"הגלים התנפצו ושטפו את כל מי שהיה על הסיפון. כך כל יום – כל היום וכל הלילה – 2,300 אנשים עומדים בצפיפות בלתי נסבלת על סיפון האונייה שהיתה אמורה להביא אותנו לחוף מבטחים ושהתנדנדה כמו סירה קטנה בים סוער של חודש דצמבר. אי אפשר היה לשבת, ואני החזקתי את אחותי הקטנה על הידיים, שמרתי שלא תיפול. כך זה נמשך כמעט חודשיים. לפעמים אפשר היה להישען על דופן האונייה לזמן קצר. היו שם זקנים ותינוקות שנפטרו בדרך, מתו מרעב ומצמא ובגלל תנאי הסניטציה הקשים. הקמח שהובילו באונייה נרטב וגדלו בו תולעים. לא היו מי שתייה, לא היו שירותים. מישהו סידר מין קומבינה כזו ובנה רמפה מעל המים שתשמש שירותים. כשרצית להתפנות היית צריכה לעלות לשם, ומישהו היה מחזיק סדין או שמיכה, וכך נוצרה מעט פרטיות. התור היה כל כך ארוך, ועד שהגיע התור שלך כבר לא היה לך פיפי.
"לאנשים לא היה מה לאכול, אבל אמא ייבשה בשמש חתיכות של לימון שאותם היא היתה עוטפת בסוכר כמו סוכרייה, ורגע לפני שהיינו מתעלפים היא היתה נותנת לנו חתיכה מהגלוקוז הזה. בבית, עוד לפני שיצאנו למסע, אמא ייבשה במרפסת פרוסות של בטטות מתוקות. כששאלנו למה היא אמרה שהיא עושה זאת בגלל שזה בריא. על האונייה ידענו שהיא שיקרה. את הפרוסות היא הכניסה לשקיות ניילון קטנות ושמרה אותן אצלה. בכל פעם שהיינו רעבות היא שלפה שקית ונתנה לנו לאכול. לפעמים היינו מקבלים כוס מים חמים ממיחם שהיה בחדר האוכל, אבל לשם כך היית צריכה לעמוד בתור שלוש שעות לפחות. כולם רצו לשתות משהו חם. היינו מחכים לכוס הזו כדי להכין לאחותי משקה מאבקת חלב שאמא החביאה, ולהרגיע אותה שתפסיק לבכות בגלל הרעב. ילדה בת שנתיים-שלוש בוכה כשהיא רעבה".
את התיאור המצמרר הזה סיפרה לי השבוע סי פונג, אז ילדה בת 15, אשר ברחה ביחד עם הוריה קין ופונג וונג ועם שלושת אחיותיה מאימת המשטר הקומוניסטי של צפון וייטנאם שכבש את סייגון (מאז שונה שמה להו צ'י מין סיטי), בירת הדרום, לאחר הפסקת מעורבותה של ארצות הברית בדרום מזרח אסיה.
אלפי פליטים ניסו לצאת מהמדינה הכבושה, ובשנים 1979-1977 קלטה מדינת ישראל כ־300 מהם. "כמדינה יהודית, ישראל אינה יכולה להרשות שפליטים ייטלטלו בים, והממשלה מקווה שהחלטתה תשמש דוגמה למדינות אחרות”, הכריז מנחם בגין, ראש הממשלה דאז, מעל בימת הכנסת.
"כולם חשבו שתוך שלושה-ארבעה ימים נגיע להונג קונג או לתאילנד", נזכרת פונג, "גם אבא חשב כך כי זה היה התכנון המקורי, אבל המציאות היתה שונה לגמרי. הפלגנו במשך כמעט חודשיים בכל אסיה – אינדונזיה, מלזיה, תאילנד, הפיליפינים. האונייה היתה גדולה מדי, ואף מדינה לא רצתה לקלוט כל כך הרבה פליטים. מי שברח בסירות קטנות הצליח להגיע ליבשת ונקלט במחנות פליטים או במחנות של האו"ם. זה היה משבר עולמי. כולם ידעו שיש בעיית פליטים מווייטנאם".
ואיך הגעתם לישראל?
