"החלום שלי הוא לעשות מרד מסים בארץ"

כאשר סיגל שטרנברג, לשעבר מאור, היתה בת 10 נסעה משפחתה לטיול בצפון כדי להשתכשך במימי הכנרת ולישון באוהלים על שפת נהר הירדן. אל המקום הגיעו צליינים רבים במטרה לטבול במקום שבו טבל ישו. סיגל הקטנה זיהתה הזדמנות פז. היא קיבצה את כל הילדים מהמשפחה המורחבת, וכולם ביחד אספו בקבוקים ריקים, מילאו אותם במים "הקדושים" ומכרו אותם לתיירים.

"נולדתי בחיפה לאבא שהיתה לו חנות ירקות ברחוב יפו 30 בעיר התחתית", נזכרת שטרנברג, "גדלנו בהדר במצב כלכלי לא מזהיר, אבל כל האחים שלי היו שאפתניים מאוד ורעבים מאוד להצלחה, ובאמת כולם מצליחים. למדתי בבית הספר יל"ג. אני הכי קטנה במשפחה – בת חמישית לאחר שלושה אחים ואחות – והכי שקופה. במשפחה שלי מי שלא מרוויח מספיק כסף הוא פחות נחשב. אנחנו משפחה שכסף מדבר אצלה, אבל אם אצטרך את עזרתם של האחים שלי – אלכס, יוסי, רונן ואתי – הם יהיו שם בשבילי כי אצלנו כולם בשביל כולם. בשלב מאוחר יותר עלינו לדרך יד לבנים".

איזו ילדות היתה לך?

"אם את שואלת אותי אם היה משהו שמח או מעשיר בילדות שלי, אז אני חושבת שאני בין היחידות שלא מתביישת להגיד שלא. מהרגע הראשון ידעתי שאני צריכה להצליח לבד. אמנם תמיד היה לי אוכל בבית, אבל הייתי צריכה להרוויח בעצמי בשביל כל הדברים האחרים. מגיל 8 אני יודעת להביא כסף, ובגיל 12, כשעשיתי בייביסיטר ולא יכולתי לעמוד בביקוש, שכרתי חברות שיעבדו תחתי כדי להגדיל רווחים. במשפחה שלי גדלנו עם המוטו שאתה חייב להצליח לבד. אני שוב אומרת – היה אוכל על השולחן, היה בית חם, היו נשיקות, אבל מעבר לזה לא קיבלנו כלום. אותי כן שלחו לחוגים, אך האחים שלי מגיל צעיר מאוד עזרו לאבי בחנות הירקות ואחותי היתה נוסעת ומביאה לו ארוחת צהריים בכל יום. אנחנו משפחה שכל הילדים בה עבדו מגיל צעיר".

מאיזה מוצא אתם?

"סורי. אני הנכדה של הרב יוסף דנה – הרב של עולי סוריה. חצי משפחה נשארה דתית וחצי חילונית לגמרי".

הצלחה בלימודים נתנה נקודות זכות?

"בוודאי. אחי אלכס השיג לפני 40 שנה את התוצאה 700 בפסיכומטרי. הוא קבע מראש, חמש שנים קדימה, את הציון הכי גבוה ובלי ללמוד בשיטות שיש היום. האחים שלי הם משכילים, מפולפלים וחכמים מאוד. הם מהנדסים ולאחד מהם יש תואר שני בכלכלה, אבל מעבר להשכלה – להרוויח כסף ומהר. המיקום שלך במשפחה הוא לפי כמה כסף אתה מרוויח, זה השווי שלך".

איך זה התבטא אצלך?

