"הדגים ממש קפצו מתוך הארגזים“

"אדון ג'קו, הביאו לי פה איזה דג, אכפת לך לטגן לי אותו בזמן שאני שותה?". כך ביקש אוריאל כספי (אביו של יובל מחברת כספי ספנות) מג'קו אלאלוף, בעליו של בית המרזח הקטן ששכן בלב השוק התורכי בעיר התחתית. משפט קטן אבל חורץ גורלות, כזה שגורם לך, גם אם לא באותו הרגע, להדחיקו למעמקי התת מודע ולהוציא אותו אל הפועל בבוא היום.

את בית המרזח הקימו בשותפות ג'קו אלאלוף ומרקו לוי, אביו של הזמר עופר לוי, בשנת 1974. הלוקיישן נבחר בגלל אופיו של המקום – אלכוהול (והרבה) עם קצת מאזטים ליד (מעשה ידיו של ג'קו) – הרבה לפני שחמארה הפכה למושג טרנדי. מי שפקד את המקום על בסיס יומיומי היו פועלי הנמל, הרוכלים בשוק ועובדי הרכבת ובית דגון, שיום העבודה שלהם הסתיים בשעת צהריים מאוחרת ושהביקור בבית המרזח היה תחנת חובה בדרך הביתה.

"אבי היה לוקח לכספי כמה לירות על הטיגון", מספר אפי אלאלוף, בנו של ג'קו, "כספי היה מיודד עם איזה דייג שהיה משיג לו דגים טריים, וזה הפך למין הרגל. כך למעשה נולדה המסעדה שלוש שנים מאוחר יותר".

ג'קו אלאלוף נולד באיזמיר, עיר הנמל הראשית של טורקיה, אך בילדותו כמעט לא פגש בדג טרי. לעתים רחוקות השיגה אמו דג מלוח וחילקה אותו בין שמונת ילדיה. ברוב הזמן היא האכילה אותם באורז ובשעועית – מזון שהשביע את משפחתה הענייה. אביו היה איש צבא שנעדר מהבית לתקופות ארוכות. ביקוריו של האב אצל אשתו וילדיו היו נדירים, והדבר לא הותיר לילדים ברירה והם נאלצו לצאת לעבוד כבר מגיל צעיר. שנה לאחר קום המדינה, והוא בן 13, עלה ג'קו ארצה לבדו ונחת בקרית שמואל – קרוב מספיק לאחותו הבכורה שעלתה לפניו והתגוררה בחיפה. עד לשנת 1951 הוא נדד לבדו ברחבי הארץ, ואז התיישב בחיפה ביחד עם הוריו שהגיעו לארץ בעקבותיו. אביו פתח חנות דגים בשוק התורכי, וכך החל הרומן שלו עם דגים טריים.

בשנות ה־60 הגיעו אל חוף נוה ים ספינות דיג גרמניות, ובמשך שנה שלמה עבד ג'קו על סיפונה של אחת מהספינות. רב המלחים היה בחור איטלקי חביב שלימד אותו כל מה שאפשר לדעת על דגת הים – איך להכין דגים ולמה להתאים אותם – ולכן היה זה אך טבעי לכספי לבקש ממנו לטפל בדג או שניים כמה שנים מאוחר יותר. במרוצת הזמן נישא ג'קו לשמחה, ולשניים נולדו ארבעה ילדים – אביבה, אפרים (אפי), אורלי ואילנה.

"בנערותי היתה גם לי בסטה של דגים בשוק", מספר אלאלוף הבן, "מכרתי דגים בצמוד לחנות הדגים של סבא ז"ל. בכל בוקר היינו נוסעים למעגן הדיג, בארבע-חמש לפנות בוקר, ומחכים לספינות שיחזרו. כשהן עגנו היינו עולים עליהן ובוחרים את הדגים הכי טובים כדי להביא לדוכן".

בן כמה היית?

