ביום חמישי שעבר התבשרנו על כך שפיגוע הירי בעיר העתיקה בירושלים בוצע על ידי מחבל תושב חיפה. נשמע זוועה. למזלנו, האירוע הסתכם בפציעת שוטר מג"ב באורח קל. לשמחתנו, המחבל נהרג במקום.
בואו נתחיל מזה שכל מי שפוגע בחיילים ששומרים עלינו הוא שפל אדם, נקודה. מבאס ומלחיץ לשמוע ברדיו חדשות על פיגוע, ופתאום צץ השם חיפה. זהו אחד מהמקרים הבודדים שבהם אני מסכים עם ראש העיר שלנו שאמרה כבר לפני חודשים ש"חיפה זה לא ישראל". רק במקרים כאלה צריכות להיאמר אמירות כאלה. בכל הנוגע לקיצוניות לאומנית של שני הצדדים, חיפה היא באמת לא ישראל. בחיפה האמיתית – שלנו, של אלו שגדלו כאן ביחד – אין דברים כאלו, השנאה עוצרת בגבולות של שיחה חברית על פוליטיקה וזהו. אנחנו, שאכלנו ביחד מאותו סיר חמין בחליסה בשבת בבוקר – משפחת אבושקאר, משפחת חלפו, סוהיל, חמודי, אנואר, המשפחה של סמיר – היינו הולכים ביננו מכות פיצוצים ולמחרת משחקים כדורגל. יאחסרה על הימים של קפה ישראל ומסעדת אלנבי. איזה כבוד, איזה אירוח, איזו הכנסת אורחים. אתה מרגיש כמו אח במשפחה, בלי גינונים ובלי דאווין. הם מספחים אותך באהבה, ואעיד על משפחת ג'רייסי האהובה שלנו. כולנו – יהודים, מוסלמים ונוצרים – התעסקנו בחיים עצמם. גדלנו לתוך החיים של שכונות וים כי לכולנו היו אותם הקשיים.
חיפה חזקה, אני אומר לכם. מאז ומתמיד היו פיגועים בשני הצדדים. אוטובוסים עפו בשנות ה־90, אנחנו נכנסנו חזק בשטחים ובחיסולים. ורק חיפה, העיר המעורבת, חיבקה את הדו קיום וגוננה עליו בכל מצב, בטוב וברע. ואני לא מדבר על החבר'ה שבאים מהכפרים להפגין כאן או על פעילי ימין שמגיעים להתסיס, ואני אחד שמכיר את הנפשות הפועלות בחיפה. ככל שעובר הזמן, ככל שממשלות מתחלפות, ככל שיש יותר משברים, מלחמות, עפיפונים ופיגועים, אנחנו החיפאים יודעים לשמור על איזון בדרכנו שלנו.
יש לנו, החיפאים, את הדבק הזה. כולנו ביחד זה חיפה שמורכבת מתרבויות וממעמדות כיאה לעיר גדולה. אנחנו חוגגים ביחד את הנובי גוד של הרוסים במושבה, את חג המולד של הנוצרים בוואדי ואת המימונה שלנו בחוף דדו, ומבקרים חברים בחג הקורבן המוסלמי על המנגלים. אצלנו הכל סולידי וקצת ומעט. הרי כולנו גדלנו ביחד וחווינו כל כך הרבה ביחד, פיתחנו את המושג כבוד בדרכנו שלנו, כיבדנו האחד את השני, כיבדנו את המבוגרים, כיבדנו את המילה, כיבדנו את האשה, כיבדנו את הדת, פשוט כיבדנו.
זה היה כל כך ברור מאליו, אבל פתאום אתה מסתכל מסביבך, וחיפה זו כבר לא שכונה. זה לא כמו פעם. אז הצעירים היו מכבדים את השייח'ים, ראשי המשפחות בשכונות היו הפטרונים של העבריינים, וכולם כיבדו האחד את השני, משני הצדדים. אבל הכבוד הזה לא עבר הלאה לדור הצעיר. הילדים שלנו כבר לא גדלו בשכונה מעורבת. היום זה כבר לא כמו פעם. היום זה אינסטגרם, ואם הפרופיל הוא בשפה הערבית אז מדלגים.
* * *
רוצים להישאר מעודכנים?
אני: "זואי למה את לא מכבדת? למה ככה רגליים ונעליים על השולחן?".
זואי:
אני: "זואי? זואי!".
זואי: "נו, אל תהיה כבד".
אני: "אל תהיה כבד? אל תהיה כבד?! אני אראה לך מה זה אל תהיה כבד. ממחר…".
זואי: "מה? תחשוב על זה, כבד מהמילה לכבד, לא ככה?".
ואז אתה נכנס לסרט "דימיון 2 – ההזדקנות". צודקת, אולי כבד להם הכבוד הזה. שיחקה לי בקופסה עם המילה.