"בסוף חודש דצמבר של שנת 1979, כמעט חודש אחרי שעלינו על האונייה, האו"ם קרא לארצות העולם לאפשר לנו לרדת לחוף כמחווה של רצון טוב כי הגיע חג המולד. האונייה קיבלה אישור לעגון מחוץ למים הטריטוריאליים של הפיליפינים, והיינו תחת השגחה של הצבא המקומי. אנשי האו"ם הגיעו לאונייה לראיין אנשים, ובכל פעם ירדה קבוצת אנשים לחוף, לתחנת בדיקת בריאות, ומשם היישר למטוס אל יעד שנבחר עבורם. את המראות אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. לעולם לא אשכח את זה. לכן אני אומרת שכמה קשה פה – היו ויהיו פה מלחמות ומגיפות – אני כאן, אני לא הולכת לשום מקום. אין לי כוח להתחיל הכל מהתחלה, זה קשה כל כך".
קין ופונג וונג, הוריה של סי פונג. "הם בני 80 וכבר לא יכולים לנהל את כל המערך“
סינית רק בבית
תכנון המסע אל האונייה החל הרבה לפני כן. ההורים, קין ופונג וונג, היו סינים אמידים שהתיישבו בווייטנאם הדרומית ונחשבו לאליטה המקומית. היה להם עסק משגשג לתבלינים עם התמחות מיוחדת בצבעי מאכל טבעיים – כאלה שהוסיפו טעם וגם כאלה שהוסיפו יופי. החיים עד למלחמה היו רגועים, אך לאחר שהעיר נכבשה הרגישה המשפחה במתח ובחוסר ביטחון אישי שנבעו מההפגזות ומימי העוצר.
"זו היתה תקופה שבה המון אנשים ברחו בגלל המלחמה בין הצפון לדרום", נזכרת פונג, "סבלנו מהריקושטים של המלחמה. אלו שהיו להם עסקים גדולים, כמו ההורים שלי וסינים עשירים יותר, נתקלו בבעיות פוליטיות ולכן ניסו לברוח משם. לפני המלחמה זה היה קפיטליזם טהור, וכשהקומוניסטים הגיעו הם עשו הכל כדי להלאים להם את העסקים כי מבחינתם כולם צריכים להיות שווים. זה היה עסק גדול וטוב, אבל אבא החליט שזה לא העתיד שהוא רוצה לילדות שלו והחליט לברוח".
לברוח בלי לדעת לאן?
"אנחנו לא ידענו לאן, אבל אבא רצה להגיע להונג קונג. אני עד עכשיו לא מבינה איך להורים שלי היה כזה אומץ לקום בגיל 40, לעקור את כל השורשים מהמקום ולעזוב. היה לנו הכל – כסף, מעמד ובית יפה – אבל הם רצו חופש. באמצע הלילה הגיע טקסי, ואבא ביקש שנהיה בשקט. יצאנו מהבית כמו עכברים בחושך. נסענו לתוך יער והכניסו אותנו למבנה גדול, שאחר כך הבנתי שהיה לול של תרנגולות. היינו שם בערך שבוע, ויום אחד חיכינו שיהיה חושך והתחלנו לצעוד לנחל שבו חיכו לנו סירות. עלינו על אחת מהסירות, והיא העבירה אותנו לאונייה הגדולה שחיכתה בלב ים. זו חוויה בלתי נשכחת".
בנות כמה היו אחיותייך?
"אחת צעירה ממני בשנה ושתי הקטנות הן צעירות ממני בעשר וב־11 שנים. הן היו ממש קטנות, ואנחנו הגדולות עזרנו להורים איתן".
מה לקחתם איתכם?