"הייתי בן 16 כשסיימתי את האוניברסיטה וזרקו אותי מבית הספר. הבסטה היתה שייכת לדוד שלי יצחק לוי, ולמעשה כל מה שאני יודע על דגים למדתי ממנו. כשזרקו אותי מבית הספר שרצתי במסעדה. הייתי מבואס כי כל החברים שלי לומדים ורק אני לא. בדיוק באותו הזמן הפועל של הדוד הפסיק לעבוד, ולא היה מי שיפעיל לו את הבסטה. הוא הסתכל עלי וביקש אישור מאבא שלי שאני אפעיל אותה. בהתחלה אבא התנגד, אבל בסוף התרצה".

מסעדת ג'קו סגורה. הכל התחיל בבסטה בשוק התורכי (צילום: חגית הורנשטיין)

הכלל שדגים אוכלים בידיים

במרוצת הזמן, עוד ועוד פועלים שהגיעו בסוף משמרת להרים כוסית היו שולחים את ג'קו לדוכן הדגים של בנו, והוא מעולם לא חזר בידיים ריקות. את הלוקוסים, את הפרידות ואת הברבוניות ("אז לא היו דגי גידול כמו דניס ולברק") הוא היה משליך אל השמן הרותח, ומכמה קילוגרמים ביום התפתח העניין לכמה ארגזים. כך הפך בית המרזח למסעדת ג'קו מאכלי ים, שנסגרה בשבוע שעבר לאחר 46 שנה.
מלבד הבת אורלי שמעולם לא התחברה, כל ילדי המשפחה עבדו במסעדה. בתחילה בחופשים ובסופ"שים, ולאחר מכן באופן קבוע. כשהתגייס לצבא ויתר אפי על דוכן הדגים, וכשהשתחרר הוא תפס את עמדתו בחלקה האחורי של המסעדה, ליד השירותים.

"השירותים היו בנויים מפלטות עץ, ואני הייתי מנקה דגים ליד", הוא נזכר, "זה היה התפקיד שלי בהתחלה. אבא שלי בחר את הדגים ואני ניקיתי אותם. כשסיימתי לנקות עברתי לעמדה של הסלטים, ואבא עבר לעמדה של הטיגון. איזה כיף היה".

אני זוכרת את השירותים בגלגול אחר.

"עם המתכון של עוגת הסולת?".

בדיוק. שהיה כתוב על הקיר.

"זה היה הרבה יותר מאוחר, אבל תמיד היה בשירותים שלט שאומר 'אצלנו יש סבון ומים – דגים אוכלים בידיים'. זה היה ממש מההתחלה".

השירותים בג'קו. כל המצרכים לעוגת סולת (צילום: צבי רוגר)

מתי אמא שלך נכנסה בתמונה?

"בהתחלה אמא שלי לא היתה בתמונה. היא החליטה להיכנס לתמונה אחרי כמה שנים. השותפים – אבא שלי וסבא מרקו – נפרדו, והיא החליטה לתפוס את המושכות. אז גם התחלנו להרוויח כסף. עד אז זה היה בזבוז של זמן. אבא הוא מאוד לארג' – את כל מי שבא הוא היה מפנק, נותן עוד קצת מאזה ומוזג לו כוסית ועוד אחת, ובסופו של יום לא היה מה לאכול. אמא נכנסה לעניינים ובאמת הצעידה אותנו קדימה מבחינה כלכלית. אמא היא עיראקית. העיראקים יודעים להתנהל עם כסף".

הקונספט של סלטים שמוגשים לכל סועד ומנה עיקרית לבחירה היה מהתחלה?

"כן. אמרנו 'בואו ניתן מנות דגים עם סלטים בסגנון טורקי-יווני. היה לנו סלט שנקרא פיאז – סלט של שעועית לבנה עם בצל, ביצה קשה מגוררת וחומץ. זה סלט טורקי נפוץ מאוד. והיו לנו איקרה, גבינה בולגרית, עלי גפן – כל מיני מאזטים בלקניים. וואלה, זה התחיל לתפוס תאוצה, במיוחד בגלל שבכל יום אבי הגיע למסעדה עם ארגזים של דגים טריים. הדגים ממש קפצו מתוך הארגזים".

ופתאום הפכתם לאחת מהמסעדות המדוברות בעיר.

