מה הדבר הראשון שתעשו כשתיגמר הקורונה?

המדינה שלנו חוגגת 72, כבר לא ילדה, ובניגוד לשנים קודמות אנחנו חוגגים את עצמאותה באופן הכי פחות חגיגי והכי פחות המוני, ללא זיקוקי דינור שמאירים את השמים וללא במות עתירות כוכבים. המעבר המוקצן מסיום אירועי יום הזיכרון לתחילת חגיגות יום העצמאות השנה היה פחות חד, אבל כואב באותה המידה. לכבוד יום ההולדת למדינה פנה "כלבו – חיפה והקריות" ל־72 חיפאים וחיפאיות, מוכרים יותר ומוכרים פחות, כדי לשמוע איך הם יחגגו את עצמאותם, לאחר הקורונה כמובן.

מימי וינברגר, עובדת בחברת החשמל: “אני לא יודעת אם זה מקורי, אבל גוונים, קוסמטיקאית, פדיקור ולק ג’ל. טיפול 10,000”.

גילי פינקוס, הבעלים של פאב העוגן: “אלך לחבק את אבא שלי, אשב איתו על משקה טוב ואחר כך ארוץ לתפוס תור בביטוח לאומי ובלשכת התעסוקה כי לפאבים לא תהיה זכות קיום אחרי הקורונה”.

עדי פרזס, מהנדסת באינטל: “אחרי השבועות הרבים שבהם ראינו את הים רק מהחלון, ניקח את אביתר להכיר את החוף בבת גלים, ועל הדרך נתפנק בכריך איכותי וקפה מעולה בבית הקפה מילהאוס. הקורונה תפסה אותנו במהלך תכנון האירוע לכבוד הולדתו של אביתר, ולכן בתום הסגר אנחנו מקווים להרים אירוע מדהים לפחות כמו הילד שלנו”.

ירון ויצנר: “אפתח שולחן אצל רפי לוי בסטלה עם כל החברים, אוכל ושתייה עד אור הבוקר, עם עדיפות ליום שלישי. אם הולכים על משהו יותר משפחתי אז דחוף לחוף הים”.

תמי ברק, חברת מועצת העיר ויו"ר נעמ"ת במרחב חיפה: “הדבר הראשון שאעשה זה לבדוק את העובדות התותחיות שלי, מה איתן, איך הן ואם הכל בסדר, ולוודא שההורים אכן הביאו את ילדיהם למעונות. ובתקווה שכולם נכנסו לפרופורציות, אז עזרה הדדית, תמיכה והכלה. ושלא יחזור שוב משבר כזה”.

ביאטריז רוזן כץ, יועצת ראש העיר חיפה לקידום שוויון מגדרי: “אקח את בתי מיכל ואת אמי נעמי ליום כיף כמו שהן אוהבות, עם כל הסטריאוטיפים המגדריים שמאפיינים אותנו – מספרה, קוסמטיקאית, שופינג ומסעדה. ביום שבו המשק יחזור לתפקוד מלא אחזור ללימודי סקיפרים המאתגרים שאני כל כך אוהבת אותם ומתרגשת מהם ואמשיך להפליג להגשמת החלום”.

מימי פרץ, פעילת איכות סביבה: “הדבר הראשון שאעשה כאשר אצא לעצמאות מהקורונה זה לרוץ לנכדי שמתגוררים בקרית מוצקין, לחבק ולנשק אותם במשך זמן רב עד שהם יגידו ‘סבתא די!’. בכל פעם שאני רואה אותם בסקייפ יורדות לי דמעות של געגועים עזים”.

מיה פרידמן אושר, סגנית יו”ר מעגל נשים קריות: “בטח אשב בבית קפה מול הים ואצעק חזק ‘תודה’ לבורא עולם על כך שבזכות הקורונה זכיתי להעריך את הדברים הקטנים האלה שנראו לי ברורים מאליהם ולעתים אף מאוסים ומשעממים. אודה לו על תקופה מאתגרת שהגיעה בול בזמן לפריק קונטרול כמוני ושגרמה לי בעל כורחי להוריד את הרגל מהגז, לנשום ולהבין כמה אנחנו לא קובעים כלום בעולם הזה. אודה לו על שהזכיר לי כמה אני אוהבת את הביחד וכמה יקרי ערך הם הרגעים האלו, ובעיקר כמה חיבוק אמיתי חזק יותר מאלף מילים”.

