"הרגשנו שמנסים לרמוס אותנו"

הדבר הכי טבעי עבור מריה סוידאן הוא להתעסק בתזונה. היא נכדתו של מי שהקים את מסעדת אבו כריסטו (היא מבטאה זאת עם כ' רפויה) בעכו – אחת מהמסעדות הראשונות בארץ שהגישה דגים ופירות ים טריים היישר מרשתות הדייגים או מחכה של דייג מקומי אל צלחתו של הסועד, שנאלץ להשאיר לא מעט ממשכורתו החודשית על התענוג. סבה וסבתה מצד אביה, נעמה ואלהם סוידאן, הם הבעלים של חנות הדליקטסים ברחוב אליהו הנביא בעיר התחתית. אביה עזיז סוידאן מנהל את האופרציה הזו של סופרמרקט בוטיק ומעדניית גורמה, ומגיל 6 היא עוזרת לו לתקתק חשבונות בקופה הרושמת. דודה אנדרי סוידאן מוכר בחיפה בידע הרב שיש לו ביינות, אבל לא רק. מריה עצמה היא בעלת תואר ראשון במדעי התזונה ונמצאת לפני קריירה כדיאטנית קלינית מוסמכת, כשהמסלול לתואר שני ואולי אף לדוקטורט הוא ידוע מראש אך נכנס בינתיים למגירה.

משפחת סוידאן היא אחת מהמשפחות הערביות-נוצריות הידועות והמכובדות בעיר. המשפחה הענפה נמצאת בארץ זה דורות רבים, והפלג הזה מתגורר ביחד בבית האבן היפהפה ברחוב הצלבנים. אביה ושלושת אחיו למדו כולם בבתי ספר יהודיים, והתערותם בחברה היא דוגמה ומופת לדו קיום.

משפחתה של אמה, טריאנדפילידס, ברחה מיוון לאחר פלישת הטורקים ונדדה דרך סוריה עד שמצאה בית בארץ ישראל. סבא רבה שלה, אנסטאס, זה שפתח לראשונה את המסעדה, עשה הכל כדי לשמר את מוצאה היווני-נוצרי של המשפחה, אך המפגשים התכופים עם הערבים המקומיים שפקדו את הכנסיות הקתוליות קירבו אותה לשכניהם הערבים ולא ליהודים.

"הם למדו את השפה הערבית מהכנסייה", אומרת סוידאן, "בגלל זה הם מדברים ערבית, אך מגדירים את עצמם כיוונים-נוצרים".

לא ערבים?

"אמי אווה נולדה בעכו ולמדה בבית ספר ערבי כי כך זה התגלגל. היא לא מוגדרת כערבייה, היא פשוט נשואה לאבא שלי שהוא ערבי-נוצרי ממשפחת סוידאן – משפחה שנמצאת דורי דורות פה בחיפה. אגב, אנדרי נשוי לאיריני, אחותה הצעירה של אמי".

כשהיית ילדה הבנת מה זה אומר להיות בת למשפחת סוידאן?

"האמת היא שלא. ידעתי שיש לי סופר שאני אוהבת להיות בו מגיל צעיר, וזהו. מאז שהייתי בת 6 אני עומדת על ארגז חלב הפוך מול הקופה, מקלידה מספרים ועושה חשבון ללקוחות. בכל יום שבת היינו פותחים את החנות בשעה 10:00, ועד 13:00 הייתי שם כדי לעזור. אגב, לי היה קצת קשה עם השפה הערבית כי אמא שלי דיברה איתי יוונית, וגם כשהלכתי לבית הספר הייתי עונה למורה ביוונית. לא דיברתי ערבית, לאט לאט למדתי את השפה".

איפה למדת?