"פתאום בחוץ היו תורים ארוכים של לקוחות. התחילו לכתוב עלינו בעיתונות המקומית. ב'כלבו' היתה כתבת בשם לימור גורביץ', והיה לה מדור על הטיפוס החיפאי או משהו בסגנון. בן זוגה באותו הזמן היה דני ריבר ז"ל, שבכל צהריים היה יורד מהדר בכרמלית כדי לאכול אצלנו, והוא זה שהציע לה לכתוב עלינו. זו היתה הפעם הראשונה שכתבו עלינו, ואני זוכר שהתרגשנו מאוד. מרגע זה והלאה פשוט אי אפשר היה לעצור את זרם האנשים. השבתות היו מפוצצות, והשם ג'קו הגיע לכל הארץ. התחילו להגיע אנשים במיוחד מתל אביב כי לא היתה עד אז מסעדת דגים כזו, שהגישה רק דגי ים שנתפסו ברשתות באותו הלילה. אצלנו לא הוציאו דגים מהמקפיא, היו אצלנו רק דגים טריים ורק מה שהים הציע באותו היום".

מה שמזכיר לי שאמא שלך הציעה לי לטעום משהו נדיר שלא נמצא בתפריט, כזה שבטוח לא אכלתי מימי – סטייק כריש.

"גדול! היה לו טעם נדיר".

במרוצת השנים המסעדה שילשה את גודלה. זה קרה בהשפעת הילדים על ההורים?

"בהשפעה ישירה. לקחנו את החנות מימין שהפכה למטבח ואת החנות משמאל שבה הצבנו מקומות ישיבה נוספים. אם זה היה תלוי בהורים שלי, הם היו נשארים רק בחנות האמצעית. ההורים שלי, כמו שאת מכירה אותם, הם אנשים מאוד מאוד צנועים, לא מעניין אותם לגדול ולהתפתח. מבחינתם הם מרוויחים את היומית שלהם וברוך השם, זה מספיק. זו היתה המחשבה שלהם – לצאת בבוקר מהבית ולהביא את היומית. אז כן, זה קרה בהשפעה ישירה שלנו, הילדים. אנחנו גרמנו לשינויים רבים".

שהתבטאו גם בתפריט?

"ברור. כל הזמן התפתחנו. התפריט של לפני 40 שנה לא דומה לתפריט היום. לפני 40 שנה היו רק דגים מטוגנים, אפילו את השרימפס הגישו מטוגנים. לא היה רוטב חמאה ושום, לא היו דגים בגריל. הרטבים התחילו כשעברתי לתל אביב. עד אז לא היו רטבים, מי חשב עליהם בכל? לא ידענו מה זה, ידענו רק דגים ופירות ים טריים מהספינה. את השרימפס היינו עושים בשתי צורות – או מטוגן עם שומשום או שרימפס קריסטל עם ראשים חלוטים במים, שהלקוח היה מקלף אותם לבד. זהו, בצורה הכי פשוטה".

שרימפס בחמאה ושום. "כל הזמן התפתחנו“ (צילום: צבי רוגר)

ובגללך התחלתם לעבוד גם בערבים.

"בהתחלה המסעדה פעלה רק בצהריים, לא עבדנו בערב בכלל. בשלב מסוים התחתנתי – זה היה בגיל צעיר מאוד – ורציתי להרוויח כמה לירות. באתי לאבא עם רעיון שאולי אפתח בערב, וכך היה. עשיתי משמרות ערב ללא אבא, רק אני והמלצרית. קראו לה יפית אורפלי. אני טיגנתי ושטפתי כלים, והיא מלצרה. ככה התחלנו, ומיום ליום השמועה התפשטה והמסעדה החלה לעבוד יפה בערבים".

הדור השלישי – הילדים שלכם – גם עבד במסעדה.

"אצלנו במשפחה בגיל 13-12 מתחילים לעבוד כמלצרים, וככל שהם גדלים מעלים אותם בדרגה – למנהלי משמרת, לעמדת הסלטים. הרי כל הצעירים לפני הצבא ואחרי השחרור הולכים לעבוד במלצרות, ולנו ולילדים שלנו כבר היתה מסעדה בבית, אז זה הכי טבעי בעולם שנעבוד כולנו במסעדה".

