומר, "באתי, ואני לא בעניין של להיות תל אביבי כזה. זה נשמע זוהר מאוד, אבל אני לא כזה באמת. אני אמנם נמצא בעשייה עם אנשים מהתעשייה, אבל חשוב לי להבהיר שאני רוצה להיות חיפאי. לא באתי להיות 'התל אביבי שבא לחיפה', זה שמעיד על עצמו 'אני ואני ואני'. בכלל לא, באתי לפה בגלל האהבה. אהבה ממבט ראשון".

למה חיפה?

"במשך שנה חיפשתי לוקיישן לבר חדש בתל אביב. השותף המיועד שלי זמר אביטל אמר לי יום אחד שכדאי שאבוא לחיפה. יש לו עסק למכירות פומביות של חפצי אמנות, הוא מין גאון מחשבים שעושה הכל לבד. הכרתי אותו כשהוא היה שותף שלי בדירה בפלורנטין, ומאז אנחנו חברים".

אז הגעת, ואיך זה התגלגל?

“הוא סיים עם ההקלדות שלו ועלינו למסדה. שתינו גינס שאני מאוד אוהב במקום מעולה עם אוכל טעים. אני כל כך גרוע בשמות, אבל זה מקום עם קירות ירוקים ועם תמונות (אליקה; ח”ה). התחלנו שם, ואז ירדנו לעוגן בעיר התחתית שהוא מהקלאסיקות. המשכנו להסתובב, גיליתי עוד מקומות, ואז חדרה אצלי ההכרה למה בעצם לא לפתוח מקום בחיפה כי איזה יופי כאן. ראינו שלט להשכרה על חנות בנתנזון, במקום שבו שכנה מסעדת המעגן, התקשרנו, וצ’יק צ’ק צ’וק סגרנו הכל תוך שבועיים. עכשיו אני פה. זה מוזר קצת אבל כיף לא נורמלי, ואני מקווה שלא אפול על הפנים עם השטויות שלי. כל הכבוד גם לשותף שלי על התעוזה שלו, בייחוד בתקופה כזו. בא לנו לעשות, לא לשבת בבית ולשים את השמיכה על הראש ולהגיד כמה רע לנו. דווקא עכשיו, כשהמצב הוא קצת משונה, אנחנו יכולים ליצור דינמיקה אמיתית, חדשנית, יוצרת ודמיונית, אז החלטנו ללכת על זה ומה שיהיה יהיה. והנה אנחנו פה”.

ליעם פרנקפורט. "החלטנו ללכת על זה ומה שיהיה יהיה“ (צילום: חגית הורנשטיין)

מועדון בקומה 4-

פרנקפורט הוא בן 55 עם רזומה שיכול לפרנס שני אנשים לפחות. הוא בן הזקונים לאחר שלוש אחיות שכולן עצמאיות, דעתניות ובעלות אג'נדה. דורין היא הבכורה, אלמה השנייה היא בעלת בתי ספר למחול מוכרים ומוערכים ("היתה תקופה של שנתיים בערך שעבדתי בניקיון בסטודיו למחול של אחותי – עבודה מעולה לספורט ולגיהוץ האגו"), ואנה השלישית היא מנחה מומחית בשיטת אדלר ויוצרת את כל התכשיטים למותג האופנה של האחות הבכורה. גם הוא מילא כמה וכמה תפקידים בעסק האופנה – שליח, מפיק קטלוגים, מפיק תצוגות ותקליטן בהשקות.

הם נולדו וגדלו בסביון לאבא שהיה אמנם שכיר, אבל שכיר טוב. "הוא ניהל את חברת התעופה האמריקאית TWA”, אומר פרנקפורט ומדגיש: “לא היינו מהעשירים. אמנם גדלנו בבית חד קומתי עם אסבסט אבל לא היה חסר בו כלום”.

הרבה חו”ל?

