כולנו מועמדים להדחה

עירוניות היא דבר מורכב. היא מצריכה חשיבה אסטרטגית עמוקה, תכנון ארוך טווח והבנה כי תהליכים שמתחילים היום יסתיימו רק בעוד שנים. אבל עירוניות גם מצריכה יכולת עבודה בשיתוף פעולה ומחשבה על הפרטים הקטנים. אולי בעיקר על הפרטים הקטנים.

למשל פיתוח תרבות הרחוב. שניים מהדברים החשובים ביותר בחיי עיר הוא הרחוב ועידוד השימוש היומיומי בו. בטורי הדגשתי לא אחת את החשיבות בהחזרת החיים אל הרחוב, המקום שבו הם היו פעם – נטישת הקניונים הממותגים לטובת חנויות הרחוב, עידוד תרבות בתי הקפה והמסעדות אשר פונים אל הרחוב, הענקת עדיפות מובנית לתחבורה ציבורית ולהליכה רגלית על חשבון השימוש בכלי רכב פרטיים במרכז העיר, ועוד.

זוהי תורה ידועה ומוכרת היטב בכל העולם וגם בערים מרכזיות בישראל. רק החזרתם של התושבים אל הרחוב תביא לשינוי בדפוסי החשיבה של הישראלים ותרפא גם את בהלת הצרכנות שאיננה יודעת שובע וגם את התרבות העירונית עצמה.

כשעיריית חיפה החליטה בשבוע שעבר להתחיל ביישום המדיניות להפיכתם של רחובות מרכזיים למדרחובים אפשר היה לראות בכך תחילתה של מגמה חיובית וצעד חשוב בפיתוח העירוניות. לפיילוט נבחר מקטע ברחוב נתנזון בעיר התחתית – רחוב שופע מסעדות, בארים ועסקי מזון, וגם כמה חנויות בוטיק איכותיות. סגירת מקטע הרחוב לתנועת כלי רכב גם בשעות היום ומתן האפשרות לבעלי המסעדות להוציא שולחנות וכיסאות החוצה, אל הרחוב, גם כדי לאפשר עמידה נאותה במגבלות הקורונה וגם כדי להגדיל באופן כללי את מספר הסועדים, הם צעד נכון ומבורך שאמור לסייע לאותם עסקים בטווח הרחוק וגם לעורר מחדש את העיר התחתית, שמאז פרוץ הקורונה לחיינו מתקשה להתאושש.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אלא שבמקום לחגוג את ההזדמנות שנקרתה בדרכם, בעלי העסקים ברחוב זועמים ומוחים. אפשר להבין אותם. ההחלטה על סגירת הרחוב לכלי רכב נעשתה בחופזה, בלי לבחון את תשתית התנועה באזור, בלי לספק פתרונות תנועה חליפיים, בלי לבדוק את ההשפעה של סגירת הרחוב על יכולת פריקת הסחורות של החנויות הסמוכות, ובאופן כללי בלי לשתף את בעלי העסקים במתחם ובלי לשאול לרצונם. זו החלטה שנפלה עליהם מלמעלה, ביום בהיר ושמשי אחד, בלי שניתנה להם לא רק הזכות להתלונן או לערער על ההחלטה, אלא גם בלי שניתנה להם ההזדמנות להיערך לקראתה.

הבעיה היא חריפה עוד יותר מכיוון שההחלטה להפוך את הרחוב למדרחוב לא הורידה אל העיר התחתית את עשרות או מאות הלקוחות שהעירייה ציפתה לבואם. הגל השני בעיצומו, הכלכלה עדיין מקרטעת, ונכון לעכשיו, בילוי יומי בבתי קפה אינו נתפש משום מה כדרך היעילה ביותר להוציא עודפי כספים שאינם בנמצא.

התוצאה אפוא היא רחוב ריק גם מסועדים וגם מקונים, וצעד שנועד להגביר את הצריכה ואת הבילוי פוגע בעסקים. וכך, צעד חיובי במהותו, שתכליתו היא ראויה וכוונתו היא טובה, אינו מגשים את ייעודו ואינו משפר את המצב אלא מרע אותו, רק משום שהוא בוצע בחובבנות, ללא מחשבה מעמיקה, ללא שיתוף הציבור וללא קביעת יעדים ברורים ומוגדרים.

לא כך עושים עירוניות. לא בשליפות מהמותן, לא בחוסר התחשבות, לא בקביעת מסמרות בשטח על גבם של התושבים ובעלי העסקים. לפעמים עולה בי התחושה שאנחנו חיים בתוך עונה סוערת במיוחד של "הישרדות". בכל בוקר אנו מתעוררים במתח מטריד לקראת הבאות ובחשש מפני עוד מהלך אסטרטגי שייעשה מאחורי גבנו או על גבנו ממש, ויותיר אותנו שוב נפעמים, נדהמים ונאלמים. או אולי מאוכזבים. מאוכזבים מהיחס המזלזל, מהטון המתנשא ומההבנה שהדברים מתנהלים מעל לראשינו, ללא כל יכולת התערבות וללא שמישהו ישאל לדעתנו.

לא אחת אנו צופים בראש השבט שלנו – זו שבחרנו בה ברוב קולות מתוך אמונה ביכולותיה ובשיקול דעתה ומתוך תקווה שהיא תקדם אותנו בכל יום צעד קטן נוסף לעבר מקום טוב יותר – במפח נפש, במבוכה ובתהייה לאן מועדות פנינו ומה עוד יקרה בדרך. אבל אפילו ב”הישרדות” ראש השבט אינו פועל לבדו ואינו מחליט לבדו. הוא חייב את שותפיו לברית – לא רק כמצביעים אלא גם כמעורבים בתכנון האסטרטגיה. אם הוא יזלזל בהם או יתעלם מהם ומתחושותיהם הוא ימצא אותם די מהר חוברים לשבט המתחרה. לנו אין שבט אחר לעבור אליו. אם האסטרטגיה היא כושלת, כולנו עומדים להדחה.