"לכל אחד היה תיק קטן, כאילו יוצאים לטיול של שלושה ימים. לבשנו שתי חזיות אחת על השנייה ושני זוגות תחתונים. לא הבנו למה כי לא הסבירו לנו. אבא פחד לספר כדי שלא נפלוט משהו למשפחה או לשכנים. בשלב מסוים אבא שיתף אותי ואמר לי שאני צריכה לשמור סוד ולשמור על האחיות שיהיו צמודות אלינו, שלא נאבד אותם, כי אנחנו בורחים ונצטרך להסתתר. אבא אמר לי שלא נחזור יותר לווייטנאם, ואני בכיתי נורא על דוד שלי ועל סבתא מצד אמא שלא אראה אותם יותר. זה היה קשה מאוד, אבל אבא ביקש שארגע כי השכנים עלולים לשמוע את הבכי שלי ולהבין למה אני בוכה. בתקופה ההיא היה מאוד מקובל למכור את העסקים, הרבה אנשים עשו את זה. פתאום נעלם לך חבר, והבנת שהוא ברח. אמנם יכול מאוד להיות שהוא טבע בים, שהוא מת, אבל יכול להיות שהוא חי במדינה אחרת".
אני מתארת לעצמי שלא היה זול להגיע לכאן.
"ההורים שילמו בזהב. אני לא יודעת לתרגם את זה למספרים אבל מדובר בהמון המון כסף. היו הרבה קומבינות שם, והיו אנשים שניסו הרבה פעמים לברוח. בן דוד שלי ניסה לברוח 11 פעמים עד שהצליח, וזה עלה לו הון. בסופו של דבר הוא הגיע לקנדה".
באסה, אתם הגעתם לכאן.
"גם בעלי אומר ככה (צוחקת). הוא היה רוצה מדינה אחרת, להיות ביחד עם האחים שלו בארצות הברית או עם הדודים שלי בקנדה. אבל לא כל מה שאתה רוצה גם אלוהים רוצה".
התקבלתם פה יפה?
"כן, קיבלו אותנו יפה מאוד. היה טקס מרגש בנמל התעופה בן גוריון, חילקו לנו בגדים ואחר כך העבירו אותנו לעפולה. נסענו בשדרה המרכזית, ותלמידי בתי הספר עמדו לאורכה ונפנפו לנו. אנחנו חבשנו כובע טמבל שקיבלנו והיה לנו דגל ישראל ביד. מיד אחרי שהגענו נכנסנו לבית ספר, וצ'יק צ'ק למדתי עברית. הרגשתי שאני חייבת ללמוד מהר כדי להסתדר בחברה. זה היה כמו קיבוץ כזה. בבית הפסקתי לדבר בשפת האם שלי כי הרגשתי שזה מה שיזרז את הקליטה שלי פה".
בווייטנאם שמרתם על המורשת הסינית?
"ברור. דיברנו בינינו סינית, וייטנאמית היתה שפה שנייה. גם עכשיו כששואלים אותנו אם אנחנו וייטנאמים אנחנו עונים שלא, אנחנו סינים, אבל לא מזדהים עם הסינים בסין. משהו בלאומיות הסינית מפריע, ולכן אנחנו תמיד מדגישים שאנחנו סינים מווייטנאם. דרום וייטנאם כמובן".
ארוחה ביאן יאן. "הלקוחות מרגישים פה כמו בבית“ (צילום: גלעד הר שלג)
רוצים להישאר מעודכנים?
כולם מכירים את כולם
פונג (56) לא הסכימה שיתייחסו אליה כמו אל עולה חדשה, ובמשך שלוש השנים שבהן למדה בתיכון, היא עשתה הכל כדי להתערות בחברה. "בסוף גם יצא שהייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר", היא מספרת בגאווה בעברית מושלמת.
כשאני מתפלאת, היא לא מבינה למה. "אני כבר יותר מ־40 שנה פה, ברור שאני מדברת עברית כמוך", היא אומרת, "השנים בתיכון היו השנים הכי יפות שלי, ואני מתגעגעת אליהן. היו לי מורים טובים וסביבה טובה ותומכת. עד עכשיו אני בקשר עם המורים שעדיין חיים. היו כמה שהלכו לעולמם, אבל יש כאלו שאני עדיין רואה אותם מדי פעם. אני מעריכה ואוהבת אותם מאוד".
התגייסת לצבא?
"לא, פשוט לא רצו אז זרים בצה"ל. הייתי בגיבוש בגרעין נח"ל עם כל הכיתה עד לרגע הגיוס שלהם. קצת התבאסתי בהתחלה, אבל לא נורא, הלכתי ללמוד חינוך מיוחד ומוזיקה לגיל הרך באוניברסיטת חיפה".