"בבית הספר נזירות נצרת ברחוב עבאס – מהגן ועד לסיום התיכון. מאז שאני זוכרת את בית הספר הוא לא ממש מתקדם – אותה צורת לימוד לאורך כל השנים. הבעיה הכי גדולה היא ההיסטוריה שמלמדים שם. זו לא ההיסטוריה של המדינה. מלמדים על העות'מנים שזה בסדר גמור, אבל מה עם מה שקורה פה, אצלנו? זה ממש מוזר שאני גרה בישראל ולא יודעת כלום על המדינה, פשוט מתסכל. בית ספר כל כך יפה וגדול, ואני לא מבינה למה הם לא מתפתחים מבחינת החינוך. אני לא יודעת אם זה בגלל משרד החינוך".

למה לא למדת בריאלי כמו אביך והדודים שלך?

"כולם למדו בבית ספר יהודי, ואני לא יודעת למה שמו אותי בבית ספר נוצרי. אני דווקא שמחה על זה כי בבית אני לא מרגישה את התרבות הערבית, ולפחות בבית הספר למדתי ערבית, אפילו שזו ערבית ספרותית שהיא שונה מהערבית שאותה אנחנו מדברים. מאז שלמדתי ערבית אנחנו מדברים בבית רק ערבית".

איפה למדת עברית?

"בבית הספר ומערוץ הילדים. הייתי כל הזמן מול הטלוויזיה, וגם את האנגלית שאני יודעת למדתי מסרטי דיסני וממפגשים עם החברים של ההורים. יש להם המון חברים יהודים שאיתם היינו יוצאים בכל שבת לטיולים. זה היופי בחיפה – יש פה דו קיום מדהים. כשהייתי קטנה לא הרגשתי ככה כי הרגשתי שכשאני מדברת ערבית כולם מסתכלים עלי וזה מוזר להם. היום זה כבר לא משונה כי יש פה המון צעירים ערבים שמגיעים מבחוץ. כיף לבוא לפה, את מרגישה שייכת. בחיפה יש קסם שאין בשום מקום אחר בישראל. מבחינת האפשרויות להתקדם זו עיר נפלאה. תראי כמה רופאים ואנשי צוות ערבים עובדים בבתי החולים בעיר. לי נראה שאנחנו בשוויון. מחוץ לחיפה זה אולי קצת אחרת, אני לא יודעת".

לא ללמוד על הנרטיב היהודי זה מוזר, אבל מה עם הנרטיב הפלסטיני?

"לא לימדו, פשוט כלום, גם לא על מה שקרה פה לפני 48'. למדנו על מלחמת העולם הראשונה והשנייה, על העות'מנים, על האסלאם, על מוחמד וזהו. את יודעת מה, גם על ההיסטוריה של הנצרות כמו מסעות הצלב לא לומדים, אלא רק מה שכתוב בברית החדשה בשיעורי דת. היינו הולכים לכנסייה, ושם לימדו אותנו את הסיפורים היפים שחופפים לסיפורי התנ"ך".

השלמת את החסר?

"השלמתי על ידי צפייה בסרטים על השואה ועל מלחמת העצמאות. השלמתי הרבה חומר דרך החברים, שרובם היו יהודים ולימדו אותי המון".

מה עם כאלה שלמדו איתך ואין להם אינטראקציה עם יהודים או רצון ללמוד?

"זה ממש באסה. אני מכירה כמה מורים שמלמדים היסטוריה ועובדים By the book במשך שנים, שנה אחר שנה אותו דבר. איך זה לא מתפתח? ההיסטוריה משתנה, היא לא נשארת סטטית, אבל המורים שם תקועים כבר שנים באותו קונספט. לא מלמדים אותנו על המהות של איפה אנחנו נמצאים. חשוב לדעת מה קרה ולמה דברים קרו. מלמדים על מלחמת העולם השנייה ולא מלמדים כלום על השואה. מנגד, הרבה חברים יהודים שלי למדו רק על ההיסטוריה היהודית. מה עם שאר העולם? אני רואה הרבה סרטים דוקומנטריים על מלחמות העולם כי חשוב לי לדעת. אני חיה עם אנשים שהמשפחות שלהם עברו את זה, אני צריכה להבין למה זה התחיל, מאיפה הכעס נובע. כשאני מתחילה לדבר על הנושא ישר מתגוננים מולי, אבל אני שואלת כדי לדעת ולא בגלל שאני האויב שלכם. אני באמת רוצה לדעת כדי לחיות פה בסבבה".