“כל הזמן. היה לי כרטיס פלסטיק כמו ויזה, ויכולתי לנסוע לאן שאני רוצה ומתי שאני רוצה. בכל שנה נסענו כל המשפחה ליוון. כשאומרים סביון זה תמיד נשמע לאנשים נורא פנסי ואף אחד לא רוצה לדבר איתך יותר. בצבא הייתי משקר ואומר שאני מיהוד. מאז הצבא גרתי בתל אביב. היה חשוב לי להתגייס על אף הפרופיל הנמוך שהיה לי, ולכן התנדבתי והייתי חדור מוטיבציה. חשבתי שלהיות חייל זה חלק מהאחריות החברתית. כל החברים שלי התגייסו כמובן, אז לא יכולתי לוותר על העניין הזה. היום אני לא יודע אם הייתי עושה את זה, אבל אז זה נראה לי נכון מאוד. במשך שלוש שנים הייתי פקיד בשלישות – תפקיד די רציני שנעשה מכל הלב. היה לי ארון ענק עם מאות טפסים, זה היה בתקופת טרום המחשב. אחרי שנים בבית הספר ובצבא שבהן אומרים לך מה לעשות, כשהשתחררתי נמאס לי ממסגרות והחלטתי לעשות משהו עצמאי, ובעוונותיי פתחתי בר. זה היה משהו שהכי רציתי לעשות”.

היה לך ניסיון?

"עבדתי אצל אורי שטרק שהיה הקינג של תל אביב, והכרתי אותו דרך האחיות שלי. הוא הראשון שנתן לי צ'אנס. היה לו מקום באלנבי שנקרא דאון טאון. לא ידעתי כלום, אז קניתי את ספר הקוקטיילים, ישבתי אצלו בבר איזה שבוע-שבועיים ולמדתי על כל המשקאות. הם חשבו שאני פסיכי. פשוט ישבתי והסתכלתי על כל ההתנהלות עד שיום אחד הם אמרו לי שאני חייב להתחיל לעבוד כי יש לחץ. מאז רצתי קדימה. פתחתי ליין במועדון התיאטרון ובפינגווין, שהיה מועדון בתוך מועדון והכניסה אליו היתה באמצעות כרטיס חבר. כל הגוורדיה התל אביבית הגיעה לשם פעם בשבוע. קראו לליין הזה שלישי ודי, והוא באמת היה מגניב. ואז הכרתי את שי ספרים-גורן, ובשנת 1988 פתחנו את המדבר (במלעיל; ח"ה) ברחוב בלפור 6".

המדבר שהפך לאגדה.

“זה היה הבר הראשון שלי, והוא נחשב אז לאחד הברים הנחשבים בתל אביב. עד היום מדברים עליו כעל בר מיתולוגי. היינו בעצם סוג של היפסטרים – ברוב המקומות ניגנו אז ג’אז ושתו בירות, ואנחנו הבאנו רוח אחרת, אירופית, עם מוזיקה שונה. לא תכננו את זה מראש, זה פשוט יצא ככה. רצינו בר שיהיה טיפה שונה, אבל לא ידענו איך זה הולך להיות. חבורות של צעירים חמושים בגיטרות שתו, שמעו ודיברו מוזיקה".

אתה מצטנע. המדבר היה הבר הראשון בשרשרת הברים של הרוקנרול בניינטיז וחממה לכמה מהמוזיקאים הבולטים ביותר של אותם הימים.

"תל אביב בכלל היתה קיבוץ גלויות, ורוב החבר'ה היו ירושלמים. חמי רודנר ניהל את המקום במשך היום, ערך קניות וסידר, אסף אמדורסקי היה טבח, ירמי קפלן היה עוזר לנו לפעמים עם הפסטות כי הוא עבד בחנות חיות. ג'נגו, איגי וקסמן, חברי כרמלה גרוס וגנר, בלגן, גן חיות ואחרים נפגשו שם. היינו חבורה שעבדה ויצרה ביחד. זה היה מקום מפגש. היינו צעירים ותמימים, ורצינו לשנות את העולם. חלקנו הצלחנו קצת והשאר גם".

למה סגרתם אחרי ארבע שנים בלבד?

“בגלל השכנים, אבל יצא לנו סיפור מעניין. באותה התקופה היה בר נוסף ברחוב ברנר הסמוך, הגלולה קראו לו. בסצנה התל אביבית היינו סוג של מתחרים, אבל בפועל היינו סוגרים את הערב שם ואף פעם לא לקחו ממני כסף, וגם להיפך. זה היה מקום פנטסטי. עשינו מסיבות ביחד, ומהר מאוד הבנו שאנחנו מסתדרים. אז פתחנו ביחד את מועדון אלנבי 56 שהיה מועדון הגרוב הראשון בתל אביב. שם החזקתי מעמד שנתיים”.

וזה לא נגמר.

