הסודות של גן חסידי אומות העולם

בישיבת מועצת העיר חיפה שהתכנסה ב-1 מרץ 2005 הצביעו חברי המועצה פה אחד בעד הצעה לסדר שהגיש בנצי כ"ץ – קריאת גן ציבורי בשכונת רמת אלון על שם חסידי אומות העולם. ראש העיר דאז יונה יהב אמר בישיבה: "הגן קיים, רק צריך לארגן אותו כדי להנציח. מדובר בהנצחה של חסידי אומות העולם שקבעו את מושבם כאן בחיפה. לא כולם בין החיים, רק מקצתם".

למעשה, הרעיון של הקמת הגן היה של עו"ד רוני גרוסמן, כיום במחלקת הדוברות של עיריית חיפה, שנים לפני שהתחיל לעבוד שם. "גידלה אותי אשה שהצילה את אבי בשואה", מספר גרוסמן, "שמה היה ורוניקה פורוצאי, והיא החלה לעבוד כמטפלת אצל משפחתו האמידה של אבי בהונגריה כשנה לפני שהוא נולד. כשהכניסו את היהודים לגטו היא החביאה את אבי יצחק במחסן לאחר שהצליחה להוריד אותו מהרכבת שהובילה את המשפחה לאושוויץ. כשהייתי בן 3 לערך, אבי העלה אותה ארצה והיא התגוררה אצלנו במשך כ-35 שנה. היא שימשה אמא לאבי וסבתא לי. היא מעולם לא דיברה על התקופה ההיא אלא רק על קלארי שטראסר – בת דודה של אבי שאותה היא לא הצליחה להציל. חשבתי שראוי להנציח את סיפורה ופניתי גם ליד ושם וגם לעירייה. ביד ושם אמרו לי שצריך לחקור את אמיתות סיפורה, ובעירייה הבטיחו לי שיפנו למערכת הרווחה. לא זו היתה הסיבה שפניתי אליהם, מבחינתי הייתי מסתפק במילה תודה. לאחר כשנה חזרו אלי מיד ושם ושאלו למה לא סיפרתי להם על עשרות הילדים שאותם היא הצילה. נשמטה לי הלסת. לא ידעתי בכלל. כשורוניקה שמעה שסיפרתי את סיפורה היא ממש כעסה עלי".

ואיך ההנצחה הפכה לגן?

"כשיהב נכנס לתפקיד ראש העיר פניתי אליו עם הרעיון והוא שאל על מה חשבתי. חשבתי לקרוא רחוב על שמה כי מבחינתי היא הכי ראויה, אבל הבנו שאי אפשר יהיה לקרוא רחובות על שמם של כל מצילי היהודים, ואז עלה רעיון הגן. מכיוון שהחלטה כזו מחייבת לעבור במועצת העיר ביקשתי מכ"ץ להעלות אותה לסדר".

גן ילדי הנצח. לזכרם של 1.5 מיליון ילדים שנספו בשואה (צילום: חגית הורנשטיין)

במאי 2008 נחנך הגן המשודרג, שנחשב לאחד היפים בעיר, אם לא היפה ביותר. הגן גובל ברחובות יעקב אזולאי, יגאל אלון, אליעזר אלתר וארתור בירם, והוא מוצל באופן טבעי על ידי עצים ירוקי עד, ומאות זנים של צמחים פורחים בו ומשמשים מסתור לפינות חבויות שאליהן מובילים שבילים מרוצפים. ספסלי עץ רבים מפוזרים ברחבי הגן, אמפיתיאטרון שבנוי מסלעים, גן משחקים מטופח שנקרא ילדי הנצח לזכרם של 1.5 מיליון ילדים שנספו בשואה, ו-18 פינות ישיבה, כשבכל אחת מהן הוצבה אבן שיש שעליה נחרט שמו ותמצית מעשיו של כל חסיד אומות העולם שמונצח במקום. חלקם התגורר בעיר במשך שנים ארוכות והיתר במשך תקופות קצרות יותר.

בטקס החנוכה המרגש השתתפו חסידי אומות העולם שנשארו בחיים, ניצולי שואה ובני משפחותיהם, נציגי המדינות שבהן פעלו חסידי אומות העולם כמו פולין, צרפת, אוקראינה וארצות הברית, יו"ר הוועדה להענקת תואר חסיד אומות העולם ביד ושם ונציגי תנועות הנוער ומועצת הנוער העירונית, כי הגן אמור היה לשמש מוקד לפעילות חינוכית ערכית לתלמידים.