מיה פרידמן אושר, תמי ברק, עדי פרזס, מימי פרץ, מימי וינברגר, ביאטריז רוזן כץ, גילי פינקוס, ירון ויצנר (צילומים: ראובן כהן, יקיר ברבי, נוי קנטור)

אריק פלוטניק, שף: “אקרוץ לאשתי ליליאן, אעשה חיטוי נגד קורונה, נתלבש הכי חגיגי, ניקח נהג מונית צמוד, וקדימה לסיבוב. אני מקווה שנוכל לדגום את בקבוקי הרמי מרטין בפאבים של חברי מהעיר התחתית ועד למרומי הכרמל ולשתות לחיי עם ישראל”.

עדנה גולן, סוכנת נסיעות: “הדבר הראשון שאעשה זה לשתות קפה בסילבה עם בן הזוג שלי, ומיד אחר כך אעבור בזארה כדי לראות מה חדש”.

תמי גולדנברג, מאמנת אישית: “אעשה את מה שהכי חסר לי עכשיו – לחבק את הילדות שלי שגרות רחוק”.

דפנה בארי, הבעלים של מלון לה קפלה: “הדבר שהכי חסר לי עכשיו זה העבודה במלון. אשמח לחזור לעבוד הכי קשה וכל היום, העיקר להרגיש נחוצה וחיונית. אני כבר מחכה לקשר האישי עם האורחים”.

צביקה רוגר, צלם: “אני בקבוצת סיכון גיל פלוס מחלות רקע, ולכן אני מבצע את כל ההנחיות וההוראות. בחודש הקורונה חגג אביב, נכדי הבכור, יום הולדת 10. החלטתי ביחד עם בתי איריס ועם חתני רועי להכין אלבום עם כל צילומי העשור של אביב מאז הולדתו ועד היום, כולל כל הצילומים של אחיו יאיר והתאומים נדב ותומר. האיסוף והמיון מעסיקים אותי שמונה שעות ביום כל יום, אבל העיסוק בצילומי הנכדים מעלה את מפלס הגעגועים, והוא נוסק למקומות שבהם לא הייתי. הגעגועים קורעים אותי מבפנים, ולכן הדבר הראשון שאעשה יהיה לטוס לראות את הנכדים, לחבק ולהסניף אותם ככל שירשו לי, ואחר כך אסע לים, לטיילת דדו, ארד לקו המים ואנשום נשימה ענקית”.

שרית גולן שטיינברג, עורכת דין וחברת מועצת העיר: “הדבר הראשון שאעשה יהיה לנסוע לירושלים לאמא שלי ולתת לה חיבוק ענק. העובדה שבמשך שבועות ארוכים לא ניתן לבקר את יקירינו האהובים, לחבק אותם ולהיות איתם היא פשוט בלתי נתפשת. הזמן הזה בבית עזר לי ולרבים אחרים להעריך יותר את מה שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו – את ההורים שלנו. כל פעם שבה אפשר לבקר את ההורים ולהעביר איתם זמן איכות זו זכות גדולה”.

יניב חביב, מעצב שיער: “הדבר הראשון שאעשה זה להחליף את הפיג’מה בבגדי ספורט ולחזור לפעילות גופנית מסודרת בקרוספיט חיפה ולא בזום. חסרות לי מאוד העבודה שלי במספרה והדינמיקה עם הלקוחות פנים אל פנים. אבל לפני הכל אלך לבקר את ההורים שלי”.

אורית שחם וולך, אשת יחסי ציבור: “שני הדברים הראשונים שאעשה הם לחבק את ההורים שלי וללכת לים. מאז שהמשבר החל אסרתי על ההורים שלי לצאת מהבית, ואני מגיעה אליהם עם אחד מהילדים לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. אנחנו עומדים במרחק של שלושה מטרים מהם עם מסיכות ומשוחחים, והדבר הקשה ביותר זה אי היכולת לחבק אותם, לגעת בהם ולשבת ביחד. ממש אשמח לחבק אותם ולהיטען באנרגיה הדדית. והים הוא אחת מהאהבות הגדולות שלי. בקיץ אני תמיד הרבה יותר אופטימית, שמחה ומלאת מרץ, בעיקר בגלל הים והשמש. אני רוצה לפרוש מחצלת ולבהות באופק עם בירה ביד. בינתיים נמשיך לצאת למרפסת כדי להשתזף ולפנטז על החופש”.

