בסופו של דבר, הכל עניין של כסף. כך היה תמיד. לפני כ־12 שנים, כאשר נסגרו מתקני הקירור של בז”ן, המכונים בפי כל “הלבניות”, תהו בהנהלת החברה מה לעשות במבנים הענקיים וההיסטוריים. המבנים כבר הוכנסו לרשימת השימור העירונית בשל ייחודם ובשל ערכם ההיסטורי, שהרי לא רק שהם יחידים במינם בארצנו, הם גם חלק חיוני בהיסטוריה של התעשייה המקומית ושל הנוף במפרץ. לאחר שהוכרזו מבנים לשימור קיבלה הנהלת בז”ן החלטה חשובה ויפה: לשמר ולשפץ את אחת מהלבניות ולהפוך אותה למרכז מבקרים נעים וידידותי. נכון, לא אחת דובר על הציניות שבמהלך. שהרי בזמן שבז”ן היא אחד מהגופים המזהמים ביותר במדינת ישראל, ואולי המזהם שבהם, היא מציגה את עצמה ואת פועלה למבקרים כגוף נקי וירוק וידידותי לסביבה שהשקיע מיליארדים בשמירה על הסביבה, ובכך היא מייצרת בקרב הציבור תחושות של הזדהות ואמפתיה. וזאת כאשר הגופים הירוקים מנהלים מלחמה של ממש נגד המפעלים ולמען סגירתם.
לאחר קבלת ההחלטה יצאה בז”ן אל הדרך. מומחי שימור הובאו, כספים רבים הוקצו, ובתום עבודה רצינית וקפדנית שנמשכה חודשים רבים, המבנה שוקם ומרכז המבקרים נפתח. אלא שבלהט השימור של הלבנייה האחת נזנחה לחלוטין הלבנייה השנייה, הסמוכה לה. אף שגם היא בת אותו הגיל בערך והיתה מוזנחת באותה המידה, ואף שגם היא, כמו שכנתה, הוכרזה מבנה לשימור, חסכה הנהלת בז”ן את סכומי הכסף הנדרשים לצורך שימורה והעדיפה להשאירה להתפורר לאטה.
והקריסה באה. וכמה דרמטית היא היתה. כה דרמטית עד שפתחה מהדורות חדשות והעמידה כותרות באתרי האינטרנט הארציים ובעיתוני יום ראשון. ועכשיו עיריית חיפה דורשת מבז”ן, ובצדק, לשקם את הלבנייה החרבה ולהעמידה מחדש על מקומה. אלא שהפעם זה יעלה לה הרבה יותר.
לא חלפו אלא ימים אחדים, והנה פורסם ברבים אחד מהדוחות הכמוסים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על גוף תעשייה כלשהו – דוח מקינזי המדובר. עיקרי הדוח אמנם כבר דלפו החוצה לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות והפיחו רוח עזה בגבם של פעילי הסביבה, אך הדוח עצמו על כל חלקיו טרם פורסם. נדרשה עתירה של עמותת הצלחה לבית המשפט המחוזי בירושלים כדי להורות על פרסומו של הדוח. אף שחלקים רבים ממנו הושחרו מטעמי שמירה על סודיות ביטחונית ותעשייתית, השורה התחתונה הותרה לפרסום ועיקרה – הפתרון ארוך הטווח היעיל ביותר הוא סגירת בזן לחלוטין.
רוצים להישאר מעודכנים?
לא פחות מ־18 מיליארד שקלים תהיה עלות העתקתו של מתחם בז”ן לאתר אחר, ופעולה זו תימשך לפחות עשר שנים. זהו מחיר שאף פקיד באוצר אינו יכול אפילו לדמיין את הוצאתו. אבל גם סגירה מוחלטת היא פתרון שלפי שעה אין בממשלת ישראל מי שיאמץ. המשמעות של סגירה היא שיהיה צורך לייבא תזקיקי דלקים, וישראל תאבד במידה רבה את עצמאותה האנרגטית. כך סבורים בממשלה. הם גם אינם מאמינים כי הקרקעות שתותיר מאחוריה בז”ן יהיו ראויות למגורים. עלות ניקיונן נאמדת במיליארדי שקלים, ולא ברור כלל כמה כסף הן יכניסו לקופת האוצר עם מכירתן ליזמים. כלומר, שוב, הכל עניין של כסף.
פוליטיקה היא זירה של שני משתנים – ערכים וכסף. פוליטיקאים מבקשים לקדם ערכים שלמענם הם נבחרו, אך יודעים היטב כי יישומו של כל ערך כרוך בהוצאה תקציבית מסוימת. המאבק על ערכים הוא מאבק על תקציבים, והמאבק על תקציבים הוא מאבק על ערכים.
והנה, תוך פחות משבוע, שתי דוגמאות חיות של התנגשות בין ערכים לכסף באותו המתחם וסביב אותה הסוגיה ממש: מה משמרים, מה הורסים ומה גובר על מה – ערך השימור או ערך החיסכון? ואם משמרים מבנה היסטורי ולשם כך מוציאים מיליונים, האם שימור חיי אדם אינו שווה מיליארדים?
ואולי דווקא השארתה של הלבנייה ההרוסה היא-היא הפתרון האידיאלי? העוצמה הסימבולית של מבנה הרוס חזקה לפעמים הרבה יותר מעוצמתו של מבנה שלם. הלבנייה ההרוסה מסמלת יותר מכל את הזלזול הרב של הנהלת בז”ן במשך כל שנותיה גם בבריאות הציבור, גם באיכות הסביבה וגם בנהלים ובתקנות. היא זלזלה בהנחיות השימור כפי שזלזלה בבריאות הציבור, ותשלם על שניהם. זה רק עניין של כסף.
מישהו שמכיר את שמואל
תדברו עם שמואל הוא יפתור הכל
אבדנו צלם אנוש
קשישים בודדים מוטלים להירקב חודשים ולאיש לא איכפת. יש מאות עובדי רווחה ואף אחד מהם לא טורח לקחת רשימת שמות ולברר האם הם בחיים.
מתעסקים בחזירים.
מתעסקים בלבניות.
מתעסקים ביועצים.
ואנשים שבנו את המדינה וכל "חטאם" שהתגוררו בגפם בחיפה, מוזנחים בבתיהם, עד שהצחנה כה קשה שהשכנים מריחים את מחדל שירותי הרווחה, את הפשע הנורא הזה שעליו שתיקה מוחלטת. ועל זה איש לא כותב דעות ופרשנות.