השבוע הסתדרתי עם שני ימי חופש: הראשון, בלית ברירה, באדיבות הפלונטר הפוליטי במדינת ישראל – ”בחירות מועד ג‘“. השני, בעל כורחי, לנוכח ההימנעות שלנו לשלוח את הילד ל”יום מוכנות מוסדות החינוך למקרה חירום“ – שם מכובס ליום מוכנות מוסדות החינוך לחטוף טילים.
למה לא לשלוח, אתם שואלים? יש שתי סיבות. הראשונה היא לוגית – למה לחשוף את הילדים ליום ההזוי הזה? הרי אין סיכוי שבמצב של מלחמה אשלח לבית הספר את בני ג‘וליאן ולא את בתי סול שתכף עולה לכיתה א‘. אין לי כל צורך ורצון להשתתף בכסת“ח של פיקוד העורף. הסיבה השנייה, החשובה באמת, היא הפוליטית – אין כל הצדקה לפסטיבל מוכנות העורף ההזוי שמדינת ישראל על כל מוסדותיה מקדמת, ובטח אין הצדקה לתת למשרד החינוך ולנציגיו ללמד את בני על מלחמות. מוכנות העורף למה? למלחמה?
צריך להיות מטומטם גמור כדי לא להיות מוכן למלחמה בישראל. הרי אנו במלחמה מאז 1948. ב־1956 היה זה מבצע קדש, ב־1967 ששת הימים, ביניהם כ־20 מיני מלחמות שנקראות בשפה הצה“לית ”מבצעים“, ב־1969 מלחמת ההתשה, בחלוף שלוש שנים שכללו שבע מיני מלחמות באה מלחמת יום הכיפורים. ב־1982 (לאחר כ־15 מבצעים נוספים) היה מבצע שלום הגליל וכיבוש דרום לבנון, שנמשך עד שנת 2000. ב־1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וב־1991 מלחמת המפרץ. אחרי האופוריה מאוסלו הגיעה סדרה של מיני מלחמות בלבנון שבשיאן עמד מבצע ענבי זעם. בתוך כך אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל בכל רחבי הארץ. ב־2000 החלה האינתיפאדה השנייה שלוותה באין ספור פעולות ומבצעים נגד הפלסטינים וברצח 13 אזרחים ערבים בידי המשטרה. כעבור שנתיים הגיעו חומת מגן והמצור על המוקטעה. ב־2006 מלחמת לבנון השנייה, שקדמו לה שמונה מבצעים ישראליים על אדמת לבנון ותקיפות ישראליות בעזה ובמוקדים אחרים. במקביל היו חטיפת גלעד שליט ועוד סדרת מבצעים בעזה שהסתיימו בעופרת יצוקה ב־2008. מגמה זו נמשכה לאחר מכן עם עוד 20 מיני מלחמות וסבבים אלימים מאוד בין ישראל לחמאס, כולל עמוד ענן ב־2012 וצוק איתן ב־2014, ורק לאחרונה הסתיים סבב נוסף בעזה תחת שם הקוד חגורה שחורה.
רוצים להישאר מעודכנים?
היושבים בישראל לא צריכים שום הכנה למצבי חירום, הם נולדו מוכנים. כ־800,000 מהם משרתים במנגנוני הביטחון השונים. ישראל היא אלופת העולם במלחמות. אזרחיה, שמצביעים לאותם המנהיגים שמביאים את המלחמות, הם אלופי העולם במוכנות למצבי מלחמה. לכן אני מציע במקום להמשיך ולהזין את האזרחים ברעל מלחמות האין ברירה והפחד מהאחר, לייסד את יום מוכנות העורף לשלום בחיפה – יום שבו כל המאבטחים, החיילים, השוטרים ושאר עובדי זרועות הביטחון יפשטו את מדיהם ויבואו ביחד עם 2.5 מיליון התלמידים להסתובב בחיפה, לשמוע ערבית בלי לפחד או להרגיש מאוימים, לצעד ברחוב שבו התגורר מחמוד דרוויש וללמוד את שירו ”על הארץ הזו יש מה שראוי לחיות למענו“.
ברחוב תופיק טובי, אחרי ביקור באחד ממוסדות הפלאפל הנודעים, ילמדו את השיר ”הנזיפה בתופיק טובי” שכתב עליו נתן אלתרמן ב־1949. בכיכר תופיק זיאד ילמדו את שירו ”אתן את חצי חיי למי שיגרום לילד בוכה לצחוק ואת חציים השני כדי למנוע מוות של פרח ירוק“, ובסוף ילגמו מילקשייק ברחוב הנמל וישמעו את תקציר סיפורו של ע‘סאן כנפאני ”השיבה לחיפה“, אשר מגולל מפגש שמתרחש בין פליטים פלסטינים שגורשו מחיפה דרך הנמל ב־1948 עם משפחה יהודית ניצולת שואה שמתגוררת בביתם.
הכותב הוא יו”ר עמותת Humanity Crew לסיוע נפשי לפליטים
אמירה
כותה מי שחונך על שנאה וממשיך לחנך שנאה .
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
די להתבכיין, ג'וזף !! תתחיל ללמד את ילדיך לחיות, במקום להמשיך עם הפנקסנות !! וגם אם תהגר מכאן, לא יזיק לאיש !!