יניב חביב, תמי גולדנברג, שרית גולן שטיינברג, צביקה רוגר, עדנה גולן, אורית שחם וולך, אריק פלוטניק, דפנה בארי

אריה גלר, גמלאי של משטרת ישראל: “להיות בכל מקום שהוא לא בית או מבנה סגור. לקחו לי את חופש התנועה ואת הזכות להחליט על חיי, ואלה דברים שלא הערכתי מספיק עד שהם נלקחו מאיתנו. אנצל עד לסוף חיי את שתי הזכויות האלה שהן יקרות מפז”.

אור שחף, מנכ”ל החברה הכלכלית לחיפה: “חו״ל. קל. אבל עד שזה יקרה יש לנו מתחת לאף את הכי קרוב לזה – לטייל ביערות הכרמל כמו באלפים, לשבת על בירה בים ולהרגיש יוון, לשוטט בסמטאות העיר התחתית סטייל ברצלונה, ולסיים עם שווארמה אצל אמיל כמו באיסטנבול, רק יותר טוב”.

ישראל בן שלום, מנהל לשכת התאגידים בעיריית חיפה: “כמובן לראות את הילדים ואת הנכדים שאותם לא ראינו יותר מחודש, מה גם שלשני הנכדים היו בשבוע שעבר ימי הולדת”.

אופיר שפיגל, איש יחסי ציבור: “הדבר הראשון זה לנסוע לבקר את ההורים. לצערנו הימים הללו כפו עלינו מרחק פיזי. אחר כך אכנס את כל הצוות ואגיד להם תודה. בזמן האחרון ניהלנו המון קמפיינים מוצלחים, והיה לא פשוט לעשות אותם כשלא יושבים ביחד. מגיע לצוות הנהדר שלי תודה ענקית, וגם השי לפסח עדיין לא חולק”.

גדי נס, איש יחסי ציבור: “אני רוצה לבקר את אמא שלי ולא לדבר איתה מהמרפסת”.

אלישבע אזולאי כהן, ספרית ופעילת שכונות: “לרקוד על השולחנות. זאת בשבילי תחושת שחרור אמיתית”.

מיכל מאי בן ארצי, מנהלת השיווק של הקריון: “אני ממש רוצה ללכת לעבודה. אני כל כך מתגעגעת אליה”.

ירון חנן, מומחה לניהול משברים ומצבי חירום: “אני מתגעגע לחזור לתחביבים שלי – שחייה, טיולים וטיסה בכלי הטיס שלי. אני מקווה שאת אחד מהדברים האלה ייצא לי לחוות מיד לאחר הסגר – מה שיהיה מותר קודם. לגבי נסיעות לחו”ל, ביטלתי כבר שתי נסיעות גדולות בגלל הקורונה וזה מאכזב. בלית ברירה אתנחם בכך שזו צרת רבים”.

אריה גלר, מיכל מאי בן ארצי, ישראל בן שלום, ירון חנן, גדי נס, אופיר שפיגל, אור שחף, אלישבע אזולאי כהן

גילה לבני זמיר, יועצת תקשורת ופעילה חברתית: “הדבר הראשון שאעשה, וכך גם בן זוגי, זה לרוץ ולחבק את הנכדות שלנו. יש לנו מבתנו הבכורה ליאור ומבן זוגה יובל שתי נכדות בנות 5 ושנתיים שמתגוררות במרחק של כמה דקות הליכה מאיתנו. הקשר איתן הוא אינטנסיבי, והסבל הגדול ביותר הוא חוסר הנוכחות והמפגש הקבוע שלנו. דניאלה הגדולה מביעה תסכול, כעס ועצב גדול. היא מבקשת לרוץ אלי כדי שאחבק אותה ואאסוף אותה אלי כמו שאנו תמיד עושות ושנבלה את סוף השבוע ביחד כמו שהיה לפני הקורונה. אנחנו מדברים איתן מדי יום בווטסאפ. את יום ההולדת שלה שחל השבוע נחגוג כשהיא ומשפחתה בתוך חצר הבית ואנו עומדים מעבר לגדר ומנסים ליצור מסיבה. הגעגועים ממש מכרסמים בגוף ובלב. זה הדבר שהכי חסר לנו ושאני הכי מצפה לו”.