חנות סוידאן. "החנות הזו היא חלק בלתי נפרד ממני" (צילום מתוך דף הפייסבוק "Nehme Suidan Shop")

סוד שהוא רק שלה

כאשר סוידאן, 26, מדברת על ילדותה היא נזכרת באותה ילדה לא ממש חברותית ומאוד ביישנית, שכשהמורה היתה שואלת אותה שאלה היא היתה פורצת בבכי בגלל פחד במה מטורף. לאחר הלימודים היא היתה ממהרת לביתה, למקום הבטוח שלה. למעשה, הבחירה שלה ללמוד תזונה בבגרותה קשורה קשר הדוק לתקופת ילדותה.

"הייתי ילדה שקטה ומופנמת", היא משתפת בפתיחות, "אהבתי לשחק לבד או עם החברים הקרובים. הייתי תמימה וסבלתי מהצקות. הרי הכי קל להתנפל על הילדים שלא יחזירו. תמיד הרגשתי שאוכל זה נחמה. אהבתי לאכול שוקולד, והרבה. הייתי ילדה קצת מלאה והיה לי דימוי גוף נמוך מאוד. חשבתי על עצמי שאני לא מספיק טובה ושאני לא נראית טוב. תמיד חשבתי שיסתכלו עלי רק אם אראה הכי טוב, וזה הוביל לצערי להפרעות אכילה. היה לי ממש קשה עם זה כי זה השפיע כל כך על חיי היומיום שלי. מהרגע שהעיניים נפתחו בבוקר חשבתי רק על אוכל ועל מה אני הולכת לאכול היום. האוכל שלט בי ולא הצלחתי לשלוט בו. מגיל צעיר ידעתי שאעבוד עם אנשים כי אהבתי את האינטראקציה. כשסיימתי תיכון וחשבתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, ידעתי שאני רוצה לעזור לאנשים, אז אמרתי 'תתחילי קודם לעזור לעצמך' והלכתי לטיפול פסיכולוגי".

היית מודעת לבעיה שלך?

"במשך שנים חשבתי שאין לי בעיה ושהכל בסדר. גם לא היה לי עם מי לדבר. זה היה סוד שהוא רק שלי, והיה לי ממש כיף שאף אחד לא ידע על ההפרעה שלי. זה משהו שאת נתפסת בו וזה נהיה אובססיבי".

היית בולימית?

"כן, הייתי בולימית".

וההורים לא הבחינו?

"אף אחד, וזה היה כיף – הציד של המזון ולהחביא אותו ואז גם לאכול את הכמויות האלה. היו לי המון בעיות נוספות, אבל הבולימיה היתה סוג של להוציא את כל העצבים ואת כל התסכול דרך זה. כשהתחלתי לעבוד על עצמי, על הביטחון העצמי, הצלחתי לעבור את זה ולהפסיק. אני כבר שנים לא בולימית, ומאז המשקל שלי התחיל להתאזן ורזיתי. כשאת לא אובססיבית על אוכל, הוא לא שולט בך יותר. את לא יושבת על הספה ואומרת 'בא לי לנשנש' ואז דוחפת אוכל, כי את שולטת. אני תמיד אומרת לאנשים שצריך להקשיב לגוף ולא לתת לזה לשלוט. כמה פעמים אנחנו קמים בבוקר עם הטירוף הזה של מה אנחנו הולכים לאכול עכשיו ומה אנחנו הולכים לאכול במשך היום?".

רק בדיאטה.

"נכון, ובגלל זה אני נגד דיאטות. אני בעד אורח חיים בריא".

מתי סיפרת להורים על הבולימיה?

"כשהייתי בת 21, וזה התחיל כשהייתי בת 16".

אמא לא כעסה על עצמה על כך שהיא לא ידעה?