הנכדים לא קיבלו מסבתא שמחה הנחות.

"מה פתאום?! אין אצלה דברים כאלה הנחות. 'תעבוד, תזיע' – זה היה המוטו שלה".

בבית הייתם אוכלים דגים?

"כולם כן, חוץ ממני. אני לא נפלתי מזה, תמיד אהבתי יותר בשר".

שמחה וג'קו אלאלוף. "אנחנו מטפטפים להם שהכל בסדר ושזה לא סוף העולם“

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

הפיגוע שטרף את הקלפים

פגישה מקרית במסעדה בחיפה, ואולי גם קדחת נדודים שירש מאביו, גרמו לאלאלוף לצאת ולגלות מחוזות אחרים. הגשש גברי בנאי אהב מאוד את האווירה הביתית, את הפשטות וכמובן את התפריט האותנטי, ושכנע אותו לפתוח מסעדה דומה בתל אביב.

"גברי הוא אבן דרך משמעותית מאוד בחיי", הוא מספר, "עד שהכרתי אותו הייתי בחור חיפאי מהשוק, מה שנקרא בסטיונר. אמנם באו המון אנשים מהמרכז לאכול בג'קו והתארגנו קבוצות של חברים לנסיעה משותפת, כי מבחינתם זו היתה חוויה קולינרית אחרת, אבל מאז שהכרתי אותו נחשפתי יותר לאנשים מהמרכז, והוא שכנע אותי לפתוח סניף בתל אביב. בהתחלה חששתי מאוד כי מה לי ולתל אביב, בתל אביב מדברים בשפה אחרת, אבל ב־15 ביולי 1995 נולדה ג'קו ברחוב בלפור".

זו היתה הצלחה משוגעת.

"לא משוגעת – מטורפת. ב־1 בספטמבר 1998 פתחתי ג'קו בהרצליה, ובין לבין פתחתי בפברואר 1998 את וונגולי, שהיה בר פירות ים הראשון מסוגו בארץ ושגם הוא היה הצלחה מסחררת. בשיא מנתה ג'קו שמונה סניפים, ואז באה הנפילה (צוחק)".

למה אתה צוחק?

"העולם מצחיק אז צוחקים. זו היתה נפילה סבבה. אכלנו איזו סטירה אבל קמנו מזה כמו גדולים".

פיגוע ההתאבדות שהיה במסעדה שלך תרם לנפילה?

"ב־2001 פתחתי את ה-Seafood Market בדרך פתח תקוה בתל אביב, מה שנקרא היום דרך מנחם בגין, בדיוק בצומת מעריב. זה היה פרויקט מטורף – מעין שוק דגים בתוך המסעדה. היתה שם בסטה של עשרה מטרים עמוסה בדגים ובפירות ים טריים, משהו מטורף. אבל ב־2002 היה הפיגוע וקצת טרף את הקלפים. החבר הכי טוב שלי נפצע קשה, שלושה לקוחות נהרגו, 35 אנשים נפצעו. וואי, איזו צמרמורת יש לי רק מלדבר על זה. זה וואחד טראומה".

אי אפשר להתעלם גם מהפיגוע בקו 37 בשדרות מוריה.

"פתחתי את ג'קו במוריה במרץ 2003 – שנה אחרי הפיגוע בתל אביב. באותו החודש היה הפיגוע בקו 37 במוריה".

בין לבין התגרשת והתחתנת עם רוית יוספי מהצמד האחיות יוספי.

"המדהימה".

וגם נסעת למקסיקו.

"למקסיקו נסעתי ב־2007, אחרי שסגרתי את המסעדה שלנו בצומת מעיין ברוך על גבול הצפון. המסעדה הזו הספיקה לחיות רק חצי שנה כי התחילה מלחמת לבנון השנייה. שמו לי סוללה של תותחים מאחורי המסעדה, ובמהלך המלחמה עליתי לראות מה קורה שם ונחרדתי. המסעדה היתה מפורקת, אז כבר לא פתחתי אותה שוב והחלטתי שזהו, מספיק. נמאס לי מסעדות, נמאס לי ישראל. יצאתי להתאוורר במקסיקו".