אני לא רוצה שהכל יהיה כמו פעם. ברור שזה פאתט לחשוב ככה ושבלתי אפשרי להיתקע בעבר. אבל כן צריך לחשוב לשמר את הדרך ואת הרוח – מרמת תשתיות שווה בכל השכונות ועד לתרבות מעורבת. העיר גדלה והמציאות משתנה. השכונות מחולקות עדיין לפי עדה ומוצא, עדיין שומעים מצעירים משפטים "מועדון מלא רוסים", "גרים שם ערבים" או "שכונה של אתיופים". לי זה נשמע מוזר, כי אולי בעבר הגדירו את כולנו כתת קטגוריה אחת.
אם לא נמצא דרכים להנחיל את הדו קיום האמיתי לילדינו על בסיס מה שהיה כאן לפני כן, נפגע בעצמנו. ושוב, מה שהיה היה, זה לא אותו דבר, והמציאות היא אחרת וכו'. אבל זה קרה, וזה יכול לקרות שוב. מיזוג אוכלוסיות בשכונות ואינטגרציה חברתית וכלכלית התחילה בחיפה בשנים האחרונות. העיר התחתית היא סמל וגאווה לתרבות הערבית החיפאית. רבים ממקומות הבילוי, המסעדות והברים הם בבעלותם של חיפאים ערבים. וכך גם בהדר – רחוב מסדה לא מבייש שום רחוב אירופי בנראות ובתכונה שיש באוויר, בליינים לצד להט"בים מכל המגזרים.
כשהילדים שלנו קוראים פוסט לקוני על מחבל ערבי תושב חיפה שפצע חייל בין תמונת סלפי עם מחשוף עמוק של נועה קירל לבין פוסט עם וידאו של שחר חסון, הם לא מבינים שזה היה בחור עם רקע פלילי, שהיה נוצרי והתאסלם, ככל הנראה עשב שוטה. הוא לא מייצג את חיפה, הוא לא מייצג את הרוח החיפאית. מחר נקום בבוקר, כמו בכל בוקר, וכולנו נהיה כאן לעוד יום חדש, עם כל הצרות שיש לנו, ממש כמו פעם. אנחנו ביחד ומתרכזים בחיים בחיפה, מעירים את העיר ומשתיקים את הקולות שאינם תורמים לה.
* * *
כחלק מהפעילות של התנועה לשוויון שהקמנו חברי ואני, ערכנו לא מעט סיורים בשכונת חליסה בהזמנתם של חברים תושבי השכונה. בדיוק כפי שעשינו בנוה דוד, בבת גלים, בקרית שפרינצק ובקרית חיים. נחשפנו לתשתיות נוראיות. הקמנו צעקה על מחדל מסכן חיים של ואדי עמוק ללא גדר ליד מגרש שבו משחקים ילדים, הפקנו סרטון שממחיש את הסכנה, ולא ויתרנו עד שהקמנו שם גדר ארוכה בעלות של חצי מליון שקל, שאפשרה תנועה בטוחה במקום ומנעה מוות ודאי. חבר מועצת העיר אביהו האן עזר לנו מאוד. היו חכמים שאמרו לי "מה, חסרות בעיות בשכונות של יהודים?". אלו אנשים שאינם חיפאים בנשמה, שחיפה לא במקום הראשון אצלם, שלפני הכל מחפשים מה שונה ומה רע ולא את המשותף ואת העכשיו. אני תמיד עונה "הם קודם כל חיפאים". אז בואו לא נאבד את זה.
שרה רבקב
נכון.חיפאי זה חיפאי ומחבל אחד זה לא אומר .אבל כל מי שיצביע למשותפת גורם לפרוד .חיינו ביחד באזור הכרמל במשולש .ועכשיו לא נדע מי לנו ומי לצרינו.
הימניים לא מפגינים נגד ערבים אזרחי ישראל הנאמנים למדינה ..
צפוני
תמשיכו להרגיע את עצמכם, טפשים ואידיוטים…אינכם מודעים כי אינכם רוצים לדעת על כמות השנאה כנגד המדינה והיהודים ברשתות החברתיות הערביות בחיפה…תמשיכו לחיות עד הפיצוץ הבא, אידיוטים יהודים, ושלא תגידי שלא הוזהרתם…תמשיכו על החומוס והפיתות האידיוטיות שלכם ותחשבו שזה מכפר על השנאה הלאומנית והדתית הערבית
גוגו
חייבים לבדוק את הקשר בין מטיטה שמסתכל לכיוון הלבניות בבתי הזיקוק כשעל גבו כנפיים של מלאך ולא הרבה זמן אחרי התמוטטה אחת הלבניות ונשאר ממנה חצי. אז חשוב לזכור מלאכים יש והרבה וביניהם מלאכי שלום ומלאכי חבלה מלאכי חיים ומלאך המוות אל תתבלבלו ביניהם.