פחד הוא דבר מצמית. אחת לכמה שנים באה עלינו מגיפה נוראית חדשה ואימתנית. בימי הביניים היה זה הדבר, אחר כך הכולירה והשפעת הספרדית, האבולה איימה לחסל רבים בשנות ה־70, אחריה הופיע האיידס, הסארס שפרץ לפני כמעט 20 שנה עורר בהלה רבתי, וכך גם שפעת העופות. עכשיו זו הקורונה המתפשטת במהירות בסין וביבשת אסיה, מכניסה את תושביהן לחרדות קיומיות ומאיימת להשמיד את האנושות אם רק נאפשר לה.
פחד הוא דבר מצמית. ערי כרך עצומות בגודלן, שבהן מתגוררים עשרות מיליוני בני אדם והמולת החיים ניכרת בהן בכל פינה בכל רגע ורגע ביום, התרוקנו לפתע מבני אדם ונדמו. התושבים נשארים בבתים – בגלל הוראות מהממשלה אך בעיקר בשל הפחד. המעטים שיוצאים לרחובות עוטים על פניהם מסכות בד.
פחד הוא דבר מצמית, ואין דבר המפחיד את האנושות יותר מאשר השמדתה. הקנגורו והקואלה באוסטרליה חיו טוב מאוד לפני שפרצו שריפות הענק ולא חששו אף לא לרגע מפני כלייתם. גם כשפרצו השריפות וכילו מרחבי יער עצומים ומיליוני בעלי חיים, לא חששו החיות ולו לרגע אחד מהשמדת מינם. הישרדותן האישית הטרידה אותן ופחדיהן מפני מותם בלהבות – זה כן. אבל השמדת “עמם”? מה אכפת להם, לקנגורו או לקואלה, אם הם הקנגורו והקואלה האחרונים או היותם פרט אחד מתוך אלף או רבבה? אבל האדם הוא יצור חכם. הוא יודע לזהות את האיומים הנשקפים לא רק לעצמו אלא גם לכלל בני מינו. הוא יודע למיינם, לזהותם, לחקור אותם ולהשקיע הון עתק במציאת מזור.
רוצים להישאר מעודכנים?
פחד הוא דבר מצמית. האדם כבש את החלל, נסע אל הירח, ייצר פצצות אטום שהשמידו ערים שלמות, בנה חלליות ומטוסים שטסים מעבר למהירות הקול. הוא משגר לחלל לוויינים וחלליות, מוריד אל המצולות צוללות גרעין, משיט נושאות מטוסים ואוניות ענק. הוא המציא את הדמוקרטיה וגם את הדיקטטורה, ואפילו המציא את העמבה. ואחרי כל זאת וירוס אחד קטן מצמית אותו.
פחד הוא דבר רציונלי. הוא אינסטינקט המוטמע בכל יצור חי, גורם לו להצטנף או להסתגר לנוכח סכנה, ובכך מסייע למעשה להישרדותו. פחד, אפוא, מציל חיים. ובאופן פרדוקסלי, רק מי שמתגבר על אינסטינקט הפחד, מפגין אומץ לב דווקא ורץ אל פני הסכנה ולא נמלט ממנה, הוא זה שנחשב גיבור ומציל חיים. חיים של אחרים, לא של עצמו.
החיפאים הם פחדנים. במשך עשרות שנים הם חיים בפחד מתמיד – פחד מזיהום אוויר, פחד מטילים, פחד מנטישת אוכלוסיות מבוססות, פחד מאבטלה, פחד משקיעתה של העיר, פחד מעזיבת הילדים והנכדים, פחד מפני השתלטות ערבים/חרדים/עולים/זרים, פחד מפני שינויים מרחיקי לכת, פחד מפני העתיד המאיים. ופחד, הרי, הוא דבר מצמית. וכשהחיפאים מפחדים הם מצטנפים בקונכייתם, מורידים את ראשם וממתינים בשתיקה עד לחלוף הסכנה. והם משכנעים את עצמם שאם יהיו עוד קצת בשקט, עוד קצת בדממה, עוד קצת בסבלנות, הסכנה אכן תחלוף והם יוכלו לשוב ולזקוף את ראשם בגאווה חיפאית נושנה.
ויש שממתינים למושיע שיבוא ויגאל אותם מהפחד ומהצרות ומהתסכולים הקיומיים ויעניק לחייהם יותר משמעות ויותר תקווה. מושיע אמיתי הוא מצרך מבוקש מאוד אך נדיר מאוד. קשה מאוד להיות מושיע בכלל, ומושיע לחיפה ולחיפאים בפרט. תכונותיו של מושיע הן צירוף נדיר של אופי, חוכמה, תעוזה ואורך רוח. ולכמה אנשים כבר יש צירוף שכזה?
הבעיה של חיפה היא שגם אם כבר יימצא מושיע פוטנציאלי שכזה, די בטוח שגם הוא יפחד.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
חחח…כמה יפה כתבת ! הכי מדוייק ש-יש !