טרגדיה ושמה מסילה

סיפורה העגום של פרשת חשמול ומנהור הרכבת בחיפה הוא סיפור הטרגדיה העגומה של חיפה עצמה. זהו לא טור פוליטי. זהו טור תוגה על פוטנציאל עצום שהיה קיים כאן מאז מעולם ולא ימומש כנראה. הוא לא ימומש כי המדינה כריבון החליטה כבר מזמן לזרוק את חיפה מתחת לגלגלי הרכבת ולהעביר דרכה קו מתח חשמל גבוה.

ההחלטה של הפורום הבין משרדי לתכנון תוואי הרכבת בחיפה אינה בשורה כפי שעיריית חיפה הציגה אותה אלא הצגה. הצגה נחמדה ותו לא.

כשיונה יהב הציג לפני כשמונה שנים בגאווה את חזונו לפתיחת חזית הים בחלקו המערבי של נמל חיפה, יכולנו כבר לראות בדמיוננו את חיפה מתחפשת לברצלונה. התוכנית היתה נפלאה: מבני האנגר ישנים, עוד מהתקופה הבריטית, שניצבים גם כך נטושים כבר שנים רבות מאוד, יעברו שיקום, שיפוץ ומתיחת פנים, ויהפכו למרחבים פתוחים של בילוי ופנאי, עם מסעדות ועם בתי קפה.

ההדמיה היתה מרשימה לא פחות מהחזון. המתחם אמור היה להיות גדול יותר מנמל תל אביב ולהוות אטרקציה תיירותית של ממש. לא רק תושבי חיפה היו אמורים לנהור לאזור בהמוניהם אלא גם אלפי התיירים שספינתם היתה עוגנת בנמל. תוכנית חזית הים אמורה היתה לתקן עוול היסטורי שהתקבע בחיפה מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת – חסימת חוף הים במסילות ברזל כבדות ובלתי עבירות. בפעם הראשונה אמור היה הציבור החיפאי לקבל סוף סוף גישה חופשית ונוחה אל קו המים שלו, בלי לחצות מסילות, בלי לעבור מתחת לגשר ובלי להיחסם באמצעות גדר או חומה.

עינת קליש רותם, מתכננת ערים צעירה ופעילה סביבתית שאז עדיין לא שימשה אפילו חברת מועצה, היתה הראשונה להרוס את החגיגות. היא קיימה מסיבת עיתונאים, שאליה הגיעו אך מתי מעט עיתונאים (אני הייתי אחד מהם), ושלפה בה את המצגת האמיתית של תוכנית חזית הים, זו שהנהלת העירייה אז ביקשה להסתיר מהציבור.

“אין חזית ים. יש רכבת!”, היא אמרה והציגה איור של דרגנועים גדולים שמסיעים את המבלים מעל למסילת הרכבת אל מעין גשר רחב ומורידים אותם אל הצד השני – אל הכניסה למתחם הנמל. היא הזכירה את תוכנית החשמול העילי המתוכנן של מסילת הרכבת ואת התוכנית להכפלת המסילות ופסקה: זו לא חזית ים, זו אחיזת עיניים. ברגע שמסילת הרכבת תוכפל ותחושמל בחשמול עילי, לא תהיה שום תוכנית ברצלונה ולא שדרות אל אלהמברה. יהיה אפשר להשליך את כל תוכנית חזית הים המפוארת הישר לפח האשפה.

קליש רותם טענה אז כי העירייה ויתרה למעשה לרכבת ישראל בכל הנוגע לתוכנית הכפלת מסילות החוף והחשמול העילי בתמורה לקבלת פיסת הנדל”ן הקורצת במערב הנמל. לאחר מכן פתחה קליש רותם במאבק ציבורי נגד התוכנית והציגה פתרון משלה – שיקוע המסילה באזור העיר התחתית. היא צדקה, ובעירייה הבינו די מהר שהם מיהרו לחגוג. אז עשו מעין פניית פרסה והכריזו מלחמה על רכבת ישראל.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ההחלטה השבוע לקבל את מתווה מנהור הרכבת בין תחנת חוף הכרמל לקריית הממשלה היא עוד פרק בסאגה הבלתי נגמרת הזו. אין זו הפעם הראשונה שבה מתקבלת החלטה כזאת – החלטה נטולת שיניים בפועל ונטולת לוח זמנים.

עלותו של פתרון המנהור היא אסטרונומית – כ־13 מיליארד שקל. משרד האוצר לעולם לא יסכים להוציא סכום כסף כזה כדי לחצוב מנהרות חדשות בהר הכרמל, ובינתיים התוכנית לחשמול עילי של מסילות הרכבת הואצה, וכבר בקרוב יחלו העבודות לחשמול הרכבת מחוף הכרמל דרומה. את התוכנית הזאת איש לא יעצור כי העברתה של הרכבת להנעה בחשמל היא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה. אז איך יתקיימו שתי התוכניות הסותרות הללו בצוותא?

גם בפורום הבין משרדי יודעים: מנהור המסילות יתאפשר, אם בכלל, רק בעוד 20 שנה לפחות, הרבה אחרי שחזית הים תיפתח – אם תיפתח – לציבור. כן, כולל הדרגנועים מעל למסילת הרכבת. וסביר שגם אז זה לא יקרה, פשוט כי זה יקר מדי. ושוב, כמו המאבק לסילוקו של מתחם בז”ן, כמו המאבק נגד נמל המפרץ, כמו המאבק להארכת מסלול שדה התעופה, כך גם המאבק הזה הוא עוד חלק בתצרף המדכא ועטור הכישלונות הקרוי “תשתיות לאומיות בחיפה” – תצרף שבו האינטרס הלאומי תמיד גובר על המקומי, ושבו המדינה תמיד מנצחת והעיר תמיד מפסידה.