"אחרי הצבא נכנסתי כשותפה עם אלכס ועם אתי בבית טבע כנען שנפתח במקום שבו היתה חנות הירקות של אבא. אחי הפך להיות היבואן של סולגאר, וכך זה התגלגל. ראיתי כי טוב ורציתי להצטרף, אבל אצלנו אין מתנות חינם, לא מכניסים אותך לשותפות כי את קרובת משפחה. המשימה שלי היתה להכפיל את הרווחים תוך שנה, וזה מה שקרה. הוספתי סכום כסף ונכנסתי שותפה. בית טבע כנען היה מקום מפורסם. היו לנו שתי חנויות וארבע עובדות, וגם אבא שלי עבד איתנו. פעם אם היית רוצה טופו או מזון מלכות היית מגיעה אלינו, זה היה ממש מותג. למדתי ריפוי בתזונה, המקום חווה פריחה, אבל לא התכוננו נכון ליום המחר – בתי מרקחת הפכו לבתי טבע, בסופרים נפתחו מחלקות ייעודיות, ולאט לאט נאכלנו על ידי הרשתות".

פרשת?

"את בית הטבע עזבתי והפכתי להיות מנהלת מכירות של חברת רייס ששיווקה לסופר פארם את מוצרי לייף. עבדתי שם שבע שנים, וזו היתה עבודה נוחה מאוד. בשעה 15:00 הייתי מגיעה הביתה, היו לי משכורת יציבה ורכב, הייתי אהובה מאוד, ואני עדיין בקשרים מאוד טובים עם כולם. ואז, בגיל 45, בעקבות קיצוצים שהיו שם, ביקשו מאיתנו לקצץ במשכורת. הרי את לא עוזבת מיוזמתך בגיל כזה עבודה נוחה כל כך עם משכורת טובה, אבל אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי לצאת מאזור הנוחות. רציתי להצליח והחלטתי שאני גם רוצה להיות עשירה, כמו האחים שלי".

מה ששובה לב אצלך זה שאת לא מתביישת.

"אני לא מתביישת. אני אומרת כל שעל לבי. גם כשהאכלתי חזירי בר וצילמו אותי לטלוויזיה, אנשים כעסו עלי ורצו להתלונן, אבל אני בשלי. אני מאכילה חזירים כי אני חושבת שהם חיות מסכנות. פלשנו לשטחי המחייה שלהם, ולכן אני ממחזרת אוכל וזורקת להם פירות וירקות. אני חושבת שזה הטבע במלוא תפארתו. אני מסכימה שצריך לגדר אותם, אפילו שהם לא עושים שום דבר".

סיגל שטרנברג. "לא יהיה לנו אוויר לחיות" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

"דברים לא יחזרו להיות מה שהיו"

לפני 22 שנים היא התחתנה עם רונן שטרנברג – מהנדס בניין ומומחה לליקויי בנייה. לשניים שלושה ילדים – עדי, חיילת בת 20 שמפעילה האמר קרבי, רומי, בת 16.5 שלומדת בבית הספר ליאו באק, ועידן הקטן, בן 10. בעלה, מבלי להתכוון, נתן לה כיוון לקריירה שנייה.

"כמהנדס בניין הגיעו אליו לקוחות שעמדו לפני תמ"א", אומרת שטרנברג, "הוא המליץ להם על קבלן, ואחרי שנתיים-שלוש ראיתי שאותם לקוחות תקועים באותו מצב ושלא קורה איתם שום דבר, כי דייר אחד התבכיין על משהו ולשני 'גנבו' מרפסת. ואז חשבתי שצריכה לקום דמות חיצונית שתגיע בצורה אובייקטיבית לכל המקומות האלה שיש בהם מחלוקות ושתנסה לפתור, לאחד, לחבר ולקדם את הפרויקטים האלה. כך נכנסתי לפני חמש שנים לתחום של קידום פרויקטים של פינוי-בינוי ותמ"א. גם תמ"אות קטנות להריסה וגם תמ"אות גדולות יותר".

ללא רקע מוקדם?

"עשיתי קורס גישור והחלטתי לנצל את הכישורים שלי. ראיתי שאני מתהלכת בעולם ומרגישה שיש לי יכולות שהן לא ממוצות, ואמא בבית שמרגישה שהיא לא מנצלת את הכישורים שלה, עדיף שהיא לא תשב בבית מתוסכלת ומאוכזבת ושתצא לעבוד. אני חייבת לציין שבעלי הוא שותף מלא לכל עבודות הבית כי משפחה זה מין עסק קטן שצריך לתחזק כל הזמן. זה מה שהחלטתי לעשות ויש לזה מחיר כבד – אני עובדת מבוקר ועד ערב, אני פחות בבית ופחות זמינה לילדים".