בנאומו אמר יהב: "מול ים השנאה והאימה הוכיחו חסידי אומות העולם אצילות ואומץ לב בלתי נתפשים והוכיחו כי גם במציאות הבלתי נתפשת של אותם ימים, הבחירה נותרת בידי האדם. הבחירה להושיט יד לזולת בשעתו הקשה ביותר, כשהוא מושפל ומבוזה, היא הבחירה האנושית והמוסרית ברמה הגבוהה ביותר שלה נדרש האדם".

גן חסידי אומות העולם. "הבחירה האנושית והמוסרית ברמה הגבוהה ביותר" (צילום: חגית הורנשטיין)

כל המציל נפש אחת

הקורונה והגזירות הנלוות אליה כופים על מי שרגיל להתאמן בחוץ למידה רבה של יצירתיות. האיסור שהיה תקף עד השבוע להתרחק יותר מ-100 מטר ממקום המגורים הוביל אותי אל הגן הקסום שבו לא ביקרתי שנים, על אף העובדה שהוא גובל עם הרחוב שבו אני גרה. המבנה של הגן אשר מאפשר לרוץ בו לאורכו, השקט, הצמחייה הירוקה שמזכירה יערות גשם, התקופה המאתגרת ולוחות השיש שלידם חלפתי – כל אלה גרמו לי להתעמק בשמות ובסיפורי הגבורה.

על עמוד האבן הגדול בפתח הגן נכתב "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו". במרחק של כמה מטרים ניצבים שלושה עמודי שיש. על אחד חרוט סיפורו של הגן: "בשנים 1945-1939, בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה, אלפי צעירים ומבוגרים בני אומות שונות, בעלי ערכים ומופת אנושי, סיכנו נפשם בהצילם יהודים מציפורני הקלגס הנאצי. אנשי מופת אלה קיבלו החלטה אישית לעשות הכל ולהציל יהודים מידי האויב הגרמני תוך כדי סיכון עצמם ובני משפחתם שגם שילמו על כך בחייהם. חסידי אומות העולם היו מעטים, ובמעשיהם הוכיחו כי דרכי ההצלה והעזרה היו אפשריים, גם אם קשים לביצוע. על מעשיהם אלה הוכרו על פי חוק יד ושם כחסידי אומות העולם. העיר חיפה זכתה לכך כי שמונה עשר חסידי אומות העולם קבעו בה את מגוריהם. חלקם נישאו לניצולים שאותם הסתירו והצילו ועלו איתם ארצה, ואחרים הגיעו אלינו בסיוע הניצולים בחלוף השנים. חסידים אלה חיו וחיים בקרבנו והתערו בחייה החברתיים והקהילתיים של העיר".

על עמוד נוסף חרוטים שמותיהם החסידים כשהם ממוספרים, ועמוד שלישי משמש מפת הגן שעליה מצוינים המספרים. כל מספר מציין את מיקומה של אבן השיש שמספרת את מעשיו של חסיד אומות העולם. ואלה שמותיהם: זופיה מרטה אבני, אנה דוברוקה ג'זייסקה, פלגיה הוצ'אק שפרינגר, אנה הורנונג טומצ'ק, ראול ולנברג, אירנה יקירה זינטל, בלה (ואליה) יקימובה, הלינה לוגובסקי, ירוסלבה לויצקי, ויקטור מלניק, תמרה מקסימניוק ברומברג, אליזבטה ניקופוי סטרול, מריה סרבניאק דיקר, ורוניקה פורוצאי, ויקטוריה צוקרביץ אייכברגר, יוליה קלדי ראלבובסקה, יז'י שלאג וברונסילבה זינטל. 18 שמות, 18 סיפורים מרגשים.

עמודי ההנצחה. מופת אנושי (צילום: חגית הורנשטיין)

בתחתית הרשימה, סמוך לאדמה, מופיע שם נוסף – ג'וזף נסטור סניאדנקו גרובר. חדי העין יבחינו שהמספר ליד שמו – 19 – והמספר על המפה אינם באותו גודל ובאותו פונט (צורת הכתב) של שאר המונצחים. ולא זו בלבד – לאחר שצילמתי את כל אבני הזיכרון המפוזרות ברחבי הגן, חזרתי שוב אל המפה ואל אותו המקרא ולהפתעתי הרבה, לאחר ספירה חדשה ועוד אחת נוספת כדי להיות בטוחה, התברר כי יש בגן 20 אבנים חרוטות. לפרניה דדק ביילסקי כבר לא נמצא מקום על לוח הרשימה או במפה, וגם סוג הפונט שבו השתמשו באבן שלה הוא שונה מזה שבכל האבנים האחרות.