"בטח, כל הורה שנודע לו שהילדים שלו סובלים מבעיה זה כואב, אבל אמא ממש תמכה. ישר הלכנו לפסיכולוגית וטיפלנו בזה. זה היה תהליך ארוך שבא, הלך וחזר, אבל עכשיו זה כבר רחוק ממני. אין על ההורים שלי. אמא היתה צעירה מאוד כשהיא ילדה אותי – בת 21. אנחנו ממש כמו אחיות, והחיבור הזה הוא כיף".

סיפרת לי שאף פעם לא היית בעניין של דגים אלא בשר, וגם עם זה סיימת.

"מגיל צעיר אכלתי המון בשר. רק תנו לי סטייק, ואם הוא מדמם זה עוד יותר טוב. אחרי שסיימתי תיכון נסעתי לחודש לדודה של בארצות הברית ואכלתי את כל הבשר שאפשר. נגעלתי, וכשחזרתי לארץ הפכתי לצמחונית. לפני חצי שנה הפסקתי לאכול דגים. זה בגלל התעשייה. אני לא רוצה לקחת חלק בזה, וקשה לי מנטלית כשאני אוכלת מוצרים מהחי. גם ביצים אני לא אוכלת כבר שנתיים".

נראה שאת בדרך לטבעונות.

"ניסיתי הרבה פעמים להיות טבעונית אבל היה לי קשה מאוד כי אני לא יכולה לוותר על מוצרי חלב. אני לא יכולה בלי יין וגבינות. אני חיה על לבנה ויוגורט. יש מאכלים נהדרים ללא בשר. גם ממולאים אפשר להכין בלי בשר – מוסיפים צנוברים, אגוזים, טופו, סייטן וקטניות. בקטניות יש כל כך הרבה חלבון, כך שאפשר להסתדר בלי בשר. אנחנו חיים בעידן טכנולוגי מבחינת הנדסת מזון, ויש תחליפים להכל. אני לא אומרת את זה כדי שאנשים יפסיקו לאכול בשר, אבל תראי למה וירוס הקורונה קרה – בגלל כל שווקי החיות המוזרות האלה בווהאן. זו פשוט חממה לוירוסים. את יכולה להזמין עכשיו סטייק ואני לא אעיז לומר לך שזה מפריע לי. זה טעים, אני יודעת שזה טעים".

את לא מתגעגעת?

"בהתחלה היה לי קשה מאוד, במיוחד עם שניצל. שניצל בשבילי היה הטופ. אין על שניצל, פירה וקטשופ, אבל התרגלתי בלי".

מריה סוידאן. "ניסיתי הרבה פעמים להיות טבעונית“ (צילום מתוך דף הפייסבוק של מריה סוידאן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

קעקוע ענק על הגב

סוידאן היא אחות בכורה לננו (נעמה), בן 22, ולכריסטינה, בת 15. היא יפהפייה אמיתית, קוקטית, בשמלת מיני שלא מצליחה להסתיר את חמשת הקעקועים המפוזרים על גופה. טוב, זה גם בגלל שהם ממש גלויים וממש גדולים. את הקעקוע הראשון היא עשתה כשהיתה בת 19, לא קטינה שזקוקה לאישור הורים, אבל היא כן שיתפה אותם בתוכניות. מהתוצאה – קעקוע ענק כמעט על כל הגב – הם הופתעו, אבל גם אהבו אותו. היא גדלה במשפחה מודרנית, עם זוג הורים תומכים, עם התחככות תמידית ביהודים, וכשאומרים לה שהיא לא נראית ערבייה ושזה בטח יתרון, היא מתקוממת.

"זה אמנם יתרון, אבל אני לא חושבת שזה צריך להיות מחסום לשיח", היא אומרת, "כשאני נפגשת עם מישהו שאני לא מכירה, אני מסתכלת על הבן אדם ומנסה להבין מיהו, מהן המחשבות שלו, מהן הדעות שלו, מה חשוב לו או מה לא חשוב לו, ואז, כשהשיחה מתגלגלת, עולה עניין המוצא. אני לא באה ומיד שואלת מישהו אם הוא יהודי, מוסלמי או נוצרי. גם אני לא מציגה את עצמי כ'מריה, ולא, אני לא רוסייה, אני ערבייה-נוצרייה'. יש אנשים שצריכים לייבל, ואת הסטיגמה הזו צריך להוציא מהלקסיקון. למה צריך לתייג אותנו?".