איך לקוחות הגיעו אלייך?

"התחלתי לחפש יזמים שיאמינו בי. ידעתי שיש לי אג'נדה ושאני יכולה לתרום, אבל קיבלתי הרבה 'לא'. היו כאלה שאמרו לי שהם לא צריכים אותי, אבל לאט לאט התחלתי לעבוד עם יזמים קטנים. בהתחלה אכלתי המון אכזבות ומפלות, רציתי לעזוב את תחום הנדל"ן, אבל הגורם הראשון להצלחה הוא לא לוותר ולא להרים ידיים. גם כשאת נכשלת ונופלת, קומי שוב ונסי להצליח. בהתחלה הייתי תמימה ולקחו לי פרויקטים מאחורי הגב, אבל היושר הבסיסי שלי עזר לי להתקדם. בעבודה שלי אני נתקלת ביהודי המכוער והיפה. נתקלתי במקרים מזעזעים".

זה לא מתסכל?

"זה מאוד מאוד מתסכל, אבל המוטו שלי בכל תחומי החיים הוא 'תיתני – תקבלי'. התחלתי בקטן ועברתי לחברות גדולות יותר, וההצלחות מחזקות אותי. קשה יותר לקדם פרויקט של ששה דיירים מאשר פרויקט של מאות דיירים. בהתחלה הייתי עושה כל מה שדייר ביקש, עונה לו בחצות ובשבתות, צעקו עלי ועברתי דברים משפילים, אבל היום אני יודעת להציב גבולות. בצבא הייתי מדריכת כלואים, ויש לי ניסיון בהצבת גבולות. לא בטוח שאני מצליחה לעשות זאת עם הילדים, אבל עם הלקוחות למדתי אסרטיביות מהי".

המדיניות של עיריית חיפה לגבי תמ"אות ופינוי-בינוי תטיב איתך או תפגע בך?

"אני פעילה של עינת קליש רותם וערכתי לה את כנס הבית הראשון שלה ever. היא הבטיחה תוכניות אב, שזה אומר שכשיזם מגיע למתחם מסוים הוא יודע מה גובה הבניינים, כמה שטחים ציבוריים הוא יצטרך להחזיר, כמה גני שעשועים ומתנ"סים לבנות וכמה כבישים לסלול, ואני חושבת שזו דרך נכונה להסתכל על מתחמי פינוי-בינוי בניגוד למה שהיה בעבר. יש לי חמישה פרויקטים בקרית שפרינצק, ואנחנו מחכים שהיא תוציא תוכנית אב. אז הכל יהיה קל, מסודר ונגיש יותר לתושב".

יזמים לא ממש התלהבו מתוכנית האב בקרית אליעזר.

"הייתי בכנס שבו הוצגה התוכנית. היו יזמים שאמרו שמכפיל של 3.5 הוא לא כלכלי להם. אני מאמינה שדברים ייראו אחרת כשתוכניות האב יוצגו בקרוב. אני מאמינה שיש לראש העיר ראייה נכונה לטווח ארוך, אבל הבעיה היא שהשינויים שהיא רוצה לעשות ייקחו עשור ואם היא תמשיך כך לא יהיה לה זמן לעשות את השינויים הנכונים. אני כן מאמינה בשדה תעופה ובהגדלת מספר התיירים שמגיעים לעיר".

מה זאת אומרת "אם היא תמשיך כך"?

"אם קליש רותם תמשיך להתנהל רק בפייסבוק ולא דרך התקשורת המסורתית שיכולה או לעטוף או לערוף, ואם היא לא תדע לעבוד איתה נכון, לא יהיה לה זמן לבצע את הדברים היפים והנכונים שהיא מתכננת. שמעת איזה סלוגן המצאתי – 'לעטוף או לערוף'?".

איפה משבר הקורונה תפס אותך?

