"ולפעמים החגיגה נגמרת, כיבוי אורות. תודה שאפשרתם לי לבשל עבורכם. זכיתי" – כך כתבה הבוקר (חמישי) קטי דגן, 63, הבעלים של מסעדת הסירים של קטי בפוסט בעמוד הפייסבוק שלה. אחרי כמעט שש שנים של פעילות החליטה דגן לסגור את מסעדת הפועלים הקטנה שפתחה ברחוב קיבוץ גלויות בחיפה ושבה היתה הרוח החיה, עם חיוך תמידי ושיער צבעוני.
"זהו, נגמר האוויר, נגמר הכסף", אומרת דגן ל"כלבו – חיפה והקריות", "עוד לפני הקורונה ענף המסעדנות לא פרח, בלשון המעטה, ואני מחויבת לעצמי להיות ריאלית, עם הרגליים על הקרקע. אני בוחנת את המציאות ומסתכלת לה בלבן של העיניים, וברור לי שזה לא העתיד עבורי. כדי להמשיך להתקיים ברמות הכלכלית, הנפשית והפיזית חשוב שבן אדם יידע מתי לפרוש. אין לי מקורות כלכליים וגב כלכלי, ואני לא אומרת את זה מתוך התקרבנות, ממש לא, אלא כמציאות, כעובדה. אני ממש לא שם מבחינת התקרבנות. היה לי חלום שהגשמתי, נלחמתי עליו במשך תקופה מסוימת, וברור לי שהוא לא יכול להמשיך להתקיים".
"אני אסירת תודה על כך שהתאפשר לי להגשים את החלום", היא ממשיכה, "אני מאושרת שנפל בחלקי להעלות חיוך אצל הלקוחות ולקבל פרגון. אני מתרגשת עד דמעות עכשיו כשאני רואה את התגובות בפייסבוק, אבל לצערי עם התגובות אי אפשר ללכת לבנק. אנשים אומרים לי 'תנסי לעשות משלוחים', ואני אומרת שאין לזה זכות קיום עבורי. מסעדנים אחרים מנסים להיאחז במשלוחים כגלגל הצלה, אבל מבחינתי אין לגלגל ההצלה הזה אוויר. החלטתי לפרוש בנקודה הזו ולעשות ריסטארט. אני לא בדיוק פרגית בת 18, אז אמנם אני לא אפרוש לפנסיה אבל אני חייבת להמציא את עצמי מחדש. זה הזמן הנכון להמציא את עצמנו מחדש, כל אחד בתחומו. חייבים להסתכל על המציאות ולקבל החלטות חדשות. אסור לצלול אל תוך הקושי. אני עובדת על עצמי, מדברת אל עצמי ומנהלת עם עצמי שיחות נון סטופ. גם אני נלחמת בפחדים שלי. להגיד לך שאני לא פוחדת? בטח שאני פוחדת, אבל מתוך זה צריך לצמוח. אני מנסה להשתמש בזה כמנוף להציל את עצמי, למנף את עצמי ולחשב מסלול מחדש. אני חייבת להתאים את עצמי למציאות החדשה ולהפיק את המקסימום שאני יכולה ושאני יודעת, ולקבל מהמציאות החדשה, שאי אפשר להתכחש לה, את מה שהיא מציעה לנו".
מסעדת הסירים של קטי עומדת ריקה (צילום מתוך דף הפייסבוק של הסירים של קטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
מהן האפשרויות מבחינתך? האם בחמשת השבועות שבהם ישבת בבית הצלחת לחשוב על חלופה?
"לא הצלחתי לחשוב אפילו יום. אין לנו דמי אבטלה, אין לנו פעימה ראשונה ובטח לא פעימה שנייה. הכל בולשיט. אני לא פושטת רגל, יש לי חובות שצריך לסגור ואני הולכת לשלם הכל. כולם יקבלו את מה שמגיע להם, ובכלל לא חשוב אם מדובר בסכומים גדולים או קטנים – שקל זה שקל. אני סוג של בן אדם שחייב קודם כל להוריד מסך, לסגור דלת, לנשום לרווחה, לנקות במובן החיובי את מה שיש מאחור ואז להסתכל קדימה. בשלב זה אין לי חלומות מוגדרים חוץ מלהסתכל קדימה. אני רק יודעת שיהיה טוב. יהיה חלום אחר, ואם לא חלום אז מציאות אחרת שתהיה טובה. זה תלוי בי. בטח לא אחזור כמסעדנית, סביר להניח שאעבוד כשכירה כדי שיתאפשר לי להתקיים בכבוד וליהנות מהים, מהסביבה הקרובה ומטיול בשדות – שברים שלא כל כך התאפשרו לי כשהייתי מסעדנית שעבדה 16 שעות ביממה. הייתי מגיעה הביתה בזחילה רק כדי להיכנס למיטה ולישון. זה אולי הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי עכשיו. הנשמה והראש שלי פתוחים, ואני מכוונת שיהיה לי טוב".
