המופע של חיות, המופע של קליש רותם

מרתק היה השבוע לצפות בדיוני בג”ץ בעניין העתירות נגד ראש הממשלה ונגד ההסכם הקואליציוני המתגבש. 11 השופטים שבהרכב המיוחד, ובראשם הנשיאה אסתר חיות, ניהלו ביד רמה ובוטחת יומיים מלאים ומתישים של דיונים משפטיים וערכיים ארוכים ומורכבים, דילגו באצילות בין העותרים והמשיבים, העירו את הערותיהם המלומדות והחכמות, וכל זאת אל מול מצלמות ששידרו את הכל בשידור חי ולעיניהם של כמיליון צופים.

בעת כתיבת שורות אלה טרם פורסמו החלטות ההרכב. פסיקתם של השופטים בדיונים אלה היא אמנם בעלת חשיבות מכרעת למהות הדמוקרטיה הישראלית ואופייה של המדינה, כמו כל פסיקת בג”ץ לפניהן ואחריהן, אך חשיבותם של הדיונים שהתקיימו השבוע חורגת בהרבה מהסוגיות הדמוקרטיות והמשפטיות שלשמן התכנס בג”ץ. חשיבותם היתרה של הדיונים השבוע היא בעצם שידורם בשידור חי ומלא, ללא כל עריכה וללא כל מסננים, לכלל הציבור.

זהו אירוע חסר תקדים בתולדות המשפט הישראלי. מעולם לפני כן לא אישר בית המשפט שידורים חיים מתוך האולם, וגם לא שידורים מוקלטים. לא רק להקליט את הדיון, כולו או חלקו, לא ניתן מעולם, אלא לא התאפשר אף להכניס מצלמות לאולם מרגע שהתיישבו השופטים בכיסאותיהם. הנוהג הזה קיים עד היום בכל בית משפט ובית דין בישראל, החל מבתי משפט השלום ועד לעליון.

שידור חי של דיון, כל דיון, מייצר שקיפות. כשאתה צופה בעצמך במתרחש, מקשיב לדוברים, מאזין לדברים, מבחין באינטראקציות, בשאלות, בתשובות, לעתים בביקורת ובנזיפות, מתרחשים אצל הצופה והמאזין שני תהליכים במקביל: האחד – פרופורציות. פולמוס ציבורי של טיעונים וטיעונים נגדיים מכניס פרופורציות לסוגיה הנדונה. קשה לקבל טענה שהכל מכור מראש או שכולם מוטים כאשר במהלך הדיון עולות שאלות והסתייגויות ומתקיים בהן דיון פתוח ופורה. ואם אכן דברים “סגורים מראש” או המשתתפים אכן חוטאים בדעה קדומה או בקיבעון מחשבתי, גם בזה אפשר להבחין בקלות בדיון שקוף. שקיפות מעמידה דברים באור בהיר ומציגה אותם כפי שהם.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

התהליך השני המתרחש אצל הצופה הוא פסיכולוגי. השקיפות מציבה מראה צלולה לא רק מול הנושא עצמו אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, מול הנוכחים בדיון. שופטי העליון – אשר בשגרה מצטיירים בעיני רבים בציבור כאנשים שבעים ומנותקים שיושבים במגדל השן, בוחנים את המציאות כולה כמקרי מבחן משפטיים ותו לא, לא מבינים את האזרחים הפשוטים ולא שועים לשוועתם ולרצונם – נראים פתאום אחרת לגמרי. הם מתפרצים לדבריהם של עורכי הדין, שואלים שאלות ענייניות, מציבים אתגרים, מעלים ספקות וביקורות. לפעמים הם נראים מופתעים או נבוכים, לפעמים הם נתפסים בטעות או בחוסר דיוק. הם יכולים לפרוץ בצחוק, הם יכולים גם לרעום בזעם. הם מגלים חמלה ורגישות לצד טינה מתפרצת. בקיצור, הם מתגלים כבני אדם, כמוני-כמוך.

וכשאתה מבחין בבן האדם שמתחת לגלימה, על כל חוזקותיו וחולשותיו, קשה הרבה יותר לציירו כאיזה דמון מרושע, כרובוט משפטי, כמכונת שיפוט אוטומטית קרה ומנוכרת שרק רוצה להשליט את רצונה על הנתינים חפויי הראש ועל נציגיהם האומללים והכנועים בבית המחוקקים.

זה מה שעושה מצלמת הטלוויזיה וזה מה שעושה המיקרופון. שלא כמו באולם מועצת עיר או בכנסת, כשהם מוצבים מול שופטים, ושופטים עליונים בפרט, הם לא עושים בהם שימוש ציני או דמגוגי כדי לגרוף תמיכה או אהדה מהציבור. הם פשוט מגלים את פניהם האנושיים. וכפי שיודעים היטב יוצרי תוכניות הריאליטי הפופולריות, אין לך דבר מרתק יותר מאשר אינטראקציה אנושית.

את העובדה הפשוטה הזאת שהבינה הנשיאה חיות מסרבת ראש העיר עינת קליש רותם להבין. כי במקום לעודד שקיפות ציבורית היא הולכת ומסתגרת בין ארבעת כותלי לשכתה, מתבודדת בין יועציה ועוזריה, מתרחקת יותר ויותר מציבור התושבים שבחר בה ומתבצרת בשתיקתה.

וככל שמתבצרים בשתיקה, וככל שנמנעים מחשיפה ומשקיפות ומאור המצלמות והזרקורים, לא רק שצצות עוד ועוד תהיות ותמיהות על מערכת השיקולים והתובנות שמניעים אותה בהתנהלותה – שאלות שלא זוכות למענה הולם אלא להתעלמות ולבוז ולהטחת האשמות. וגרוע מכך: אפילו באשר לאנושיות הבסיסית שלה צצות ועולות תמיהות ותהיות.

נבחר ציבור שאינו נמצא בקשר שוטף עם הציבור, שאינו מדבר איתו ואליו, שאינו משיב לשאלות, תמיהות וביקורת שמוצבות לפתחו, ושמתעלם בשיטתיות מכל מי שמעז להציב אתגרים מולו – פוגע במו ידיו בתדמיתו שלו בעיני התושבים עצמם.