החבר'ה שלך הם יהודים או ערבים?

"מיקס. הכל. ערבים, יהודים, רוסים – בדיוק כמו בחנות שלנו שמגיע אליה מיקס של אנשים. את פוגשת את כולם, וזה היופי במקום הזה. אבא שלי הוא רחב אופקים. עם כל הקשיים שיש בדרך, אנחנו מנסים להסתכל על הבן אדם ולא על הדת שלו. אני לא ממש מאמינה, למרות שאבא הוא אדם מאמין. מדי פעם הוא הולך לכנסייה, אבל פעם היינו הולכים יותר. בכל שבת היה לנו טקס קבוע – היינו הולכים לסטלה מאריס, אחר כך לסבתא רבה, ואז לעבודה. אהבתי את הטקס היפה בכנסייה והרגשתי שזו התרבות שלנו. כשהתבגרתי כבר לא התחברתי לדת כי זה לייבל, זה קיצוני. יש כאלה שלוקחים את זה ממש סבבה, אבל אני לא מאמינה בזה אלא באנרגיה, באבולוציה ובדברים כאלה".

את סוג של אקטיביסטית.

"יש לי את השיגעונות שלי, ואני ממש משוגעת על איכות הסביבה. מגיל צעיר אני לא משתמשת בפלסטיק. הוצאתי את כל החד פעמי מהחנות, ואנחנו משתמשים רק ברב פעמי. אפילו קשית אין אצלנו. כשאת מתבגרת ורואה מה קורה בעולם – ואני ממש מתעניינת בהתחממות הגלובלית וקוראת ספרים ומאמרים בנושא – את לא יכולה להתעלם. הייתי מתווכחת עם לקוחות בחנות שיוותרו על שקית, והם היו מתנפלים עלי. היו מציעים לי עשר אגורות על שקית, והייתי אומרת להם שזה לא עניין של כסף, זה נטו זיהום. הרי אם 100 אנשים יוותרו על שקית אחת ביום, זה 100 שקיות פחות ביום. לאן כל הזבל הולך בסוף? למי התהום או לים, וזה הורג לנו ציוויליזציה שלמה רק בגלל חוסר מודעות".

מעבר לאקטיביזם בחנות את פעילה גם בקהילה?

"אני חלק מעמותה שקוראים לה רוטראקט לייטהאוס. אנחנו חבורה של צעירים ערבים מחיפה, וזה בדיוק כמו רוטרי רק לצעירים בגילאים 30-20. אנחנו אקטיביסטים, מנסים לעשות שינוי בקהילות. עשיתי כמה פרויקטים בנושא איכות הסביבה. הלכנו לבתי ספר כי הכי טוב להנחיל מודעות לילדים, ולימדנו אותם איך למחזר ואיך להפוך דברי פלסטיק למשהו רב פעמי. הילדים הבינו והפנימו, אבל בסוף הכל תלוי בחינוך של ההורים, וזה ממש מתסכל. המון אנשים, במיוחד במגזר, משתמשים בחד פעמי, המון. אין מה לעשות – אנחנו דור עצלן שלא רוצה לעשות כלים. בשבילי זה קשה, אז אני נלחמת על הזכויות בחנות. ניסינו בלי שקיות ניילון בכלל, אבל הפידבק היה נורא. בעיני זה נושא חשוב שצריך להתמקד בו, ואני מנסה בדרכים שלי להפיץ את מה שאני מאמינה בו. בבית אין לי שום דבר מפלסטיק – באיקאה יש אחלה קופסאות מזכוכית עם מכסה מבמבוק. הרגלים אפשר לשנות, פשוט חייבים להבין את ההיגיון ואת הנזק. כל כך חשוב להיות נגד התעשייה המזהמת".