דגן מייצרת הרבה אופטימיות כי כזאת היא, עד שמגיעה השאלה אם בעל הבית הסכים לוותר על תשלום שכר הדירה. זו היתה נקודת השבירה, והיא ביקשה דקה כדי להתאושש, להחניק את הדמעות. "אני אמורה להחזיר את המפתחות בסוף החודש", היא משתנקת, "וכנראה שלא יוותרו לי על שכר הדירה כי לצערי יש אנשים שמסתכלים רק על עצמם. אלו הדברים שהכי כואבים לי. אם יש משהו שיכול למחוק את החיוך ולהפחית מהאופטימיות זה שהעולם מלא באנשים גרידיים, אנשים שאין אצלם נתינה וההסתכלות על האחר. בגלל זה העולם שלנו קצת פחות יפה ממה שהוא אמור להיות. כנראה שאנשים לא לומדים את השיעור שהיקום הזה מנסה – אפילו לא ללחוש לנו, אלה לצרוח לנו – שחייב להיות שינוי. התקווה שלי היא שאנשים ילמדו להתחשב באחר כדי שהעולם שלנו יהיה מקום יותר טוב. הקושי האמיתי עבורי זה אנשים שלא רואים את הקושי של האחר".
לסיום מבקשת דגן להעביר מסר: "אני רוצה לאחל המון הצלחה לכל העסקים שסגורים, ובפרט לעמיתי המסעדנים. אני מבקשת לקרוא לכולם לפרגן לעסקים הקטנים, משום שאם לא נפרגן האחד לשני ולא נעזור האחד לשני נהיה תלויים האחד ליד השני".
חנית ג'אגר
אוףף עצוב וכואב כל כך קטי המקסימה עם אוכל שבא מהלב והנשמה ח ב ל
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אכלתי אצל קטי מספר פעמים . מאד אהבתי את האוכל . חבל שמקום זה ייסגר . אוכל הייתי טעים .
מאחל לקטי הרבה הצלחה ועתיד ורוד יותר .
אבנר
דניאל קאהן
זה לא רק שכר הדירה ובעלי נכסים מגעילים זו הם העיריה עם הארנונה המנופחת ולא רק לעסקים גם לדירות.חיפה לצערי איננה מקום לעובדים כי אין עבודה בחיפה ולכן כך מירית העיריה והעיר.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
קאטי לא הכרתי אותך, חבל מאוד, את אשה מיוחדת, אמיצה, אופטימית, ריאלית כל התכונות שיש לנשים.
אני מאחלת לך הצלחה, את תתקדמי אין לי ספק בכך, היקום זקוק לאנשים כמוך.
טליה
קטי, את מקסימה. העולם צריך עוד אנשים כמוך ❤
גידי
פשוט לא אמיתי שהממשלה לא שמה על בעלי המסעדות..
עצוב מאוד לשמוע.
אשה מקסימה.
בהצלחה בהמשך
טלי שפרן
זכיתי להכיר את הדמות הזאת. נשאתי אליה עיניי בהערכה ובהערצה . אהבתי את תנועותיה , יופיה, חריצותה , התנהלותה , העיצוב של המקום , הבחירות. היה נעים ומשמח לבוא אצלה .הרבה מעבר לאוכל. הייתי משוכנעת שהיא מיליונרית – על פי הצפיפות ונהירת הבריות ליהנות ממאכליה. כולי תדהמה ואכזבה , שככה נעשה לגיבורה הזאת, שראויה לכל כך הרבה טוב ונעשה לה ככה רע. הגישה שלה לאנשי הצוות ולאורחי המסעדה היתה מחממת לב . יומי שלי הואר כל מפגש – הנאה גם במשלוחים. מצטערת ושולחת לך חיבוק, את שנראית כמו שחקנית קולנוע מיוחדת לתפארת- פנים, גוף,התנהגות-אין עלייך, חברה. הצלחה ונחת בהמשך הדרך. איתך ושלך תמיד.
אילנה
קטי למדנו יחד, הבטתי בכאב עצום בסרטון כשזיהיתי אותך, נפש טובה. רק טוב שאפת לעשות כשלמדנו יחד.