קיריל קרטניק, עוזר סגן ראש העיר: “מגיפת הקורונה שמשביתה את העולם כולו לא תימשך לנצח. אני מקווה שבקרוב מאוד נוכל לחזור אל השגרה, שכיום נראית בעינינו מבורכת ורחוקה. הדבר הראשון שאעשה יהיה לתת חיבוק ענק לסבא וסבתא שלי שהם ניצולי שואה, לאמא ואבא ולעוד כמה אנשים שהתגעגעתי אליהם בתקופה המטורפת הזאת”.

גל גבריאלי, קונדיטוריית גל: “אין לי שמץ. נלקק את הפצעים?”.

אורנית שטרית, הבעלים של המלונות וילה כרמל, וילה גן וקדם: “הדבר הראשון שאעשה יהיה לנסוע לאמא שלי שמתגוררת בדיור מוגן בקריות. בכל יום שעובר אני מרגישה שחלק ממני חסר, ואת הריחוק ממנה אני מרגישה ממש בצורה פיזית. אנחנו קרובות מאוד, היא גידלה אותנו לבד, והצורך שלי להיות לידה הוא עצום. אני חולמת שנוכל לשבת ביחד, להתחבק ולצחוק. במקביל, אפתח באושר את שערי המלונות שבבעלותנו ואקבל בחיבוק חם את העובדים הנאמנים שלנו, שאת חלקם הגדול נאלצנו להוציא לחל”ת, ואחר כך כמובן את האורחים. מי שנדבק בחיידק המלונאות יודע שבכל יום שהוא לא מארח אצלו במלון, הוא אמנם נושם אבל לא באמת חי”.

הדס אריאל, בעלת בית הספר למוזיקה רוק סיטי: “הדבר הראשון שנעשה זה לקבוע אירוע של נגינה משותפת עם כל התלמידים שלנו – מסיבת שחרור עם המון מוזיקה, שירה ונגינה”.

שי אבוחצירה, חבר מועצת העיר: “הדבר הראשון שאני מתכוון לעשות זה לקחת את הילדים שלי ליה ורום כדי לתת חיבוק גדול ונשיקה לסבים ולסבתות שרק מחכים לראות את הנכדים ולא מעבר לגדר בגינה”.

רקפת וידברג, מורה: “אזמין את אלו שהתגעגעתי אליהם וממש ממש חסרו לי בתקופת הסגר למסיבת השלמת הזמן האבוד. יהיו שם יין, אוכל טוב והאנשים שאני אוהבת, ובעיקר נשלים פערים ונצחק המון. יהיה מושלם”.

ליאת בירן, שפית והבעלים של חומוס אליעזר: “יש כל כך הרבה דברים שאני מתגעגעת אליהם. מי שמכיר אותי יודע שאני בנאדם של אנשים, של שמחה ושל חיבוקים. אני מתגעגעת לפגוש את ההורים שלי, לשבת בקפה הקבוע שלי בשבת בבוקר ולסרוויסים הקשוחים והשמחים שלנו באליעזר, אבל אני מאמינה שכאשר הכל יסתיים, גלי ואני נזמין אלינו הביתה כמה חברים טובים, נכין להם ארוחה טובה, נרים כוסית לכבוד יום ההולדת שלי שקצת התפספס השנה, נסתכל בעיניים זה לזה ונוודא שכולם באמת בסדר, נחבק את כולם באהבה ונשמח שעברנו את זה. ואם אפשר לטוס למחרת לטביליסי היפה במקום הנסיעה שהתבטלה, אז עוד יותר טוב”.

הדס אריאל, שי אבוחצירא, רקפת וידברג, קיריל קרטניק, ליאת בירן, אורנית שטרית, גילה לבני זמיר, גל גבריאלי

יוסי ג’מאל, מפיק אירועים: “כפרה עלייך, אני רוצה לעשות מיליון דברים”.

