בתחילת השבוע הוטלה פצצה בחדר הדיונים של ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון, מהכלכלנים הבכירים בישראל ומקורב מאוד לראש הממשלה, היה הראשון שהדהים את הנוכחים ואת הצופים כשהכריז ללא כל פחד או היסוס כי רק סגירתה של בז"ן תחזק את מטרופולין חיפה. הוא לא הסתפק באמירה כללית והצהיר כי יש לסגור את מתחם בז"ן לחלוטין תוך חמש שנים, לא יותר.
השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל היתה עדינה יותר (ויש שיאמרו ריאלית יותר). היא אמנם סירבה להבטיח כי התעשייה הפטרוכימית תסולק ממפרץ חיפה תוך חמש שנים, אבל הציבה תאריך יעד משלה – שנת 2030, כלומר עשר שנים מהיום.
אינני חושב שתוך עשור תתנתק מדינת ישראל מאנרגיה פוסילית, תעבור לאנרגיות מתחדשות וירוקות ותסגור לנצח את התעשייה הפטרוכימית. כדי שמהפכה דרמטית כזו תתחולל כאן לא מספיק רק להצהיר על כך, גם אם אתן לגמליאל את הקרדיט שהצהרתה היא תמה ושכוונותיה הן כנות, ולשמחון אתן קרדיט על כך שהצהרתו אינה סתמית והיא זוכה לגב מראש הממשלה.
במדינת ישראל שום מהלך גדול לעולם אינו מתרחש במסגרת הזמן שהוקצבה לו, במיוחד כשמדובר במיזם תשתיות או אנרגיה. כבישים, מנהרות, מסילות, נמלי תעופה, מעבר של מפעלים לגז, הקמת אסדות, בניית נמל ימי, גשרים או חזית ים – אף לא אחד ממיזמי ענק אלה, שהיו בתכנון של משרדי הממשלה וגופי התכנון, הושלם במועד שהוקצב לו. כולם התעכבו והתקדמו בעצלתיים, בעלויות הולכות וגדלות ובסחבת רבת שנים.
עד היום לא השכילה הממשלה להחליט היכן יקום נמל התעופה המשלים לנתב”ג. עד היום לא החליטה הממשלה מה תעשה במאות אלפי תלמידי ישיבות והיא דוחה את ההחלטה עד אין קץ. עד היום לא החליטה הממשלה על חקיקת חוקה, על מעמד השטחים, על הורדת יוקר הדיור והמחייה, על הדרכים לעודד צעירים ישראלים לעבוד במקצועות פיזיים קשים, על מעבר למשק ללא עובדים זרים, על מעמדם של המסתננים ועל התמודדות עם מונופולים. אם יש דבר שהניסיון הישראלי מלמד אותנו בכל הקשור לקבלת החלטות של ממשלה, הוא שממשלת ישראל איננה יודעת לקבל החלטות.
מתחם בז”ן לא ייסגר מהר כל כך. הוא לא ייסגר מהר כל כך כי לא די בהצהרה על סגירתו. יש צורך להמציא פתרונות מועילים, ישימים ומוצלחים לייצור אנרגיה שתהיה גם נקייה וגם זולה; להשאיר העצמאות האנרגטית של ישראל ברמתה הנוכחית; למצוא פתרון תעסוקתי הולם לרבבות עובדי התעשייה הפטרוכימית; לטפל באופן מוצלח וזול יחסית בקרקע המזוהמת; ולהכין תוכנית מתאר ארצית חדשה שתתאים למציאות של מפרץ ללא תעשייה.
חמש שנים יחלפו עד שהממשלה תגבש החלטה מוסכמת על הצורך העקרוני לסגור את בז”ן. חמש שנים נוספות יינתנו לבז”ן להמציא תוכנית סגירה הדרגתית מוסכמת שביצועה יחל שלוש או ארבע שנים אחר כך ויימשך עשור או יותר. בזמן הזה תפקע סבלנותם של גופי התכנון, היזמים יאבדו עניין והתושבים יתייאשו או ימותו מסרטן או גם וגם.
אל תחכו להחלטת ממשלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצטיין יותר מכל קודמיו בתכונה נדירה של חוסר יכולת לקבל החלטות הרות גורל. בכל שנות שלטונו הוא לא קיבל אף לא פעם אחת החלטה הרת גורל אמיתית. ההחלטה על סגירת בז”ן היא חתיכת החלטה גורלית. לכן הוא לעולם לא יקבל אותה.
ניאלץ להמתין כולנו עד לרוטציה, אם תבוא. בסופו של דבר, ההבטחה של בני גנץ לפעול לטובת העניין ורתימתה של ח”כ מיקי חיימוביץ’ לנושא הן-הן שהובילו להצהרות הדרמטיות השבוע. ייתכן שנצטרך גם כאן להמתין להחלפת ראש הממשלה כדי שתהליך ההתנתקות מבז”ן יחל.
ולכן אל תחכו להחלטת ממשלה, קחו את היוזמה בעצמכם. נכון, את בז”ן רק הממשלה תוכל לפרק, אבל אין זה אומר שעל הרשויות המקומיות בעוטף בז”ן לשבת כך וכך שנים בחיבוק ידיים ולהמתין לממשלה לפעול. זה הזמן להתחיל בתכנון בר קיימא ומעשי של מפרץ ללא תעשייה מזהמת: לקחת את הבסיס של תוכנית “מפרץ החדשנות” וליצור ממנו תמ”א בת ביצוע; לשנות את ייעוד הקרקעות מתעשייה למגורים; להתחיל בפעולות שיווק של קרקעות מסביב למתחם עצמו; ליזום תחרות אדריכלות בין לאומית לעיצוב מתחמים ציבוריים של נופש, פנאי וספורט במפרץ; לתכנן מסלול רכבת קלה ולצאת במכרז לביצועו, ועוד ועוד. עשו כבר היום את כל מה שצריך, כדי שמחר, כשתתקבל סוף סוף החלטה רשמית, הכל כבר יהיה מוכן.
אריק
דורון שפר, האם גם המוח שלך נחטף על ידי התקשורת בישראל והיא עושה בו כרצונו?
אתה כותב – "נתניהו מצטיין בתכונה נדירה של חוסר יכולת לקבל החלטות הרות גורל". כמה שטחי אתה דורון שפר. וכמה מוטה פוליטית. לא יאומן.
דוגמא להחלטה הרת גורל – 1999 ביטוח פיקוח על מטבע חוץ המאפשר לישראלים לקנות מטבע זר. זו החלטה גורלית לכל הדעות.
זה שיש לך זיכרון קצר או שאתה לא מבין בכלכלה הופך אותך לכתב שטחי