גרוסמן יש לך פתרון לתעלומה?

"במרוצת הזמן התגלו עוד סיפורי גבורה. בהחלט יש מקום להוסיף את שמה של דדק ביילסקי במפה ובמקרא".

את התואר חסיד אומות העולם מקבל אדם לא יהודי אשר הציל יהודי. ועדה מיוחדת מטעם יד ושם בוחנת את מעשיו ואת מניעיו של המציל, כיצד נוצר הקשר בינו לבין הניצול או הניצולים, מה היה הסיוע שניתן לניצולים, האם קיבל המציל תמורה חומרית כלשהי ומה היו הסכנות והסיכונים שהוא נטל על עצמו. אמיתות הסיפור הוא תנאי יסודי. אם התברר לוועדה שאדם שאינו יהודי סיכן את חייו, את חירותו ואת ביטחונו כדי להציל יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או מגירוש למחנות המוות מבלי לבקש מראש תמורה כספית כלשהי, אדם זה יזכה לשאת את התואר חסיד אומות העולם.

סיפוריהם של חסידי אומות העולם תושבי חיפה הם מאלפים. ארבעה מהם קיבלו את תוארם בזכות מעשיהם הנשגבים בהיותם ילדים. תשע מצילות נישאו ליהודים – שש לניצולים ושלוש לאנשים שלא היו ניצולים. בחרתי להתמקד בסיפורם של שני החסידים שנוספו לרשימה לאחר הקמתו של הגן – מספר 19 ומספר 20. הם אמנם מונצחים, אבל האבנים האלו שותקות. משיטוט באתר יד ושם עולה שהוועדה לציון חסידי אומות העולם החליטה להעניק לדדק ביילסקי ולסניאדנקו גרובר את התואר המכובד באותו היום, והם זכו לכבוד בטקס משותף. אלו הם סיפוריהם.

גן חסידי אומות העולם. סיפורים מאלפים (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

עם שני ילדים יהודים על "אקסודוס"

בעיר נאדבורנה שבפולין (כיום באוקראינה) חיה משפחת בליצר. היתה זו משפחה אמידה שבבעלותה היה מפעל לעיבוד עורות ובתי דירות להשכרה. היה זה טבעי שלמשפחה במעמד סוציו-אקונומי גבוה תהיה עוזרת בית, ושמה היה פרניה דדק. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את נאדבורנה, וחודשיים אחר כך הועברו היהודים לגטו כדי להקל על הגרמנים להשמידם. משפחת בליצר כללה את אבי המשפחה דב-ברל בליצר שהיה בין הקורבנות הראשונים, האם ולטמה לבית קרמר והילדים סוניה ובנימין, ואילו דדק, שהתגלתה כאשה אצילת נפש, נשארה בדירתם ומדי יום העבירה אל הגטו, באמצעות אוקראיני מקומי, אוכל ומצרכים לבני המשפחה.

בדצמבר 1941 העבירה סבתם של בנימין וסוניה, באמצעות אותו איש קשר אוקראיני, מסר לדדק ובו ביקשה ממנה להבריח את הילד אל מחוץ לחומות הגטו ולעזוב את העיר. דדק לקחה את בנימין תחת חסותה ונמלטה איתו. הנכדה שבחרה להישאר עם הסבתא נספתה ביחד איתה.

במשך חודשים רבים נדדו דדק ובנימין ביערות באזור נאדבורנה וסקלט והחליפו שוב ושוב מקומות מסתור. בלילות היא היתה מחביאה אותו ויוצאת לבדה לחפש להם שאריות מזון. לפעמים היא הצליחה למצוא עבודה אצל איכרים בכפרים מקומיים, ואז היתה מחביאה את בנימין סמוך אליה, אם זה בדיר חזירים או בשדה חיטה. בכל פעם שבנימין התגלה היו השניים בורחים בחזרה אל היער וממשיכים לחפש מקומות מסתור אחרים. במשך כל התקופה טיפלה העוזרת בילד בנאמנות רבה ודאגה לו כאילו היה בנה שלה.