דורי גילפז, איש עסקים: “זו החלטה קשה. נראה לי שאלך לים ואכנס למים לכמה שיותר זמן, או שאטוס לגאורגיה כי אני כבר מת להיות שם. מתגעגע בטירוף”.

יעל שנער, חברת מועצת העיר: “אלך לבקר את ההורים שלי ושייקחו את הנכדות”.

שי חמצני, הבעלים של בית הקפה דיומא וחנות הצעצועים ילדותא: “במילה אחת – נתחבק. בכמה מילים – נחזור להכין את המגשים המשמחים שלנו ואת המנות היפות והטעימות, לא נחשוש לרכון קדימה כשאנחנו מסבירים על הקונספט, נאמר תודה רבה לילדותא שעוזרת לנו לעבור את התקופה עם הראש מעל המים, נסיר את האבק מעל מכונת הקפה, ובעיקר לא נתלונן על כך שחסר לנו זמן פנוי”.

גדי מרגלית, מנכ”ל עיריית טירת כרמל: “קוראים לזה סיבוב – מנה פלאפל בזקנים עם טחינה, חריף והקציצות המדהימות שלהם, ואחר כך חנות האוזן השלישית כדי לרכוש תקליטים בחברה אנושית”.

לימור מגן, עורכת דין ויועצת משפטית: “הדבר הראשון שאעשה לאחר היציאה לעצמאות הקורונה יהיה לטוס לחו”ל. אני מתגעגעת בעיקר לטיולים בחו”ל”.

דוד עציוני, סגן ראש העיר: “הדבר הראשון שאעשה זה לנסוע לחבק חזק את הורי, ואחר כך אעבור מחלקה מחלקה בעירייה ואלחץ את ידם של האנשים שבלעדיהם לא היינו עוברים את התקופה הזו – אנשי הפיקוח והניקיון וכל העובדים שבדרך כלל נחשבים על ידי הציבור לפשוטים. אני מצדיע להם. ובסוף קצת בטן-גב בים”.

ענת אהרונוביץ’, מאמנת ריצה וכושר: “אצא לרוץ בשטח כמה שעות טובות. זה החופש שלי, זה הדבר שגורם לי לנשום עמוק ולהירגע. כשלקחו לי את זה הרגשתי מחנק בגרון והגוף שלי נכנס לסטרס עמוק. זה הדבר הראשון שאעשה כדי להתרומם. אגב, גם אחרי השריפה הגדולה זה היה הדבר הראשון שעשיתי, ובזכות זה הצלחתי להתמודד עם המשבר ולהפוך לעצמאית”.

יוסי ג׳מאל, שי חמצני, ענת אהרונוביץ׳, לימור מגן, יעל שנער, דורי גילפז, גדי מרגלית, דוד עציוני

ארז גולקו, שף: “הדבר הראשון הוא לקפוץ ראש למים בים ולהבין שחוזרים לעבוד ובגדול”.

עדי סרדס, איש יחסי ציבור: “הדבר הראשון שאעשה יהיה כמו רוב העצמאים – לשקם את העסק שלי. אני עוסק ביחסי ציבור, בעיקר בתחומי הקולינריה והמלונאות שנפגעו קשות במשבר הקורונה ואעשה את כל המאמצים כדי להחזיר את לקוחותי לימים היפים שלפני המגיפה”.

צילה ברוך, פעילה חברתית: “אני צריכה לחשוב מה לעשות קודם. נראה לי שאלך לרוץ בים, לשתות קפה ולשבת לפחות חצי יום בחוף. אזרוק את המסיכות ואת הכפפות, אלך לחבק את אבא שלי ואביא אותו אלי לארוחה”.

נעמה לזימי, חברת מועצת העיר: “הדבר הראשון הוא לפגוש את המשפחה ואת ההורים. אמנם שיחות הווידאו הן חצי נחמה ולפחות ניתן לדבר כשרואים האחד את השנייה, אבל הצורך שלנו לחבק את ההורים והצורך שלהם לראות אותנו ואת הנכדה שלהם רונה אסתר הם הקשים מכל. הדברים הכי פשוטים כמו לטייל בחופשיות ולהיות בחיק המשפחה הם הכי גדולים ומשמעותיים”.