בשנת 1984, בזמן לימודיה לתואר ראשון, רכשו הוריה את מסעדת סין סין ברחוב יפו בעיר התחתית ממי שלימים יהיה בעלה, וין פונג, אשר ניהל את המקום במשך שנתיים ביחד עם שותפים. מאוחר יותר החליפה המסעדה את שמה, והיא מוכרת עד היום כמסעדת יאן יאן. בעשר השנים האחרונות היא שוכנת בחצר בין הרחובות יפו והעצמאות, במקום שבו היתה בעבר תחנת משטרת חיפה.
"בכל פעם שבה היתה לי שעה חופשית הייתי מגיעה למסעדה כדי לעזור להורים", ממשיכה פונג בסיפורה, "זו היתה עבודה סטודנטיאלית לכל דבר, רק שהיא היתה אצל ההורים שלי במסעדה שלהם. היה להם קשה מאוד, ולי היה קשה לא לעזור להם ולהשאיר אותם להתמודד לבד. זה לא שבאנו עם רקע ושידענו איך לנהל את העסק. היו הרבה דברים שגרמו לנו לעשות טעויות, בין השאר ניהול כספים לא נכון. אז נפלנו וקמנו, וגם למדנו תוך כדי. הלקוחות התחילו להכיר אותי ופשוט נשארתי. מעולם לא עבדתי אפילו דקה בחינוך".
בעלך עשה סיבוב יפה. הוא מכר להורייך את המסעדה, התחתן איתך וחזר כבעל הבית.
"את יודעת, הוא הגיע עם משפחתו לארץ ביחד איתנו, על אותה האונייה, ועברנו את אותו המסלול. מעולם לא היינו חברים קודם, רק הכרנו, כי כולם מכירים את כולם. הוא והאחים שלו, שהם הגיסים שלי, רכשו בשלב הרבה יותר מאוחר את המסעדה מההורים שלי. הגיסים עדיין עובדים פה, אבל הם לא בפרונט. אני תמיד בפרונט, אני תמיד ניהלתי את הכל. הקופה היא משותפת לכולם, אבל זה המשמעות של עסק משפחתי. בהתחלה העסק היה קטן, אבל במרוצת השנים הוא גדל מאוד. ההורים שלי כבר הזדקנו, הם בני 80 וכבר לא יכולים לנהל את כל המערך".
אתם הרבה יותר מאשר רק מסעדה.
"היום אנחנו גם עושים אירועים במקום וקייטרינג לאירועים במקומות אחרים. גם הרחבנו את מערך המשלוחים והטייק אוויי. זה כבר גדול על ההורים, והם גם לא יודעים את השפה. גם הגיסים לא יודעים את השפה, ולכן אני פה כבר 36 שנה, מהיום שבו העסק נולד. אני מכירה את כל הקליינטים בשמותיהם ויודעת מה הם אוכלים. הם בכלל לא צריכים להסתכל בתפריט. עברו פה דורות של אנשים. יש לנו לקוחה שחגגה כאן בת מצווה כילדה, ולא מזמן הבן שלה חגג כאן בר מצווה. יש לנו לקוחה שחגגה כאן את יום הולדתה ה־50 וגם את יום הולדתה ה־80. יש לנו לקוח עורך דין שאכל כאן לראשונה כשהיה בכיתה י', אחר כך אבא שלו עשה לו כאן מסיבת יום הולדת 18 ומסיבת גיוס, ועכשיו הוא עדיין אוכל פה עם המשפחה הגרעינית שלו. הם מגיעים אלינו מהמרכז. המסעדה היא כמו המשפחה שלהם, הם מרגישים פה כמו בבית".
כי את חייכנית מאוד – לא תכונה טיפוסית אצל סינים.