“הייתי אחראי על מקום בחניון הספקים בדיזנגוף סנטר שנקרא המערה החשמלית. המקום הזה היה הופך לחלל הופעות אלטרנטיבי עם כמה אלפי בליינים והופעות של מנועים שקטים, אפקס טווינס די.ג’ייז מחו”ל כמו שאנטל, מורפיאוס ולוס צ’יצ’ארון ועוד. היה יקר ומורכב מאוד להפיק את זה, אבל בסנטר תמיד היה קשר בין קניות לתרבות, והם התחברו לדברים חדשניים. הם ראו בי מישהו מדהים להשתלב איתם, ועשינו שיתופי פעולה מעבר למערה החשמלית שהיה מקום מופלא עם עטלפים שעפו מעל הראשים. הייתי מעורב בעוד מועדון בשם המצנם בחניון בקומה -4. במשך תקופה מסוימת הייתי מנהל השיווק של הקניון. בקיצור עשיתי כל מיני דברים שונים, משונים וממש מדליקים”.

ליעם פרנקפורט מדגמן למותג דורין פרנקפורט. "בצבא הייתי משקר ואומר שאני מיהוד“ (צילום: מיקי קרצמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אין כוונה לחזור לתל אביב

בשלהי שנות ה־90 הוביל פרנקפורט רשימה בשם עוגן למועצת העיר תל אביב, שהמצע שלה כלל העלאת מודעות למעורבות חברתית ורעיונות לשיפור בנושאים עירוניים שונים. הצטרפו אליו אנשי רוח ואנשים מהתעשייה כמו יהונתן גפן וננה שרייר. בין לבין הוא עבד עם ילדים (היה לו צהרון במשך שנה וחצי), הפיק פסטיבלים וחתונות, ויצר מיזמי מוזיקה ואמנות פלסטית ומופשטת. הוא נסע למוסקבה ללימודים בפרויקט אמנים לשינוי חברתי שריכז נועם שרון, שאחראי היום לעיתון האנתרופוסופי “אדם עולם”. הוא פתח ברחוב גורדון את קפה תם שהיה הומה ומפורסם במשך עשור, ושם אצר תערוכות מתחלפות של אמנים מוכרים חדשים. ובגלל שחיידק הלילה והאקשן לא נרדם, הוא פתח בחדרון פנימי את הפשפש שאליו נכנסו דרך בית הקפה. שם, בזכות אקוסטיקה מטורפת וסאונד מעולה ניגנו טובי הדי.ג’ייז המקומיים.

“אז לא היה אינטרנט והיית צריכה לצאת מהבית כדי לשמוע מוזיקה”, הוא נזכר, “היו שם כל מיני אוטוריטות שעד היום הם מפציצים בכל מסיבה”.

כמו מי?

“אייל רוב, ג’יו וי אולמן, אלארם שניגן היפ הופ, רגאיי ודאב, נדב רביד, סלואו מו, בני דה בי שנהרג בפיגוע, ממה ג’אמה, גיא מר, סקולמאסטר, רונן סאבו, שאנן סטריט וכל החבר’ה של שב”ק ס’. יש היום מקום בתל אביב שנקרא K, וחלק מהדי.ג’ייז שמנגנים בו ניגנו אצלי. אבל אני גרוע בשמות, אז כדי שלא יכעסו עלי שלא הזכרתי את כולם אומר שכולם הם אחלה מוזיקאים”.

התחתנת? ילדים?

“הייתי נשוי ויש לי ילד אחד – דן דן בן 31 שגר בלוס אנג’לס. הכרתי את אמא שלו כשהוא היה בן שנתיים, וגידלתי אותו במשך שמונה שנים. אני חבר של אביו הביולוגי, וכולנו מסתדרים. לכל אחד יש את המקום שלו”.

מבחינתך זה הבן שלך?

“לגמרי, וגם מבחינתו. כמובן שגם אבא שלו בתמונה, אבל הקשר בינינו נשאר עד היום. גדלנו והתפתחנו ביחד. One big unhappy family אבל עם הרבה אהבה, כי לא תמיד הכל מסתדר איך שרוצים. אחר כך התחתנתי שוב, ניסיתי, אבל לצערי לא הצלחתי. הייתי צעיר וטיפש, אני מודה, ולא הצלחתי להחזיק את זה. מאז אני לא כזה רציני בקטע. אני די שקט, קשה לי עם ‘עניינים’. הייתי רוצה שתהיה לי בת זוג, אבל שיהיה רגוע. בחורות זה בלגן. זה לא שאני נגד, אבל איכשהו אני לא קופץ למים. אני לא בלחץ מזה”.