"הפרויקטים שלי הם עדיין בקנה, התחלתי לפני חמש שנים, אבל עד שאראה שינוי זה ייקח עוד שלוש שנים לפחות, כך שאני בריצת מרתון. באופן אישי לא נפגעתי, אבל יכול מאוד להיות שאפגע כשחברות בנייה יקרסו בשנים הקרובות. לכן היום אני דואגת לבנות שלי, אני דואגת ליום המחר. אם לפני שנתיים היינו מדברות על ישראלים שמוציאים דרכון אירופי זה היה דוחה אותי. היום כבר דאגתי להוציא לבנות דרכון זר. אני מודאגת מאיפה שנהיה בעוד עשור, בעוד 20 שנה. הולך להיות כאן משבר כלכלי שייקח לנו שנים לצאת ממנו. לאנשים לא יהיה מה לאכול. אני מאמינה – ולאורך ההיסטוריה זה כבר הוכח – שאחרי מגיפה יש מהפכה. דברים לא יחזרו להיות מה שהיו".

סיגל שטרנברג בהפגנה שארגנה בחיפה. "אני שמאלנית מיואשת" (צילום: מישל סבאג)

"אנחנו צריכים להכאיב כי לא שומעים אותנו"

לפני כחודשיים נתקלה שטרנברג בעמוד הפייסבוק של התאחדות העצמאיים שאותו ייסד עו"ד שלומי סנדרוביץ'. ביחד עם שתי חברות ובדרבונן הן הצטרפו להנהגה של העצמאים הקטנים כי לדבריה הקורונה לא תסתיים מחר, אבל חייבים להתניע את המשק מחדש. ובשביל זה היא נלחמת – דרישה למענקים הולמים.

ועכשיו את נושאת הדגל.

"קודם כל אני שמאלנית בהגדרתי. שמאלנית מיואשת".

יש שמאלן לא מיואש?

"אמרתי לעצמי שיש מגיפה ושיש פה הזדמנות לשינוי. היה לי זמן – הרי לא עבדנו ואני אשת עשייה, חייבת להיות כל הזמן בתנועה. היו הפגנות בתל אביב וחשבתי למה אני צריכה לנסוע מחוץ לעיר כדי להפגין, למה שלא אארגן הפגנות פה בחיפה. הצלחתי להביא להפגנה שארגנתי בחיפה אנשים מכל הקשת הפוליטית כי זה לא ימין ושמאל, זה כלכלי נטו. אמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שאנשי ימין יראו את ההתנהלות של הממשלה והעומד בראשה, איך הפקירו את העצמאים לדמם ברחובות. אנחנו רוצים יחס אחר של הממשלה לגבי העצמאים. כולנו כואבים את המצב. הממשלה רוצה שנשכב מתחת לאלונקה בעוד שהמגזר הציבורי לא נפגע כלל במגיפה הזו. אני רוצה שגם המגזר הציבורי יישא בנטל. אני רוצה שראש הממשלה יקצץ משכרו בדיוק כפי שעשתה ראש ממשלת ניו זילנד. אני רוצה ממשלה שלא תמנה 34 שרים. 34 מיליון שקל עולה לנו אבטחת ילדי אישים – זה סכום שלא נתפש. בכל פעם גוזרים עלינו גזרה, ואנחנו יושבים בבית בשקט. בהפגנה הראשונה שארגנתי הגיעו מאות אנשים, ללא שום תקציב, רק דרך איוונט בפייסבוק. אני קניתי סרטים שחורים שאותם חילקנו, היה רעש, ובאמת הגיעו הרבה אנשים".

נכנסת לעניין ותוך שנייה הפכת לפעילה.