זה היה טיול התאווררות ארוך.

"בהתחלה נסענו לביקור בלי הילדים. היו לי את קובי ואת גל מנישואי הראשונים שגרו בחיפה, והיתה לרוית ולי בת משותפת – מיה – שהיתה בת שנתיים וחצי. מה שקרה לנו עם ההתאווררות הזו זה סיפור הזוי. התקשר אלי חבר שגר במקסיקו והיה צריך לקבל תעודת גיור לאשתו מאיזה רב בניו יורק. הוא הציע להיפגש במנהטן, וכשהגענו לשדה התעופה הסתבר שלרוית אין ויזה לארצות הברית. באותו הרגע החלפתי את הכרטיסים למקסיקו, ככה הגענו לשם, מבלי לתכנן בכלל. תוך כדי הטיול אמרתי לרוית 'יאללה, בואי נעבור לגור פה, בואי נעשה פה Seafood Bar'".

ככה?

"ככה, ממש ככה. כשנסעתי למקסיקו היו לי שבע מסעדות בארץ. סגרתי אותן אחת אחרי השנייה".

מה ההורים אמרו?

"כלום, מה הם יגידו? אילנה אחותי היתה בחיפה, אביבה אחותי השנייה ניהלה את שתי המסעדות בתל אביב, וככה התגלגלנו. במקום לפתוח בר דגי ים התחלתי לייבא דגים למקסיקו".

כמה זמן נשארתם שם?

"במקסיקו היינו במשך שבע וחצי שנים ועשינו שם עוד שני ילדים. גרנו במשך שש וחצי שנים במקסיקו סיטי ואז עברנו לפלאיה דל כרמן לשנה נוספת. עד עכשיו הילדים הגדולים שלי שם, גרים בפלאיה ומנהלים שני בתי מלון שלהם. אנחנו עשינו עלייה, ואני עדיין עובד במקסיקו. שלוש-ארבע פעמים בשנה אני נוסע לשם ועדיין מתעסק בסחר בדגים. היום אני מוכר תמנונים ל־Walmart מקסיקו. אני קונה מהדייגים המקסיקנים, מעבד אותם ומוכר לענקית הקמעונות. נשמע פשוט".

מתי חזרתם לישראל?

"בסוף 2013 הגענו לישראל, ואת ג'קו רמת השרון פתחנו ב־2015. היא פעלה במשך חמש שנים ונסגרה ב־15 למרץ השנה בגלל משבר הקורונה. ג'קו נתניה עדיין עובדת. יש לי שם את יוסף עזוז – שותף שהוא כמו אח. הוא איתי מאז שפתחתי את המסעדה בבלפור, אבל הכרתי אותו עשר שנים לפני כן. גם הוא ממוצא טורקי. הוא בחור חמוד, עבד איתי בכל המסעדות, אבל שותף רק בנתניה".

עם הזמן הצלחת לאהוב דגים?

"האמת היא שכן. כשאתה נמצא הרבה בים זה מה שאתה אוכל. עונת התמנונים במקסיקו מתחילה ב־1 באוגוסט ונמשכת עד 15 בדצמבר. אתה נמצא ארבעה וחצי חודשים רק בים, וכשאתה רואה איך מטגנים לך את הדגים שהרגע יצאו מהמים או עושים אותם על האש על החוף ביחד עם בירה, אין דבר יותר טעים מזה. ובמסעדה החדשה שאני פותח השבוע הולכות להיות כמה מנות מקסיקניות, ואחת מהן תהיה מנת דג עם שני רטבים מקסיקניים מעל, מדהים".

אפי אלאלוף. "אני לא נפלתי מזה, תמיד אהבתי יותר בשר“

מפעל החיים של ההורים

כמעט שלא היה כלי תקשורת שלא דיווח בשבוע שעבר על סגירתה של ג'קו חיפה. מנהל המסעדה בפועל היה עמוס אוסטרייך, בעלה של הבת אילנה, שסגר לאחרונה 30 שנה במסעדה. על הצד הקולינרי היתה מופקדת בשנים האחרונות הבת הבכורה אביבה, וההורים כבר מיעטו להגיע.