"נכון, זו עובדה, כי הם לא השתלבו בחברה הישראלית. הקהילה הסינית היא קטנה, כולם מכירים את כולם, ובגלל שאני ידעתי עברית מההתחלה כולם היו באים אלי עם ניירת כדי להבין מה העירייה רוצה, מה משרד הפנים רוצה. אני הייתי החוליה המקשרת בין כל הסינים, וכך גם התחיל הקשר עם בעלי שמבוגר ממני בארבע שנים. התחתנו לפני 27 שנים. לחתונה שלי הגיעו כל הלקוחות הישראלים שלנו".
למה בעלך לא למד עברית?
"הוא מבין עברית, הוא יכול להסתדר מצוין בעברית וגם יבינו אותו, אבל הוא לא יכול לקרוא ולכתוב כמוני. הרבה סינים שהגיעו לכאן לא למדו עברית ולא רכשו את השפה בבית ספר. הסיבה העיקרית לכך שהם חיים בינם לבין עצמם בחמולות".
יצא לך לבקר בווייטנאם?
"כן, נסעתי בדיוק 30 שנה לאחר שעזבתי. כולנו ביקרנו בווייטנאם, אבל כל אחד בהזדמנות אחרת. גם ההורים והאחיות שלי היו שם. בני הדור השני שנוסעים לשם מגיעים כמו תיירים. אני לא עשיתי את זה – אני חזרתי הביתה כדי לבקר קרובי משפחה. חלקם גם באו לביקור כאן, אבל קשה להביא אותם בגלל ענייני ויזה וגם בגלל שיש לנו עסק. המשטרה תמיד באה לעשות אצלנו ביקורות כדי לראות שהם לא עובדים פה. דודה שלי הגיעה לכאן לביקור פעמיים, ופעם אחת לקחו אותה למשטרה. בדיוק הייתי אחרי לידה והייתי צריכה לעזוב את המיטה שלי בבית החולים כדי ללכת למשטרה, לעזור בתרגום ולהסביר שהיא לא מסתובבת ברחוב עם פספורט כי אבא שלי משגיח עליו והוא נמצא במסעדה. היא ישבה פה עם החברים, עם כל הצוות, אבא גם היה, אבל בגלל שלא היה עליה פספורט עצרו אותה. היא לא רוצה לבוא שוב, כי זה כתם כזה. בדיעבד אני צוחקת על זה, איך על כל דבר עושים פה עניין. אלו הדברים שאנחנו פחות אוהבים בישראל. תמיד יראו אותנו כזרים".
תני דוגמה.
"הלכתי לעירייה וסתם העליבו אותי. 'תאילנדית, מה את רוצה?'. למה את קוראת לי תאילנדית, אני ישראלית לכל דבר. יש דברים שהם פחות יפים פה, אבל בכל מקום בעולם זרים יתקלו באותו היחס".
פה לפחות המשטרה לא קופצת עליכם ברחוב כי חושבים שאתם עובדים זרים.
"לכולנו יש חוויה כזו. היה מקרה של שוטר שעצר לידי כשחיכיתי לאוטובוס בתחנה בנוה שאנן ואמר לי 'תעלי לניידת'. הייתי בטוחה שהוא מכיר אותי בגלל שתחנת המשטרה היתה בשכנות למסעדה, ואמרתי לו 'איזה יופי, באמת אתה נותן לי טרמפ לעבודה?'. הוא חשב שאני לא מצחיקה וציווה עלי לעלות לניידת. ראיתי שהוא נדרך כולו, אז שאלתי למה אני צריכה לעלות לניידת, ואז הוא ביקש ממני פספורט. עניתי שאין לי ולמה הוא בכלל מדבר אלי ככה. היה ויכוח, אנשים התקהלו סביבנו, ושאלתי אם הוא רוצה לראות את תעודת הזהות שלי. בסוף הוא ביקש סליחה. אותו הדבר קרה לגיסתי ששוטר רץ אחריה ועשה ממנה עובדת זרה. היא הראתה לו תעודת זהות ונזפה בו שידבר אליה יפה כמו שהוא מדבר אל אמא שלו. אחיין שלי שנולד פה היה במסעדה עם אבא שלו כשנכנס שוטר ודרש לראות פספורט. האחיין עשה לו קטע, יצא מהדלת והתחיל לרוץ. השוטר חשב שהוא בורח והתחיל לרדוף אחריו. האחיין שלי עשה סיבוב ענק בכל השכונה וחזר לשבת במסעדה. כשהשוטר הגיע הוא הושיט לו תעודת חוגר. השוטר היה בשוק ואמר 'למה נתת לי לרדוף אחריך?', אז האחיין שלי ענה 'מי אמר לך לרוץ אחרי?'. הוא עשה לו קטע בכוונה. בכל מקרה, יש המון דברים יפים שאפשר לזכור לטובה מהמדינה, לא צריך לספור את הדברים הלא טובים".