"כי זו אני – בועטת, כואבת ומדממת. הישראלים מצפים להגיע להפגנה ולקבל הכל מוכן – במה, מגפונים, צמיגים להבעיר. מי אתם רוצים שיכין לכם הכל ומאיזה תקציב? מהתקציב שאין? בהפגנה השנייה שארגנתי הגיעו 50 איש אבל היה מגפון. נתתי לאנשים לדבר כי אני אישית מדושנת ויכולה גם שנתיים לא לעבוד. אני זועקת על הממשלה האטומה שלנו שלא רק שלא קיצצה אלא הוסיפה משרדים. אני עצבנית על אורלי לוי אבקסיס המזגזגת, על כל מי שאחראי על המצב הזה. צריך לשים סוף להתנהלות הכלכלית של הממשלה. החלום שלי – ואני מקווה שיהיה לי זמן לעשות את זה – הוא לפנות לעשרה עורכי דין שיגנו עלינו ולעשות מרד מסים בארץ. זה הצעד שהכי יפחיד את הממשלה. 500,000 עצמאים יפסיקו לשלם מסים, וזה הכסף שהחזיק את המגזר הציבורי שפשוט ישב בבית בימי הקורונה ולא נשא בנטל. עוד מעט יהיה רעב בארץ של בעלי העסקים הקטנים".

באמת נראה לך ש־500,000 עצמאים יצליחו להתאחד?

"נקודה מאוד כואבת מבחינתי היא למה לא כל העצמאים מתאחדים. זה מציק לי מאוד. מי אלה העצמאים? חולמי חלומות, ביצועיסטים עם חזון ועם אומץ, אבל קשה להם להתאחד וקשה להם כשאומרים להם מה לעשות. הם תמיד חושבים שהם יודעים יותר, לטוב ולרע. כשניסיתי לארגן את ההפגנה בחיפה התקשרתי לכל מיני פלגים של עצמאים, אבל אף אחד מהם לא הגיע כי זה עולם שמנוהל על ידי גברים כוחניים, כל אחד רוצה להראות שהוא משפיע. הכי מדאיגים אותי הם מי שמגיעים לכנסת וכמה הם ידאגו לנו. מנגד, אם לא תהיה חקיקה ואם לא יהיה לובי, לא נוכל לגרום לשינוי. חשבתי שהזעם של ההמונים יעלה על כל הבעיות של חקיקה ושל היעדר לובי. חברתי להתאחדות העצמאים כי הם הבטיחו שתהיה הסתדרות שבאמת תדאג לנו בממשלה, אבל אנחנו לא יוצאים לרחובות. אמרתי לעצמי שהפעם, כמו בגרמניה ובצרפת, נצא לשרוף צמיגים, נחסום את הכניסה לכנסת עם המכוניות שלנו ונאגוף מסביב".

יש לך אחיין שגר בברלין. איזה מענק העצמאים הקטנים קיבלו מהממשלה הגרמנית?

"עצמאי בברלין נכנס מביתו לאתר ידידותי, בעוד שפה צריך תואר כדי להבין מה רוצים ממך. הוא הקליד את מה שצריך, ותוך יום-יומיים קיבל בין 9,000 ל־15,000 יורו. קודם כל נתנו להם חבל הצלה. כל אלה ששואלים למה עצמאים לא שמרו כסף ליום גשום צריכים להבין שככל שאתה מצליח יותר, אתה משלם יותר לביטוח לאומי. למה אנחנו צריכים לשלם בכלל לביטוח לאומי בימים כאלה? הרי אנחנו לא מקבלים דמי אבטלה ואין לנו הכנסות. עצמאי שמגלגל מיליון שקל יקבל מהמדינה אולי 10,000 שקל".

היית הולכת לפוליטיקה?

"אנשים רוצים להקים איתי מפלגה אבל אני מתעבת פוליטיקה. אני רוצה לעשות שינויים לא דרך פוליטיקה, כי השלטון משחית. תמיד היה אכפת לי מהאחר, אני תמיד מנסה לתקן עוולות. אני אשת צדק, מזל מאזניים. אני אוהבת יושר וקשה לי כשיש חוסר יושר. כשאני רואה עוולה, זה קשה לי. בתמונה שהתפרסמה על השער של עיתון 'הארץ' ביום שישי אני נראית מבועתת. זה בגלל שהגיעו לשם שלושה ליכודניקים, שמו מוזיקה מזרחית בקולי קולות, ואנחנו הלפלפים עמדנו בצד ולא עשינו כלום. אז אספתי כמה אנשים והתחלנו לצעוק שזו בושה, ובאמת העיפו אותם משם. יש גבול שאני לא מצליחה לסבול, ואני זועמת".

עוד יאשימו אותך בגזענות.