כבר שכרת דירה בחיפה?

“כשזמר אמר לי ‘בוא תראה איזה יופי פה’ הוא התאכסן בהוסטל במושבה הגרמנית. הוא מסתובב עם המחשב בכל הארץ, אין לו מקום קבוע, דירה או משרד, והוא אמר לי שאני בטח מכיר את הבעלים של ההוסטל. לא הבנתי למה אני אמור להכיר, אבל מסתבר שבאמת הכרתי אותו מכל הברים בפלורנטין שארגנתי בהם תחרויות שש בש. יש לו שני הוסטלים בשדרות בן גוריון, וכבר דיברתי איתו שאם יבואו חבר’ה לבקר, שיסדר להם נחיתה רכה אצלו, חדר להתרסקויות. אני גר פה, הדירה שלי בתל אביב עדיין ברשותי, ולאט לאט אני מעביר משקל. הכנסתי חבר שישמור לי על האינטרסים, אבל אצטרך להחליט בקרוב ולהודיע לבעל הבית שאני כנראה עוזב. זה שהוא בינתיים מתארח אצלי מונע ממני לחזור לשם. קודם היתה לי טיפה בריחה – למיטה, לדברים המוכרים – אבל עכשיו אני כבר פה. אי אפשר לדעת אם זה לתמיד, אבל אין לי כוונה ורצון לחזור לתל אביב חוץ מלבקר. יש שם בית קפה שאני רגיל ללכת אליו שקצת חסר לי והמשפחה, אבל אני באמת מתרגש להיות פה. זה ממלא אותי, וכמובן להקים מקום חדש זה מסקרן”.

אז ספר מה אתה מכין לנו.

“בכלל לא הייתי אמור לפתוח עסק בתקופה מאתגרת כזו, אבל דווקא בגלל האתגר ודווקא בגלל האנרגיה שהיא לפעמים אפילו רעה וקשה – ואני לא מדבר על הקורונה אלא בכלל על מה שקורה פה בארץ – איכשהו אני מרגיש שזו פלטפורמה נכונה. שיהיה מקום מפגש מעניין וחדש גם בשבילי, כי המקומות שבדרך כלל אני נמצא בהם מפגישים רעיונות, תרבות ויצירה. את יכולה בשולחן אחד לשמוע על תקליט חדש שיצא, ובשולחן השני על מה עושים כשיש קיר תומך. אני אוהב שהמקומות הם אקלקטיים ולא חד גוניים. שמתי לב שיש הרבה קבוצות בחיפה. גם בתל אביב זה ככה, ואני לא כל כך במקום הזה. אני מעדיף שיבואו אנשים ואז נהפוך לקבוצה, כי זה יוצא הרבה יותר מדליק והרבה יותר מעניין. זה בדרך כלל הסוד, וזו הסיבה לכך שהמקומות שאני נמצא בהם הם מעניינים ויוצרים איזשהו רושם. זה לא בגללי אלא בגלל מי שמגיע ומרגיש נוח. אני רק המחבר, המציג, שעוזר לכולם להתחבר”.

תהיה יותר ספציפי.

“אני דואג שהמקום שלי יהיה נקי ודואג למוזיקה. אוכל ושתייה יש בכל מקום, ואף פעם לא בער בי העניין של הסוגים והמבחר המטורף שיש כיום או האוכל האין סופי. האוכל יהיה צמחוני או טבעוני כי זה הדבר היחיד שהשותף שלי ביקש ממני בגלל שהוא באג’נדה הזו והעולם מתחיל ללכת בכיוון הזה. אני מודה שאני חוטא, עדיין לא 100 אחוז שם, אבל אני הולך לשם בהדרגה. כשאני אוכל המבורגר אני פוזל לצדדים ומתחיל להרגיש לא נעים. אקח על עצמי את האתגר כי אנחנו בתקופה של שינויים ומודעות. אולי לא השכלנו לעשות הכל כמו שצריך עם השלטון ועם השיטה, אבל עכשיו הדברים צצים ואפשר לדון בהם. אפשר אולי לפתור אותם ולהציע איזו דרך חדשה. אשמח להיות חלק מזה בחיפה, ואם לא – זה יהיה סתם בר ששותים בו בירה ולא צריך כל כך הרבה לחפור בראש. לגבי התפריט מגיע קרדיט לדניאלה רודריגז כהן, שהיא חברה ובדרך כלל גרה ביוון. היא הצטרפה אלי לחיפה כדי לתמוך בי ולהקים את המטבח. היא סקיפרית, יורדת ים מקצועית, היו לה שני מקומות משלה בתל אביב, והיא גם עושה אחלה אוכל”.