בתום המלחמה, עם שחרורה של העיר סקלט, אספה דדק תחת חסותה ילד נוסף – יהודי יתום בשם אליעזר (לייזר) ארט – והגיעה עם שני הילדים למחנה עקורים בגרמניה. דדק לא בחרה באפשרות הקלה לחזור למולדתה אוקראינה אלא עלתה עם שני הילדים לארץ ישראל. השלושה הצליחו לעלות על הספינה "אקסודוס" שהוחזרה לגרמניה בידי הבריטים. בפברואר 1948, לאחר שעברו תלאות קשות בים, הצליחו השלושה לנחות על חופי חיפה והתיישבו בקרית חיים.

האבן לזכרה של פרניה דדק ביילסקי. דאגה לבנימין בליצר כאילו היה בנה שלה (צילום: חגית הורנשטיין)

דדק קשרה את גורלה עם העם היהודי, התגיירה ונישאה לניצול השואה אברהם ביילסקי. פרניה ביילסקי לבית דדק נפטרה ב-1 בינואר 1986 בגיל 77. הזוג הנאצל הזה גידל את בנימין ואת לייזר כבניהם. שני הילדים נשלחו לבית הספר היסודי בר אילן בקרית שמואל מכיוון שדדק ידעה שהוריהם היו דתיים והאמינה שזה היה רצונם אם היו חיים.

ב-6 בנובמבר 2005 החליטה הוועדה לציון חסידי אומות העולם להעניק לפרניה דדק (פרומה ביילסקי) את תואר חסידת אומות העולם. ב-18 ביולי 2005 הוענק התואר לבנימין בליצר ולאליעזר ארט, שקיבלו אותו בשם אמם המאמצת שהצילה אותם בזמן המלחמה.

פרניה דדק ביילסקי והילדים בנימין בליצר ואליעזר ארט. קיבלו את התואר בשמה (צילום: אתר יד ושם)

המציל שהפך לבעל

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 למד נסטור זנון סניאדנקו בחוג לפילולוגיה גרמנית באוניברסיטת לבוב בפולין (כיום באוקראינה). בשנת 1936 למדה אנטוניה גרובר היהודייה באותה האוניברסיטה והתיידדה עם קבוצת סטודנטים אוקראינים, ובהם סניאדנקו. זמן קצר לאחר כיבוש העיר לבוב ב-30 ביוני 1941 נרצח אביה שמעון גרובר בפוגרומים שלימים נקראו ימי פטלורה. שני הסטודנטים שמרו על קשרי חברות והוא אף החל לתמוך ולעזור לה, לאמה ולאחיה בצערם. הוא היה מודיע להם על המתרחש וקונה להם אוכל כדי שלא יצטרכו לצאת מדירתם.

לאחר האקציה באוגוסט 1942, שבה נספו אלפי יהודים, נמלטה גרובר מהמפעל הגרמני שעבדה בו והגיעה לדירתו של נסטור בבית דירות בשכונה פולנית מכובדת בלבוב. סניאדנקו קיבל את גרובר בשמחה ושכנע את בת דודתו שגרה עמו בדירה לקבל את האורחת. על אף הסיכון שבדבר נשארה גרובר בדירתו של סניאדנקו והסתתרה מאחורי מזנון גדול בכל פעם שנשמע צלצול הפעמון בדלת. סניאדנקו אף הסכים להסתיר בביתו זמנית צעירה יהודייה נוספת, חברה של גרובר, ודאג למצוא לה מקום מסתור חלופי. בהמשך גילתה גרובר שסניאדנקו, שעבד במשרד ממשלתי שעסק בחלוקת מזון, סיפק מזון גם למשפחה פולנית שהחביאה אצלה ילדה יהודייה.

האבן לזכרו של ג'וזף נסטור סניאדנקו גרובר. מסתור מאחורי מזנון גדול (צילום: חגית הורנשטיין)

ביולי 1944 שוחררה לבוב בידי הצבא האדום, וכשהתברר כי אף אחד ממשפחתה הקרובה של גרובר לא ניצל, סניאדנקו נשא אותה לאשה. כעבור שנה עזבו בני הזוג את אוקראינה הסובייטית בדרכם לארץ ישראל. במחנה עקורים רוזנהיים בגרמניה שינה נסטור את שמו ליוסף גרובר, ושם גם נולד בנם פרד בשנת 1947. בשנת 1948 התיישבה המשפחה בקרית חיים. יוסף גרובר נפטר בתאריך 1 בינואר 1979 – בדיוק באותו התאריך שבו נפטרה דדק, שבע שנים אחריה.