שרין סולן, עורכת דין: “אני בת למשפחה שכולה, כך שיום העצמאות עבורי הוא תמיד שמחה מהולה בעצב. אני גם בת יחידה, ואבי נולד בחג פורים ונפטר בחג פורים לפני שבועיים, אמנם בשיבה טובה, אך אובדן הוא תמיד עצוב. מהשבעה יצאתי אל הקורונה, ובמשך כל התקופה הזאת אמרתי תודה לאל, המשכתי לעבוד במשרדי עם בתי מורן כי כל שאר העובדים נמצאים בחל”ת. בתום הקורונה מתחשק לי להופיע במשפטים וללכת לבית קפה, לסרט ולמסעדה. חו”ל כרגע זה חלום, אך גם זה יתגשם”.

יוסי לפיד, גמלאי: “אחזור לחופש הגדול שלי. אחרי שנה ורבע שבה הייתי חופשי ומאושר מחמת פרישה לפנסיה מוקדמת, פתאום מקרקעים לי בבית את אשתי שתחיה, והלך החופש. אני צריך לתת דין וחשבון על כל צעד ושעל ומקבל פקודות לביצוע – ‘תעשה את זה, אל תעשה את זה’. די, מספיק”.

גיל מזרחי, איש יחסי ציבור: “אחלק את תשובתי לכמה חלקים. החלק הראשון – טיול משפחתי לצפון עם אפשרות ללילה בשטח כדי לראות את הטבע בשיאו, את הנחלים, את המפלים ואת כל הירוק שמסביב. החלק השני – סתם לשבת עם חברים בלילה, לשתות בירה, לנשנש משהו ולצחוק על החיים. והחלק השלישי – בירה בים בסוף יום העבודה”.

ארז יעקובי, שדרן רדיו והבעלים של הבולגרי – חמארה בלקנית: “לחבק מלא אנשים”.

עדי סרדס, שרין סולן, צילה ברוך, נעמה לזימי, יוסי לפיד, ארז גולקו, ארז יעקבי, גיל מזרחי

קרן כבירי, מנהלת אגודת ידידי המרכז הרפואי בני ציון: “זו שאלת מיליון הדולר. אחבק את ההורים שלי, ומשם נפתח שולחן בבראון עם החברים הכי טובים שלנו. שרק נזכה להגיע לרגע הזה”.

אורית כהן, הבעלים של Mootag: “הדבר הראשון שאעשה מסמל את החופש שלי ואת רגעי השלווה שהם רק שלי, ושם אני בוחרת עם מי לחלוק אותם, אבל הרבה עם עצמי. ארד לים ואשב בבית קפה לזמן בלתי מוגבל. זה המקום שלי להחליט לא לעשות ופשוט ליהנות מטעמו המר של הקפה, שבבית או במשרד עם מכונת הנספרסו אין לו את אותו הטעם. זה טעם של בחירה בשקט או בהמולה, בלבד או בביחד. אני מתגעגעת לזכות הבחירה”.

נורית אמיתי, משוררת: “חיבוק להורים שלי. התקופה הזאת מחדדת כמה שום דבר אינו מובן מאליו. הדבר הפשוט נלקח מאיתנו, וזה חיבוק. היום אני שומרת עליהם מרחוק. ביום שאחרי אתן ואקבל חיבוק, ומשם נמשיך לצמוח”.

סופי נקש, חברת מועצת העיר: “בא לי כל כך הרבה, אבל הכי בא לי זה להיפגש עם תושבים ועם חברים, לארח אצלי בגינה ולהיפגש לקפה. חסרים לי מאוד חברת האנשים והמפגשים איתם. אני אדם של אנשים שרגיל לארח ולהיפגש, ופתאום זה נעלם. למזלי עבדתי במשך כל התקופה וזה היה סוג של התאווררות, אבל רוב האנשים הם יצורים חברתיים, וכשזה נגזל זה קשה”.