מה לגבי העיצוב?

“אין לי מושג, כרגע אני מחליק את הקירות. בהתחלה חשבתי לקחת את המקום as is עם עיצוב הטלאים של הסבנטיז כי זה נראה לי חינני מאוד. בעל הבית הוא נחמד מאוד ואני יודע להעריך את זה שהיתה לו מסעדה במשך 30 שנה, ולכן אני לא הולך לשבור לו את המקום. אני בתחום ויודע כמה אהבה וכמה נחישות צריך להשקיע בעסק של כל כך הרבה שנים. למעשה, אני פוחד לגעת במקום, זה כמו חילול קודש. כשאני לוקח מקום אני תמיד חושב להשאיר אותו כפי שהוא, מה גם שהחלטנו מראש לא להשקיע”.

אתם עומדים בהחלטה?

“הגיעה לפה חברה – תתיה גוגטי שוחט הגאורגית – שהיא מעצבת תפאורות לפרסומות ויכולה להפוך כל מקום למשהו אחר תוך יום. היא אלופה, מומחית בטיפול בקירות, והיא אמרה שחייבים לחשוף את התקרה הגבוהה כי זה מבנה טורקי. אז אם היא אמרה – עושים. גם העלות היא סבירה. אותו הדבר לגבי הבר. יש לי חבר שבונה ברים בתל אביב, והוא ראה ואמר שאין מקום לרגליים. הבר באמת לא היה כל כך נוח, ואמרתי לשותף שלי שאמנם אנחנו לא משקיעים, אבל החבר אמר שצריך. אז אני מניח שעכשיו הבר יהיה יותר נוח. זה פחות או יותר כל השיפוץ. נקנה קצת כיסאות, הבאתי את המערכת שלי מהבית, אני אתקלט, אמזוג, אפנה מהשולחנות ואנקה שירותים. מה כבר יש לי לעשות?”.

למה אתה עושה את כל זה?

“כדי לעבוד. בסך הכל זה צריך להיות מקום פשוט, לא צריך להיות פנסי אלא נעים ורענן, אבל לפעמים לעשות משהו פשוט זה בכלל לא פשוט. גם האזור הוא לא קל. זה לא שלקחתי איזו פינה ייחודית שבה אצמיח את הצמח הנדיר שלי. מנגד, קשה יותר ליצור ייחודיות במקום הומה”.

גם השותף יעבוד בבר?

“הפעילות שלו היא שונה – הוא אחראי על הפיקוח הפיננסי, על הייעוץ ועל הארגון. זה כיף מאוד שאתה עסוק בעניינים שלך ויש מישהו שדואג לצד הזה. בעסק הזה קל מאוד להתפזר, במיוחד עכשיו, בזמן הקמה. אמנם הוא הצליח לברוח לחברה שלו ביוון, על אף הקורונה, אבל הוא צופה בי דרך האקסלים”.

ליעם פרנקפורט משפץ את הבר. "כרגע אני מחליק את הקירות“

חיפאי או חיפני?

התכנון הוא לפתוח לפני ראש השנה, כי למה לא להתחיל את השנה החדשה עם מקום חדש ועם גוד וייב, אבל פרנקפורט יודע שבמקום חדש חלים עיכובים, והוא לא רוצה לפתח ציפיות. למקום החדש יקראו מרי – שם שנבחר באקראי, אבל עם הרבה משמעויות.

זו הבעת עמדה מעודנת לשם מרד.