וין וסי פונג עם ילדיהם יותם, נועה ומתן. "אין לי ספק שבני הזוג שלהם לא יהיו סינים“
רק לא חומוס
באופן מודע, ועל אף ההיתקלויות עם החוק, חינכו בני הזוג פונג את שלושת ילדיהם לאהבת המולדת, ישראל. הבכור יותם (27) היה קצין בתותחנים, נועה (23) האמצעית היתה גם היא מפקדת, ומתן בן הזקונים (20) הוא חובש לוחם בצנחנים.
"הם כל כך אוהבים להיות קרביים", מנפחת פונג את החזה בגאווה אמהית, "מרגש אותי בכל פעם מחדש להגיע לטקסי סיום שלהם, אם זה בכותל או בבית הספר לקצינים. אנחנו משפחה קצת שונה. אמנם בעלי לא שולט כמוני בעברית, אבל אנחנו מאוד IN בחברה. בבית אנחנו ישראלים מאוד, הנפש שלנו היא ישראלית מאוד".
אתם מכירים חגים ישראליים?
"אנחנו חוגגים את ליל הסדר בכל שנה ויודעים לבשל את כל המאכלים המסורתיים. הרבה פעמים עשיתי פה ליל סדר לישראלים, אבל אנחנו גם חוגגים את ראש השנה הסיני לפי המסורת הסינית. לימדנו את הילדים את כל מה שצריך לגבי המסורת של שני העמים. הילדים מדברים סינית בבית, אבל הם ישראלים לכל דבר. הם רואים חדשות ואקטואליה, הם לא קוראים ולא כותבים סינית".
מן הסתם יש להם גם שמות סינים?
"כן, בבית אנחנו קוראים להם בשמות הסינים, אבל היה ברור לי שאני הולכת לתת להם שמות ישראלים. הילדים שלנו גדלו כישראלים, ודאגתי שיסיימו את הלימודים בהצטיינות. גרנו בנוה שאנן, וביסודי הם למדו בבית הספר תל חי ובתיכון בבית הספר עירוני ג'. היום אנחנו גרים ברמת אלון".
יש להם בעיית זהות?
"אני חושבת שלא. הם כן רוצים לשמוע ולראות מאיפה אנחנו באנו. הבן הגדול עשה טיול ענק אחרי צבא. הוא התחיל בדרום וייטנאם והגיע עד לצפון, ואפילו אני לא עשיתי את המסלול הצפוני. אחר כך הוא נסע לסין ופגש שם את משפחתו של בעלי. הוא היה גם בניו זילנד, ביפן ובהונג קונג, ולפני שחזר ארצה הוא ביקר את המשפחה שלי בקנדה".
יש להם בני ובנות זוג ישראלים?
"עוד לא, אבל אין לי ספק שבני הזוג שלהם לא יהיו סינים כי הם מעורים בחברה פה. יש לי אחיינית שנשואה לישראלי, וגם אחותי נשואה לישראלי, והמשפחה שלו כולה היא כמו המשפחה שלי. אנחנו ממש אחד בתוך השני – אני מכירה את כל הדודים, הדודות בני הדודים והאחיינים שלו. אנחנו מאוד ביחד".
כמו שבט.
"נכון, אנחנו מאוד ביחד. אם רע למישהו, תוך שעתיים כולם יודעים את זה. זה סוג של רכילות, לטוב ולרע. בזמן הקורונה הרבה עסקים כמו שלנו בכל הארץ סגרו ולא פתחו אפילו למשלוחים. אנחנו שמרנו במשך כל השנים על קשרים טובים וחמים עם הלקוחות הישראלים שלנו, ולכן הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים. נכון שאנחנו עובדים גם עם תיירים, בעיקר סינים, אבל אנחנו יודעים לאזן. מי יודע מתי תחזור התיירות, ומסעדות שהסתמכו רק על תיירות חוץ ולא על ישראלים נאלצו לסגור. הקורונה גרמה להרבה מסעדות סיניות ברחבי הארץ לסגור את הדלת".