"אוסטרייך גם היה במטבח", אומר אלאלוף, "הוא ניהל את המסעדה והיה מעמודי התווך בשנים האחרונות. הוא מוכשר ברמות גבוהות, גם ברמת הניהול וגם ברמת הבישול. יש לו יד של שף".

לא נתנו לו בהתחלה יד חופשית.

"נכון, כי אמא שלי אהבה מאוד להיות בשליטה. אבל עם הזמן היא שחררה, והוא עשה הכל במסעדה".

אבא שלך נתן לו את המושכות ברצון?

"אבא שלי שחרר. אבא שלי כבר בן 85 ואמא קרוב ל־80. הם מבוגרים מאוד".

איך הם מקבלים את ההחלטה לסגור?

"לאבא קשה, אבל אנחנו מטפטפים להם שהכל בסדר ושזה לא סוף העולם. הם עצובים, בכל זאת זה מפעל חיים. הם חיתנו ילדים, חיתנו נכדים והמסעדה תמיד עבדה".

בשום אפשרות לא ניתן היה להשאיר את המסעדה?

"ברור שהיה אפשר, אבל כולם שם התעייפו. אם הייתי גר בחיפה, כמובן שלא הייתי סוגר את המסעדה, אבל היה להם קשה. להפעיל מסעדה זה לא פשוט, והאופי של המסעדה בחיפה הוא אופי של מסעדה משפחתית. את לא יכולה להשאיר מנהל משמרת או מנהל מסעדה זר. עמוס ואביבה עשו את זה בצורה הכי טובה שיכולה להיות, ואי אפשר היה להכניס במקומם מישהו זר שהוא לא מהמשפחה. אני חושב שלמסעדה בחיפה היה את האוכל הכי טוב. הכי טוב".

אתה עדיין מחובר לחיפה ונראה שאתה לא יכול להתנתק ממנה.

"כמה שנים אני מחוץ לחיפה? 25 שנה. ואני עדיין חיפאי. אני מרגיש בדם חיפאי. אין על חיפה. אם אני פוגש ספק חיפאי, הוא יקבל עדיפות, כי קודם כל חיפה. וקודם כל מכבי חיפה".

אתם מורעלים מכבי. הייתם עורכים הגרלות בימי שבת מי ייצא מוקדם לראות משחק.

"אנחנו מורעלים כולנו. יש לי ולשני הילדים שלי מנויים. גם אמא שלי שרופה מכבי. בקיצור, חיפה בשבילי זה הכל. אני חיפאי בדם. לא תשמעי אותי אומר 'אין מה לעשות בחיפה', ולא משנה שבאמת אין מה לעשות בחיפה (צוחק). כל החיפאים שעברו לתל אביב מלכלכים על העיר. האמת? אין עיר כמו חיפה. עזבי רגע את חיי הלילה המשעממים. איפה תמצאי עוד עיר עם הנופים האלה? מכל דירה את רואה ים. בתל אביב את באה לשכור דירה ואומרים לך שיש נוף לים, אבל מה זה אומר? שבחדר כביסה, בין הדוד למשקוף של החלון, את רואה כמה סנטימטרים של משהו כחול".

לסיום, מילה על המסעדה החדשה שנפתחת השבוע בהרצליה.

"לולה מרטין, המסעדה החדשה בהרצליה פיתוח, היא למעשה סיכום של כל המסעדות שהיו בבעלותי בכל הקריירה שלי כמסעדן. יש פה חלק מהסיפוד מרקרט כי אני פותח בתוכה גם חנות דגים. תוכלי לבחור את הדג ישר מהתצוגה על הקרח. הלוק והעיצוב מזכירים את הוונגולי באבן גבירול, והאוכל ברובו הוא די פשוט, עם חומרי גלם טריים. אנחנו נותנים לחומרי הגלם לדבר. פחות רטבים כבדים של שמנת, קרם כרובית וכל החארטה בארטה. יהיו הרבה מנות ראשונות, הרבה דגים נאים. בואו".

אביבה, אפי, אורלי ואילנה אלאלוף. היורשים