אליס גולדמן, עורכת דין ואקטיביסטית חברתית-סביבתית: “לשמחתי זכיתי לגור על הר הכרמל, כך שאני משופעת בטבע ירוק ובצמחייה משכרת, אך כמי שגדלה במפרץ חיפה, הירוק הזה לא יכול בלי הכחול. אז כנראה שהדבר הראשון שאעשה לאחר ששלשלאות ההסגר יוסרו וחיינו יחזרו למסלול השגרה המבורכת יהיה לנסוע לים בבגדי ספורט ובנעלי הליכה, עם הפלייליסט שלי באוזן, ופשוט אנשום. סוף סוף אנשום”.

סמדר גוטמן, תזונאית ומאמנת כושר: “הדבר הראשון שאעשה זה לנשק ולחבק את שלושת בני המדהימים שאני מתגעגעת לריח שלהם, ומיד אחר כך אעלה על מטוס לאי ביוון לשבוע של בטן-גב, בלי כפפות ובלי מסיכות”.

תמיר ילינק, מנכ”ל WeLead: “הדבר הראשון שאעשה זה ללכת להורים שלי עם הילדות שלי, למרות שאנחנו גרים באותה השכונה ולמרות שבכל כמה ימים אני פוגש אותם מחוץ לדלת. הדבר שהכי חסר לי זה המפגשים המשפחתיים בכל שבת עם הורי ועם אחותי. חוץ מזה, אני חולם לטוס, ממש לא אכפת לי לאן. אני חייב חופשה דחוף”.

יובל קאופמן, מנהל הביט: “אקח את בת זוגי ונפרק בקבוק יין בחוף הים. אלו בדיוק הדברים הקטנים שחסרים לי – האוויר הפתוח, הים, החופש לבחור איפה להיות, הבילויים. אני איש של קיץ, והים זה הדבר מבחינתי. זאת עצמאות”.

נורית אמיתי, תמיר ילינק, קרן כבירי, סמדר גוטמן, סופי נקש, אורית כהן, אליס גולדמן, יובל קאופמן

שירלי הברמן: “להיפגש עם אלו שחשובים לי באמת כי התגעגעתי אליהם. חסרים לי המפגשים עם החברים האהובים שלי. אני רוצה רק לחבק אותם ולהגיד להם שאני אוהבת אותם”.

נטע דוברין, מנהלת בית יד בנים: “לחזור לדברים הפשוטים – לשתות קפה בבית קפה, להסתפר, לסדר ציפורניים, לקפוץ לקנות משהו בגרנד קניון, ללכת להופעה באודיטוריום או בזאפה, לקפוץ לקנות מתנה בסטימצקי, ובקיצור – לחיות. לעשות את כל מה שלקחנו כמובן מאליו”.

מיקי שמו, קונדיטור: “הדבר הראשון שארצה לעשות זה ארוחה משפחתית מורחבת עם ההורים היקרים שלי ועם כל בני המשפחה. פתאום מבינים שלא צריך יותר מדי בשביל להיות מאושרים וכמה חסרים לנו הדברים הפשוטים של החיים כמו מפגשים משפחתיים. אנחנו נוהגים להיפגש בהרכב משפחתי מלא לפחות פעם בשבוע, וזה בהחלט חסר לכולנו.

יוני ליבמן (אלאדיני הגדול), אמן חושים: “הדבר הראשון שאעשה הוא להופיע, אפילו בהתנדבות, על כל 52 המופעים שבוטלו לי בגלל הקורונה”.

רועי שווץ, הבעלים של החברה לנדל”ן ומנכ”ל אגודת מכבי חיפה: “ברגע שישחררו את הסגר וירשו לעשות פעילויות ספורט, הדבר הראשון שאעשה זה ארגון של תחרות ספורט עממית לכל תושבי העיר שנאלצו להתאמן בין ארבע קירות או מקסימום במרחק של 100 מטר מהבית. אולי זה יפצה קצת על האירועים הרבים שנאלצנו לבטל בגלל הקורונה”.

קטיה בקר, בעלת סטודיו FitForFun: “לאורך כל התקופה הקשה הזאת אני חולמת לחזור לסטודיו המהמם שלי, לראות את הבנות שהתגעגעתי אליהן כל כך, להדליק את הרמקולים בשיא הווליום ולרקוד. אני מחכה להרגיש את המרחב, לראות את הקבוצה במראות, ליהנות מהאורות, מהאווירה ומהאנרגיות בשיעורים. אני רוצה לרקוד בגדול, בעוצמה, בקול ובתשוקה אמיתית. זה הכי חסר לי עכשיו”.