נראה שאת ממש שולטת פה בעיר התחתית.
"בטח, אנחנו נמצאים כאן המון שנים ומכירים את כולם. יש יחסי שכנות ממש טובים, ובעלי העסקים הצעירים באים להתייעץ בכל מיני נושאים. אז הם מרגישים בנוח להיעזר בנו. עם השכנים הקרובים למסעדה זה בדיוק כמו בבית – 'סי, יש לך מלפפון? סי, יש לך חסה, כוס סוכר, חומץ?'. כמו שכנים ישראליים טיפוסים".
מה היה פה בתקופת הסגר?
"בקורונה עבדנו קשה במשלוחים. היו לנו משלוחים גם לפני כן, אבל לא כזה חזק. אני חייבת לציין את ישראל היפה – הרבה לקוחות שאוהבים אותנו תמכו בנו ודאגו שלא נקרוס. היו אנשים שקנו מאיתנו אוכל לשבוע, וזה היה מרגש מאוד. מה שכן, היה מוזר זה לדבר עם אנשים בטלפון ולא לדעת עם מי אני מדברת. בפנים אני בטוחה שאני מכירה אותם, אבל בטלפון אני לא מזהה את כולם בשמות. זאת היתה תקופה מרגשת כי הלקוחות הראו את תמיכתם, וזה אחד מהדברים היפים שיש פה. דאגנו שהם יקבלו אוכל טוב, איכותי וטרי, ושהכל יגיע חם. עטפנו כל מנה בנייר כסף כי המשלוחים היו מרובים ולא רצינו שהלקוחות יקבלו אוכל קר. כולם החמיאו לנו, כתבו עלינו בפייסבוק, וזה מביא עוד ועוד טראפיק".
שמעת בטח על עסקים בעיר התחתית שנאלצו לסגור.
"כואב באמת. סנדוויץ' גבי למשל היה פה במשך עשרות שנים. יש לנו את אותו מנהל חשבונות".
גם בזה את מטפלת?
"אני מטפלת בהכל. עכשיו יש לי קצת עזרה – הבת שלי עוזרת לי ונחשבת לדור הבא, גם האחיינים קצת תומכים, אבל מהדור שלי ומהדור שמעלי אני הייתי היחידה שניהלה את המקום. הייתי צריכה להחזיק את הראש מעל למים, מעל לגלים, ולא לטבוע. ואם צללתי, הייתי צריכה מהר מאוד להתרומם ולנשום עמוק. זה לא היה קל, אבל בסדר, זה מה יש".
הרבה תיירים סינים נאלצו לצאת מהארץ כי המדינה סגרה את השמים.
"לפני הקורונה היו מגיעים לפה המון תיירים. אוטובוסים מלאים היו עוצרים פה. אבל פתאום הרבה קבוצות ביטלו. תוך שבוע התבטלו הזמנות של יותר מ־500 איש שהתחייבו לחגוג כאן את ראש השנה הסיני. הם הזמינו מאכלים מיוחדים, והכל כבר היה מוכן. הכנו כמויות של דים סם בעבודת יד, אפילו הבאתי שתי נשים מבוגרות לעזור, אבל בסוף הקורונה הגיעה. נתתי הכל מתנה כבונוס ללקוחות חוזרים. היינו גם צריכים להיפטר מהכל, הרי כמה אפשר לאכול? חייבים לנו כמעט 300,000 שקל ואין עם מי לדבר. משרדי הנסיעות סגורים, אף אחד לא מגיב ואף אחד גם לא לוקח אחריות ואומר 'בעוד חודשיים נשלם לך'. אף אחד לא מתייחס. זה חלק מהקשיים. אבל טוב שבתקופת הקורונה עבדנו, גם בשביל התעסוקה וגם בשביל הפרנסה".