במשך שנים רבות שמרה אנטוניה גרובר את סיפורה לעצמה, ופנתה ליד ושם כדי שמצילה-בעלה יוכר כחסיד אומות העולם רק כשהיתה בת 88. ב-6 בנובמבר 2005 הכיר יד ושם ביוסף גרובר (נסטור זנון סניאדנקו) כחסיד אומות העולם, וב-18 ביולי 2005 הוענק האות לאשתו שקיבלה אותו בשמו. במרץ 2012 נפטרה אנטוניה גרובר. משאלתה האחרונה היתה להיקבר ליד בעלה בבית הקברות הקתולי. "במהלך חיינו הוא הלך אחרי ובא איתי לישראל", היא אמרה לבנה, "במוות אני רוצה ללכת אחריו".

ג'וזף נסטור סניאדנקו ואנטוניה גרובר. בחייהם ובמותם לא נפרדו (צילום: אתר יד ושם)

ואלה שמות

בגן חסידי אומות העולם מונצחים כאמור 18 אנשים נוספים. ואלה שמותיהם ומעשיהם:

זופיה מרטה אבני, פולין: זופיה מרטה, אמה אלכסנדרה ואחיה אנתוני ויצ’ורק הסתירו שישה יהודים בעליית גג במשך שנה וחצי בחלקה הגרמני של ורשה. המשפחה דאגה לכל מחסורם, ותודות לה הם ניצלו.

אנה דוברוקה ג’זיירסקה, פולין: במהלך חיסול גטו טארנוב בדצמבר 1943 וגירוש היהודים למחנה המוות בלזק, קלמן פג’נר, מר קארפ ושני ילדיו הקטנים הוסתרו על ידי ולאדיסלב דוברוק, שהוכר כחסיד אומות העולם, ורעייתו אנה. הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ כעונש על עזרתו ליהודים. לאחר המלחמה התחתנה רעייתו אנה עם פ’גנר.

פלגיה הוצ’אק שפרינגר, פולין: הוצ'אק הסתירה 20 נשים יהודיות בבית מלאכה שבו עבדה. היא הבריחה מגטו סוסנוביץ' את בנו של בעל בית המלאכה היהודי שבו עבדה לפני המלחמה, הסתירה אותו בביתה ואחר כך שילמה מכספה עבור הסתרתו בבית אחר. לאחר מכן הסתירה גם את אביו ואף הפגישה ביניהם.

אנה הורנונג טומצ’ק, אוקראינה: הורנונג סייעה לבנות זהות בדויה לאב יהודי ולשני בניו שאצלם עבדה כעוזרת בית. היא הציגה עצמה כאם המשפחה, שחיה במסווה של נוצרים במחוז טרנופול באוקראינה.

ראול ולנברג, שבדיה: ולנברג נולד בשבדיה בשנת 1912. בשנת 1936 הוא התגורר ברחוב ארלוזורוב 17 בחיפה ועבד בבנק הולנדי ברחוב הבנקים. ביולי 1944 הוא התמנה למזכיר בשגרירות שבדיה בבודפשט, ובמסגרת תפקידו זה הציל בהקרבה עצמית עילאית אלפי יהודים ממחנות המוות של הנאצים. ב-17 בינואר 1945 נעצר ולנברג על ידי הרוסים ומאז נעלמו עקבותיו.

האבן לזכרו של ראול ולנברג. הקרבה עצמית עילאית (צילום: חגית הורנשטיין)

אירנה יקירה זינטל, פולין: אירנה ואמה ברוניסלבה החביאו במחבוא מיוחד שבנו בבית הקיט שלהם 13 יהודים. האם דאגה מדי יום ביומו להביא להם מצרכי המזון מרחק של שלושה ק”מ מביתה. השתיים טיפלו במסתתרים ודאגו לכל מחסורם.

בלה (ואליה) יקימובה ליפר, אוקראינה: ליפר קשרה את גורלה בגורלו של בעלה היהודי והודיעה לו שאם לא יברח מגטו רובנו, היא תבוא לשם ביחד עם בתם התינוקת. עד לשחרור, במשך 19 חודשים, היא הסתירה את בעלה ועוד שישה יהודים בביתה בכפר נובוסטב.

