זמן קצר לפני הבחירות הראשונות בלופ הבלתי מובן שנכנסנו אליו, בזמן ששר האוצר משה כחלון ומפלגתו כולנו היו במצב לא מחמיא בסקרים, קיבלנו כולנו את בשורת “מפרץ החדשנות”. ההודעה בדבר התוכנית התפרסמה במדיות השונות ואפילו בפליירים שהגיעו אלינו הביתה. כולנו, תושבי עוטף בז”ן, רצינו להאמין שיש תוכן אמיתי מאחורי התוכנית, שבמצגת הבלתי מושקעת שלה הראו לנו איך בתי הזיקוק והמפעלים המזהמים יתפנו תוך עשר שנים, ובמקומם ייבנו שכונות מגורים עם לא פחות מ־90,000 יחידות דיור, עם מרכזים מסחריים ועם אתרי בינוי ופנאי.
מיד לאחר הפרסום זכתה התוכנית לתמיכתם של ראשי ערים מהאזור, וראש העיר חיפה עינת קליש רותם אף הגדילה והעבירה הצבעה במליאת מועצת העיר על התוכנית, למרות שכלל לא מדובר בתוכנית אלא בחזון ערטילאי ושלעירייה אין כל יד ורגל בה, וגם לא סמכות להחליט בעניינה.
את התוכנית אימצו כמובן גם פעילי הסביבה – אלו שקליש רותם קראה להם לפני הבחירות “סביבתי מחמד” למרות שמדובר באנשים שלוחמים ללא חת, רובם בהתנדבות מלאה וללא תמורה, ובגלל זה אני מעריך אותם מאוד הגם שלא תמיד אני מסכים איתם.
אני בחרתי להתייחס לתוכנית בשתי דרכים. הראשונה שבהן היא שאני גאה ושמח ששר האוצר, חיפאי מהכרמל, אדם נפלא וכזה שהצבעתי לו בבחירות, העז להעלות את נושא פינוי המפעלים המזהמים והציג את זיהום האוויר כבעיה שצריך לטפל בה. הדרך השנייה היא ההבנה שהסיכוי שהתוכנית תתממש, ועוד בחלון הזמנים שהוצג, אינה ריאלית גם בחלומות הוורודים ביותר של חברי הפעילים הסביבתיים. הסיבה העיקרית לכך היא היעדר מימון, שכן יידרשו סכומי עתק לטהר את הקרקע המזוהמת שישאירו אחריהם המפעלים, שלא לדבר על השנים הרבות שיידרשו לכך. וגם אם יש פתרונות טכניים מהירים לטיהור הקרקע, מבחינה פסיכולוגית יהיה קשה מאוד לשווק את השטח ולשכנע אנשים לגור במקום שעד לא מזמן היה סוג של צ’רנוביל בקטן. ויש עוד בעיה. 90,000 דירות? באמת? הרי אוכלוסייתה של חיפה גדלה בקצב של זחילה, ונראה שההגירה השלילית היא בלתי ניתנת לעצירה. מי ירכוש כל כך הרבה דירות באזור כל כך לא מבוקש? ויש עוד שאלות רבות: לאן המפעלים ילכו? האם נעביר את הבעיה לדרום הארץ? אל החצר האחורית של מישהו אחר? ומה עם מקומות העבודה שמספקים בז”ן והמפעלים האחרים במפרץ? מי ידאג לעובדים?
רוצים להישאר מעודכנים?
בשורה התחתונה – “מפרץ החדשנות” נראה לצערי יותר כמו חלום שלא יתגשם מאשר תכנון מציאותי ופרקטי.
אבל לפחות כחלון שם את הבעיה על השולחן ועמד מול בכירי המשק – אלה שמנהלים את החברות הגדולות והחזקות – הסתכל להם בלבן של העין ואמר: “אלחם עד שאמצא פתרון ואוציא את המפעלים המזהמים מהמפרץ”. על כך מגיע לו שאפו גדול. אבל אז הוא הודיע על פרישה והשאיר את כולנו – החיפאים, לא המפלגה – עם שברי חזון מול רגולציה שבקושי מדברת עליה בוועדות התכנון השונות.
כעת צריך לחשב מסלול מחדש ולפחות בינתיים יש להשקיע בתקינה משמעותית שתגרום לצמצום הזיהום. יש להקים צוות בלתי תלוי שיבחן ברצינות, לא כמו המשרד להגנת הסביבה, את המפעלים ויקנוס אותם בסכומים גבוהים במקרה של הפרות. על המדינה להכניס את היד לכיס, וביחד עם המפעלים להשקיע על מנת לשפר את המתקנים, להפוך אותם למזהמים פחות, ולמצוא פתרונות כמו באירופה המודרנית לקיום התעשייה. וזאת עד ש”מפרץ החדשנות” יהפוך מחלום למציאות.
הכותב הוא מנכ”ל החברה לנדל”ן ומנכ”ל אגודת מכבי חיפה
לא לטרחן
הרבה מלל על אנשים שכבר לא רלוונטים שהוגים תוכניות למטרת יחסי ציבור בלבד.
הנה סיכמתי הכל במשפט אחד