ובינתיים את היית נושאת הדגל של העסקים בעיר התחתית.

"בינתיים אנחנו נלחמים על הפרנסה שלנו. החנות הזו היא חלק בלתי נפרד ממני, ואני אוהבת לשמוע את התגובות של הלקוחות שנכנסים אלינו. הם אומרים שזה כמו להיכנס לקפסולת זמן, וכיף לשמוע את זה. אני שומעת אנשים מבוגרים מעלים זיכרונות מהימים שבהם הם היו צעירים, וכיף להיות חלק מהמהות של המקום ושל הזהות החיפאית. החנות הזו היא חלק בלתי נפרד מהעיר, וזה לא בקטע של להרים את האף".

תרימי את האף. זו חנות ששמעה יצא למרחוק.

"בשנות ה־30 וה־40 עברו פה רכבת ממצרים ומסוריה, וביחד עם מה שהגיע דרך הנמל תחשבי על שפע הטעמים שהיה פה. סבא רבא שלי חנא סוידאן, שפתח את העסק, כתב בדרכון שלו אינטרנשיונל. חיפה בשבילו היתה ערב רב של אנשים, ואני ממש מרגישה את המהות הזו בחנות. לכן אנחנו מביאים דברים מיוחדים מחו"ל ועושים הכל כדי לעזור לעסקים מקומיים מיוחדים. למשל עם הטחינה של אל־ארז. קנינו עשרה קרטונים נוספים כדי לתמוך בהם כי המגזר הערבי עשה עליהם חרם בגלל שהם תומכים בקהילת הלהט"ב במגזר. זה כל כך פרימיטיבי, כזו צרות אופקים. הם בסך הכל רוצים לעזור לצעירים ערבים, לתמוך בהם כדי שיהיה להם מקום שבו הם ירגישו מוגנים, ולפתוח להם קו חם. אני שמחה שיצא קול זעקה ואנשים תמכו בהם".

בשבוע שבו נלחמתם בהחלטת העירייה להפוך את רחוב נתנזון למדרחוב היית פעילה מאוד בפייסבוק.

"זה היתרון בסושיאל מדיה. למרות כל החסרונות שלה, שם אפשר להביע דעה וגם להשתמש בבמה הזו. הרגשתי את זה בגלל האישיו של סגירת רחוב נתנזון לתנועת כלי רכב. אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להיות אקטיבית בפייסבוק. התחלתי להעלות פוסטים כי זה היה חשוב לי וחשוב לבעלי העסקים, שהם קליינטים שלנו ואנחנו קליינטים שלהם. הרגשנו שמנסים לרמוס אותנו, למרות שלעירייה היתה כוונה לעשות משהו טוב, אבל תבדקו את השטח, תעשו שיעורי בית".

והמחאה עזרה?

"קשה לעשות שינויים קיצוניים, במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה. יש פה עסקים שמנסים לשרוד מיום ליום, אז למה להקשות עוד יותר, למה לעשות עוד בעיות? אנחנו לא צריכים עוד משהו שלילי בחיים שלנו עכשיו, אנחנו צריכים רק דברים חיוביים, וזה הכי חשוב. אנחנו משלמים ארנונה גבוהה ולא מקבלים שום דבר בתמורה. אם אגיד לך שמנקים את הרחוב כל יום, אשקר, וזה מקום בילוי. זה המינימום שצריך לעשות פה, כמו באירופה, שם ב־5:00 בבוקר מנקים את כל מה שהבליינים השאירו בלילה. אני מגיעה בבוקר לעבודה ורואה קיא על הרצפה, זה ממש מתסכל".

חנות סוידאן. "מאז שהייתי בת 6 אני עומדת על ארגז חלב הפוך מול הקופה“ (צילום מתוך דף הפייסבוק "Nehme Suidan Shop")

למה את עדיין עובדת בחנות?