הלינה לוגובסקי, פולין: לוגובסקי ובעלה הסתירו בביתם אשה יהודייה שנדדה ממקום למקום אחרי שאיבדה את כל משפחתה. השניים טיפלו בה במשך 32 שבועות ואחר כך דאגו להעבירה למסתור בבית המשפחה שבו גדלה הלינה.

ירוסלבה לויצקי, אוקראינה: על אף גילה הצעיר הבריחה לויצקי אוכל ליהודים בגטו זלוצ’וב במחוז טרנופול. במשך שנתיים מחיסול הגטו ועד לשחרור הסתירו בני משפחתה שתי ילדות יהודיות בביתם. ביחד עם אמה ועם סבה היא סיפקה מזון לעוד 25 יהודים ששרדו את הרצח בגטו והסתתרו בבונקר במקום מרוחק.

ויקטור מלניק, אוקראינה: מלניק, אמו ואחותו הסתירו יהודים בביתם בוידושניה, סייעו להם למצוא מסתור וציידו אותם בתעודות מזויפות. כשהחלו הגרמנים בחיסול הגטאות באזור ובחיפוש יהודים מסתתרים הבריח מלניק את אחת מהמשפחות לשטח בשליטתה של רומניה.

תמרה מקסימניוק ברומברג, אוקראינה: ביחד עם אמה סייעה מקסימניוק לחבריהם היהודים באודסה בכל דרך אפשרית על אף מצבן הכלכלי הרעוע. השתיים הבריחו מזון לגטו, סייעו למשפחה יהודית בבית סוהר, והמשיכו להביא להם בגדים ומזון גם לאחר גירושם למחנה ריכוז. למשפחה יהודית נוספת הן מצאו דירת מסתור וסיפקו את צורכיה.

אליזבטה ניקופוי סטרול, רומניה: ניקופוי הזהירה יהודים שהכירה מפני פוגרום עתידי בעיירה, הסתירה יותר מ-15 מהם ודאגה לכל מחסורם. כשהם נלקחו למחנות עבודה היא הביאה להם מזון ואספקה. למרות שנתפסה, נעצרה והוכתה קשות היא המשיכה במשימתה.

מריה סרבניאק דיקר, פולין: סרבניאק הסתירה עם שתי חברותיה בדירה בלבוב שבעה יהודים שברחו ממחנה ינובסקה ודאגה לכל מחסורם במשך שנתיים עד לשחרור. כשגברה הסכנה שהמסתור יתגלה היא העבירה אותם לדירה אחרת בקצה השני של העיר.

ורוניקה פורוצאי, הונגריה: פורוצאי הצילה את משפחות גרוסמן ושטראסר ועוד ילדים רבים. היא הבריחה מזון ובגדים למחנות, חילצה מהגטו והסתירה בביתה את קלארי שטראסר בת ה-9, וסייעה ליצחק גרוסמן להימלט מהרכבת לאושוויץ, הסתירה אותו ודאגה לכל מחסורו עד לסיום המלחמה.

האבן לזכרה של ורוניקה פורוצאי. הצילה משפחות וילדים רבים (צילום: חגית הורנשטיין)

ויקטוריה צוקרביץ אייכברגר, פולין: צוקרביץ ואחותה הסתירו יהודי שנמלט מעירו לוובז’ז’נו לאחר שהגרמנים החלו לחסל את תושבי העיר היהודים.

יוליה קלדי ראלבובסקה, צ’כוסלובקיה: קלדי הסתירה במשך שנה יהודי שברח מפראג לאחר שאשתו הנוצרייה נטשה אותו, ואף נסעה לפראג כדי להביא את אמו שנותרה לבדה. כשהאם נפטרה, כדי שמקום המסתור לא יתגלה, חפרה קלדי קבר בלילה וקברה בו את הגופה.

יז’י שלאג, פולין: משפחת שלאג הנוצרית נשארה לגור בביתה למרות שנכלל בתחומי גטו ורשה. במשך שנתיים הבריח שלאג מכתבים ומזון לגטו כשיצא לבית ספרו שהיה בצד הגרמני. גם לאחר שמשפחתו הועברה מביתה בצו גרמני המשיך שלאג להביא אוכל ליהודים הכלואים בגטו.

ברוניסלבה זינטל

* ביבליוגרפיה: אתר יד ושם; שמירת זיכרון השואה – אתרו של גדעון רפאל בן-מיכאל; המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ – חיפה