יאן יאן היא המסעדה הסינית האותנטית האחרונה שנשארה בחיפה.
"יש גם את טאייפה במרכז הכרמל, אבל אין שם סינים שמבשלים".
את מבשלת?
"עוזרת, לא מבשלת. גם בבית אני עושה אוכל לילדים, לא יותר. אני לא אוהבת במיוחד לבשל, מה גם שכאשר את כל היום מול אוכל לא בא לך לאכול ולא לבשל. אני לא שפית, יש פה מספיק אנשים שיודעים לבשל".
פלאפל את אוכלת?
"לא. וחומוס בכלל לא. אני לא מתחברת. אני לא דוגמה כי אני לא אוהבת לאכול, אבל הילדים שלי אוהבים מאוד אוכל ישראלי. מבחינת הבן הגדול, חומוס בשבילו זה ה־מנה".
מה אם אחד מהילדים יחליט לעבור למדינה אחרת?
"זה יכול לקרות. בעלי רוצה לעזוב והילדים מעודדים אותנו שנלך כי הם גדולים וכבר לא צריכים השגחה, אבל אני לא מסוגלת ללכת. לדודה שלי בקנדה יש גם מסעדות, אבל את מה שאנחנו עושים פה, הם עושים כפול. אני מוכנה לעזור לה, לחיות איתה למשך תקופה מסוימת, אבל אני לא רוצה להגר עוד פעם כי זה לא קל. אני חושבת על להתחיל הכל מהתחלה, וממש לא בא לי".
אז תורידי את בעלך מהעניין.
"הוא עדיין חי בפנטזיה שיום אחד זה יקרה. יש הרבה אנשים במשפחה שעדיין חושבים שישראל היא תחנה זמנית. עברו 40 שנה וזה עדיין נראה להם זמני. בעולם יש הרבה אנשים מהמשפחה שלנו. אנחנו שתי משפחות – וונג ופונג – שמגבשות מאוד את הקהילה הסינית בארץ בכלל ובחיפה בפרט. מאז שנת 1993 יש לנו פה פעם בשבוע מפגש של כל הסינים שנמצאים בעיר. זה התחיל בסטודנטים סינים שהגיעו ללמוד בטכניון והיינו מזמינים אותם לארוחה חמה כדי שירגישו את המשפחתיות, שירגישו אבא ואמא. מאז זה הפך למשהו קהילתי. אני מפנה להם חדר ואנחנו עושים להם פעילות חברתית – הרצאות על התנ"ך, על ישראל, על החגים ועל המנהגים, ואז אנחנו יושבים לאכול ביחד. זה כבר הפך למשהו קבוע, ובכל יום שישי אנחנו נפגשים. פעם היו מגיעים לכאן גם רופאים שהיו באים לעשות סטאז' ברמב"ם. זה כמו ארגון קטן או עמותה, וכולם בקהילה שלנו מדברים על זה. להורים שלי זה עושה הכי טוב בעולם".
עוף חמוץ מתוק ביאן יאן. הכי שנות ה-80, בקטע טוב (צילום: גלעד הר שלג)
חיפאי ותיק
אחלה של אנשים אחלה של מסעדה .
קווין
וואו, חתיכת היסטוריה אישית על משפחת פונג, משפחה הנהדרת של אנשים נפלאים כמו סי ווין!!!
את מסעדת יאן יאן אני מכיר מאז שנפתחה ובכל ראשון לינואר אני מתענג שם על ארוחת צהריים או ערב. כן, אני מבקר שם גם במהלך השנה.
במהלך תקופה זו זכיתי גם להכיר את שלושת הילדים (כבר לא ילדים!) יותם, נוע ומתן ומי שמכיר אותם יודע שאי אפשר שלא להעריך ולאהוב אותם. יותם ונוע שרתו בנאמנות בצה"ל ומתן משרת כעת כחובש לוחם בצנחנים.
האוכל ביאן יאן טעים, הכל הודות לידיים המצויינות של וין המפנק. האווירה כאן נעימה וביתית בזכות סי החייכנית עם לב הזהב.
תודה לכם משפחת פונג היקרה … ותודה ענקית למנחם בגין