קובי זלצמן, סמנכ”ל למסחר בחברת ICL: “הדברים שהכי חסרים לי הם החיבוקים והקרבה הפיזית. אכין ארוחה גדולה, אזמין את משפחתי ואת חברי הקרובים ונשמע מוזיקה טובה. כך אגלה מחדש את החיוך בלי הכיסוי של המסיכות. וגם נצא לשבת על הבר בפאבים האהובים עלינו”.

דן סביון, עורך דין: “אסע להורים שלי ואתן להם חיבוק חזק. אני מתכנן להזמין את כל המשפחה לארוחה חגיגית בביתי החדש בעתלית, שאליו אני צפוי לעבור בחודשיים הקרובים”.

נטע דוברין, שירלי הברמן, רועי שווץ, קטיה בקר, קובי זלצמן, דן סביון, יוני ליבמן, מיקי שמו

אהרון מילרד, אגף הפיקוח בעיריית חיפה: “אקח את המשפחה הגרעינית למסעדה טובה”.

ירדנה מרילי: “לפני משבר הקורונה זכיתי לקחת חלק בהקמת התערוכה ‘דגל שחור בעיר אדומה’ במוזיאון העיר שמספרת את סיפור ואדי סאליב, אשר שם בשנת 1960 הוקמה המתפרה הראשונה של הורי רחל ושמעון פיסו. התערוכה קיבלה משוב חיובי ביותר אבל אבא שלי עדיין לא צפה בה, ולכן ביום שאחרי ארכז את אחי ואחיותי, אלביש את אבא ואמא בגלביות המסורתיות, אקח מגש ענק של מופלטות וקנקן תה, ונלך לצפות בתערוכה המיוחדת ולברך בברכת שהחיינו”.

דרור סטולרו, הבעלים של קהונה ביץ’ בר: “אתן שירות נדיר לחיפאים בקהונה”.

נעמי בלס, די.ג’יי: “אפגש סוף סוף עם החברים הקרובים ועם המשפחה המורחבת. אלך לים כדי ליהנות מהשמש, והכי הכי חשוב – אחזור סוף סוף לנגן ולשמח אנשים”.

שחר דן, מנהלת פרויקטים בחברת ביטוח: “הדבר הראשון שאעשה כשנצא מבידוד לחירות יהיה להיפגש עם אמא שלי ועם סבתא שלי שכבר זמן רב נמצאות לבדן בבית. הן חגגו בגפן את פסח ואת ימי ההולדת שלהן. אשמח לחבק את משפחתי היקרה ולחזור לשגרת חיים סדורה שכוללת עבודה ומפגשים חברתיים”.

דיאנה דאבי, מנהלת חשבונות: “הדבר הראשון שאעשה יהיה לבקר את בתי שאותה לא ראיתי חמישה שבועות, להיפגש עם אחותי שאותה לא ראיתי חודשיים, וללכת לים”.

חדוה אלמוג, חברת מועצת העיר: “אפתח את הדלת, אצא החוצה ואצעק צעקה גדולה ‘יש, אני בחוץ’. ואז אחייך וארוץ לבקר את נכדתי רומי, אתן לה חיבוק גדול ואסניף אותה. יש וידאו, יש זום, אבל שום דבר לא מתקרב לחיוך ולמגע האנושי. וגם אם היא תינוקת ועדיין לא מדברת, החיוך הכובש שלה זה מספיק. אני מחכה בכיליון עיניים ולב ויודעת שיבואו ימים טובים”.

לירון פז שטראוס, מט”י חיפה: “כשאצא לעצמאות אחרי תקופת הקורונה ההזויה שנחתה עלינו אסע לים לנשום את הגלים, משם לבריכה ומשם לפאב הדיוק עם חברות. חמש כוסות מוחיטו פירות יער יספיקו?”.

חדוה אלמוג, שחר דן, נעמי בלס, לירון פז שטראוס, ירדנה מרילי, אהרון מילרד, דיאנה דאבי, דרור סטולרו