"כשמסיימים את התואר לאחר שלוש שנים במכללת תל חי – שזה המקום הכי מומלץ עלי אדמות – מתקיימת הגרלה לסטאז' כי חייבים לעשות סטאז' של חצי שנה. בגלל שאין הרבה מקומות בבתי חולים ובקופות החולים מתקיימת הגרלה שמית. אם עלית ראשונה, יש לך זכות לבחור ראשונה את המקום שבו את רוצה לעשות סטאז'".

כמו הדראפט ב־NBA.

"בדיוק. סיימתי ללמוד ב־2017 ולא עליתי בהגרלה. הייתי צריכה לחכות שנה וחצי לסטאז', ובזמן הזה הייתי קצת תקועה. לא יכולתי להמשיך לתואר שני, אז עבדתי בחנות כי גם הסטאז' עולה כסף – זה חלק מתוכנית הלימוד, ומשלמים בדיוק כמו שכר לימוד. אני אוהבת מאוד את המקצוע הזה ולא הייתי משנה בו כלום, אבל התהליך עצמו עד שמגיעים ליעד הוא ממש קשה. עבדתי ארבעה חודשים בבית חולים, חודש בקופת חולים ועוד חודש בבתי אבות ובגני ילדים, ואז בסוף הסטאז' חיכה לי המבחן הממשלתי. עשיתי אותו רק עכשיו כי הוא נדחה בגלל הקורונה".

עברת?

"כן ועכשיו אני מחפשת עבודה בתחום. קשה מאוד למצוא כי בהתחלה עובדים רק בבתי חולים או בקופות חולים, ועכשיו בגלל הקורונה אין תקנים. אז אני מחכה שיפשירו תקנים ושולחת כל הזמן קורות חיים. בעתיד אפתח קליניקה, אבל עכשיו זה בלתי אפשרי. אני צריכה ניסיון של שלוש-ארבע שנים וגם לראות במה אני רוצה להתמקצע. אולי ארצה לעבוד עם ילדים, אולי להתרכז בהפרעות אכילה, אולי לעבוד עם קשישים. אני צריכה לעבוד עם כל אחת מהקבוצות האלה כדי לבחור מה אני רוצה לעשות. לא למדתי את המקצוע הזה רק כדי לעזור לאנשים להרזות. זה מקצוע כל כך דינמי, ובחרתי בו כדי לעזור. אני דיאטנית קלינית מוסמכת, וזה ממש לא רק דיאטות. לפעמים אני נדהמת עד כמה לאנשים אין מודעות למקצוע".

אז בואי ושפכי אור על המקצוע.

"אנשים עוברים ניתוחים ואשפוזים, ולכל אחד צריך להתאים את התזונה המתאימה לו".

איך את רואה את העתיד שלך?

"מגיל צעיר רציתי לגור בחו"ל. הרגשתי שאני לא שייכת לפה, הרגשתי שכשאני מדברת ערבית באוטובוס בדרך הביתה, מסתכלים עלי כאילו אני חייזר. כשגדלתי כבר ידעתי איך להתנהג, איך לענות ואיך להתעלם כשצריך. היום אני מרגישה את זה הרבה פחות מאשר פעם, אבל תמיד הרגשתי שאני חייבת לעבור לחו"ל כי שם יהיו לי יותר אופציות. אני אוהבת מאוד את חיפה, אבל אני רוצה מאוד ללמוד תואר שני בחו"ל ולנצל את זה שיש לי דרכון אירופי. המטרה שלי כרגע היא רק קריירה. אני לא עושה תוכניות לשום דבר אחר. יכול להיות שאעמיד את עצמי לנשיאות ברוטראקט, אבל כעת אני מתמקדת בעבודה שלי וכל מה שמסביב זה ברכה. המטרה הראשונה היא למצוא עבודה ואז לראות מה הלאה – תואר שני, דוקטורט, מי יודע".

מריה סוידאן. "המטרה הראשונה היא למצוא עבודה ואז לראות מה הלאה“ (צילום: חגית הורנשטיין)