“זה הולך להיות בר שיש בו שיח ועניין, מפגש של אנשים. אני לא אמרתי מרד אלא את. השם התחיל באופן מקרי, ויצא שהוא מתחבר להרבה דברים. רצינו שם נשי וחשבנו על לילה, שזה שם עם צליל שמתאים לחיפה, אבל שיחקו עם זה כבר וזה לא מקורי. מרי זה שם נשי שמתחבר למרים ולמריה, ומר זה ים, כך שהכל התחבר. אנחנו בנים, אז יכול להיות אתגר לקרוא למקום שלנו כך ולא הצלצל או המצפן, בלי להעליב אף אחד. זה המון קונוטציות שמוכיחות את עצמן תוך התחברות לאנשים ולרעיונות. בינתיים אני מרוצה מאוד, ואם לא – נמצא שם אחר. למקום הקודם שלי קראו חיים בקטע שיווקי, כי בכל רגע נתון הלקוחות עשו לחיים”.

על המסיבות בתל אביב עדיין לא ויתרת.

“יש לי חלק מהעשייה של התרבות הזו בתל אביב. אני עדיין מתקלט בכל מיני מקומות מובחרים, כמו בשוק הכרמל אצל אשר חביבי, לא במקומות זוהרים בהכרח אלא במקומות שנעים לי בהם. המוזיקה זו אהבה גדולה מאוד, אחד מהדברים שאני ניזון מהם. מוזיקה וים”.

אין על הים בחיפה.

“אני עוד לומד, לא מכיר. הייתי בשבת בטיילת, וזה קשוח. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים בחיפה, פשוט כולם היו שם. אבל בטח יש חופים שהם פחות עמוסים. אמרו לי לנסוע דרומה אבל אני לא ממש יודע איפה הדרום. עם המפרץ הזה אני הולך לאיבוד. גם בכיוונים אני גרוע”.

יש משהו שמפריע לך פה?

“אני חדש פה, לא רוצה להתערב במה שקורה בעיר, אבל חושב שכולם צריכים להתערבב – אלה מלמעלה עם אלה מלמטה – ושהכרמלית תעבוד 24 שעות ביממה בחינם. תתחילו לעשות פה אקשן, זה לא כזה מסובך, רק צריך לרצות, ואז העיר תתעורר. הכרמלית היא משהו מופלא. לכם זה נראה רגיל, אבל מבחינתי זה כמו דיסני וורלד בחינם, פסיכדלי לחלוטין”.

איך התל אביבים הגיבו לעזיבה שלך?

“כולם הכי מפרגנים, כתבו לי בתגובות שהם יבואו. קיבלתי חום ואהבה כי אנשים מבינים את הצעד. תל אביב הפכה לצפופה מאוד ואינטנסיבית, אבל מעייף לשלם את השכירויות האלה ואת כל הקשקוש הזה בשביל דירה. אז הבנו, תודה וביי, אפשר גם משהו אחר. אני לא מאלה שיורקים לבאר ששתיתי ממנה. תל אביב עדיין בנפשי, כל החיים שלי, החברים שלי והמשפחה שלי שם, אבל עכשיו אני פה. אני חיפאי מתחיל, מקווה שיקבלו אותי כחיפאי ולא כתל אביבי מתנשא. אני כבר התאהבתי בעיר. אני לא יודע כמה זמן זה יימשך כי לפעמים האהבות הן קצרות וחולפות, אבל גם הקצרות האלה מחזיקות אחר כך לשנים, אפילו אם הן סתם בראש שלנו. אני פה לגמרי, מושקע עם כל הכסף שיש לי בתוך הדבר הזה. זה לא שאני איזה עשיר שיכול לבוא רק בשביל ההרפתקה. אני בא מעיר תחרותית מאוד, נדל”נית מאוד. הסתובבתי במשך שנה עד שהגעתי לפה, ואני מקווה שפה לא יקרה אותו הדבר. יש פה הרבה מאוד מרחב, ואני מתחבר לזה. גם המנעד והאוכלוסייה פה הם מעניינים מכל הכיוונים. טפו טפו טפו, רק שאמשיך להרגיש ככה. כיף לי, זה לא קול להגיד, אבל מי רוצה להיות קול? פאק איט. ככל שעובר הזמן, ואני פה כבר חודש, אני יותר ויותר מרוצה מהקשקוש הזה. יש פה פרגון מכל המקומות, ואני לא רגיל לחום כזה. הבעלים של ההוסטל אמר לי שכנראה תמיד הייתי חיפאי. איך אומרים, חיפאי או חיפני?”.

ליעם פרנקפורט. "אני פה לגמרי, מושקע עם כל הכסף שיש לי בתוך הדבר הזה“ (צילום: חגית הורנשטיין)