"נוצר מצב בארץ, וגם בחיפה, שבו הספרדים שונאים ומתעבים את האשכנזים. נורא קל לשנוא. בגלל שאני שחורה מותר לי. כשאני מעלה פוסט בפייסבוק חובטים בי על ימין ושמאל בגלל שאני שטרנברג, עד שאני אומרת שאני סורית".

תמשיכי במאבק, תארגני עוד הפגנות?

"ניסיתי לגרום לאנשים לצאת ולהבעיר את הרחובות. עשיתי זאת פעמיים אבל לא אעשה את זה יותר. כשאת מארגנת הפגנה את חותמת על מסמך שבו את מתחייבת לא להוביל את המפגינים לאלימות, ואת בעצם משמשת שוטרת במקום. לא אארגן יותר אף הפגנה כי אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מעשה, צריך להכאיב למדינה בחזרה. עד עכשיו היינו חיילים טובים – שילמנו מסים וביטוח לאומי. ביום שחור לא רואים אותנו ממטר ולא צריכים אותנו. אם לא נהיה אלימים, לא יהיו לנו לוביסטים, לא תהיה חקיקה ונמשיך לשלם מסים מטורפים. הסתדרות העצמאים צריכה להפנות אצבע מאשימה לממשלה כי ההתנהלות שלה כלפי האזרחים היא אטומה ומבזה. הכי כואב לי זה שאנחנו אדישים. כותבים לי שאני אלופה אבל אני לא צריכה שיכתבו לי כל הכבוד. בואו, צאו החוצה ותבעירו את רחובות. אם הישראלים לא יבינו שהם צריכים לשרוף צמיגים, לא יזוז פה כלום. מה הממשלה רואה? ביום אחד יש שלוש הפגנות בשעות שונות מול הכנסת, והארגונים השונים לא מצליחים להתארגן להפגנה אחת גדולה. ואת יודעת מה הבעיה? שהשמאלנים והמרכז עומדים בצד כי הם לא אלימים. בהפגנה האחרונה היו איתנו דרוזים, והם היחידים שהיה להם דם בעיניים. הם שעטו קדימה וקינאתי בהם. אנחנו עמדנו על הדשא, שרנו שירים ושרקנו במשרוקיות, והם הסתערו על הגדר מול השוטרים. אנחנו צריכים להכאיב כי לא ממש שומעים אותנו. אהבתי מאוד את המחאות של הנכים והאתיופים".

מה נראה לך שיהיה פה בעתיד?

"ראיתי כתבה על צעירים בני 28 שפתחו עסק לפני שנה ולא יראו שום פיצוי מהמדינה. הם חלמו חלום ועכשיו חזרו לגור אצל ההורים. בסוף הם יעזבו את המדינה. אחרי גל הקורונה, הילדים שלנו, החכמים שבהם, יהגרו מפה. ומי יישאר פה? החרדים, הזקנים ואני שכבר לא אעזוב. פרופ' ירון זליכא אמר שהקורונה היא מגיפה שקוטעת איברים ושאם לא נקבל זריקת מרץ או זריקת סעד לעסקים הקטנים שקורסים פה, לא יהיה לנו אוויר לחיות. זו שרשרת מזון – אם לא יהיה לך כסף את לא תלכי למספרה ולבונת הציפורניים, את לא תקני בגדים חדשים, לא תשמעי הרצאות ותצטמצמי בקניית מזון. מי יושב שם למעלה ומחליט בשבילי מה יקרה מחר? מי החליט בשבילי שמותר לי לקנות באיקאה ואסור לי ללכת להתאבל על מי שנפל בקרב? כן תגלשי בים אבל אל תלכי לשחות ביום שמש יפה כשאת מדוכאת ורוצה קצת מרגוע לנשמה. אני שומרת חוק – אם אומרים לי לא ללכת, אני לא הולכת. אם אלך, מה אלמד את הילדים שלי בעצם?".

סיגל שטרנברג בהפגנה בחיפה. "התקשרתי לכל מיני פלגים של עצמאים אבל אף אחד מהם לא הגיע" (צילום: מישל סבאג)