אין דרך טובה יותר מאשר להשתמש במילים בנות האלמוות של חיים נחמן ביאליק (נסו לדמיין אותן בהברה מלעילית, כפי שאמורים היו להגות אותן): “לבשו-נא עוז! דרכו-נא עוז!/ במערות הצורים חרשים מצילים/ התלקטה הפליטה בימי חשמונאים/ צחצוח חרבות עם רננת התהילים”. המילים המהדהדות האלה מתארות היום, כמו אז באודסה בשנת תר”ס, את המתנדבים בעם. “לעזרת העם”, קורא ביאליק הצעיר, סמוק הלחיים, “במה? אל תשאלו – באשר נמצאה”. ואכן, השכינה הלאומית שורה על המילים שחיזקו את רוחם של חלוצים, לוחמים, עובדי כפיים ואנשי רוח לסייע לאחים. הם התנדבו בנשק, התנדבו במשק, נידבו מכספם, מאונם, מנשמתם.
והם לא פוסקים עד היום. לא לא! הנה, בני עמי, מחיפה ממשיך להינשא האור, אור ההתנדבות. הם מתנדבים לחנות!
הם מתנדבים להוביל את רכבם דרך עליות וירידות, במישור ובהר. למענכם, ורק למענכם, הם מתנדבים לשרוף דלק פוסילי, לצפור, לאותת, ללחוץ על הדוושה. כל זה הם עושים בסתר, בלי תמורה, אבל רק עוד אקט אחד של אומץ אנחנו מונעים מהם – את החניה. את זה הם לא יכולים עדיין לעשות בהתנדבות. אבוי, בחניה הם נדרשים לשלם פה שקל, פה שלושה. זו התנדבות זו?
עד אשר בא חבר מועצה אחד עשוי ללא חת ש”צרת האומה בלבבו נגעה” וחצה גם את הגבול הזה. אם הוא מתרוצץ 16 שעות ביום למעננו בהתנדבות, הוא אומר, אז גם את החניה הוא כבר מוכן לעשות בהתנדבות.
מה אומרים אתם? להתיר לו? לאפשר לו לחרף את נפשו ולחנות בחינם, לאפשר את זה לכלל ל”א המתנדבים ההולכים לפני המחנה?
מה אנחנו אומרים, בעצם, כשאנחנו קוראים לחברי המועצה “מתנדבים”? זו שאלה שראוי לשאול. בדרך כלל, מתנדב הוא אדם שעושה עבודה ללא תמורה. אלא שכאן צריך לשאול מהי תמורה. האם התמורה היחידה שאדם יכול לקבל מעבודתו היא כספית? אולי יש סוג אחר של תמורה, כמו יוקרה, מעמד, כוח והשפעה?
שאלה נוספת שיש לשאול היא מה מקבלים חברי המועצה תמורת מאמציהם שאינו בגדר תמורה חומרית – האם הם זוכים להכרת תודה, האם הם מקבלים תפקידים, חשיפה ציבורית ודחיפה בקריירה הפוליטית שלהם? הבה נכנה את התמורה שאינה כספית במונח תמורה סימבולית.
רוצים להישאר מעודכנים?
מתנדב בעמותת סיוע כלשהי, שמחלק ארוחות לקשישים, מה התמורה הסימבולית שהוא יכול לצפות לה? הערכה של הסביבה? לפעמים כן ולפעמים לא (רבים עושים את הדברים האלה בסתר). עיסוק לשעות הפנאי? אם יש לך שעות כאלה. קידום לראש מערך מחלקי המנות? למה לא, אם אפשר להשקיע עוד שעות ועוד מאמץ בלי לקבל תמורה.
לעומת זאת הבה נבחן את מרכיב ההתנדבות בתפקידו של חבר מועצת עיר. האם יש תמורה סימבולית שהוא נהנה ממנה? חשיפה ציבורית, למשל? מינויים לתפקידים בדירקטוריונים של חברות עירוניות? כן, גם זה בהתנדבות, אז הבה נבחן את השאלה כמה חברי מועצה היו מוכנים להמשיך לשמש בתפקידם אילו היו יודעים שהם לא יוכלו אחר כך להמשיך בעבודה פוליטית ולא יוכלו למנף את תקופת חברותם במועצה להזנקת קריירה ציבורית? חבר מועצה והביתה, זהו. כמה יישארו לנו לדעתכם?
עכשיו הבה נניח את התובנה הזאת בצד ונפנה לשאלה אחרת, חשובה לא פחות: בהנחה שעל אף העובדה שחברי המועצה הם מתנדבים, הם צריכים לבצע לפחות את התפקיד שהוטל עליהם ולייצג את הציבור ששלח אותם, באיזו מידה הם עושים זאת נאמנה? ספרו לנו כיצד הם נלחמים במשרדי הממשלה האכזריים, בוועדות התכנון המאיימות, מה הם יודעים על התוכניות לקרוע את האזור לגזרים בין תעשייה למסילות ולנמל. אלו פנים פוגשים הורים שרוצים שהילדים שלהם יגיעו בבטחה לבתי ספר עם מתקנים סבירים? מיהו אותו חבר מועצה שאני צריך לפנות אליו כבעל עסק קטן שנמחץ על ידי הרגולטור? ועוד ועוד…
אסור להכליל, ואחדים מהם משקיעים מרץ ושכל לטובת המרחב ותושביו. ובוודאי שראוי היה שכל חברי המועצות הנבחרים בארץ יקבלו שכר ויקדישו את כל זמנם לעבודה הפוליטית. אבל בסעיף אחר סעיף מתברר שאכן מדובר במתנדבים, בחובבנים, שברישול חינני מפקירים את הגבולות שמקצוענים היו אמורים להגן עליהם. אז יודעים מה? בשביל הכמה ת’לפים שקלים שתעלה לנו החניה שלכם בחודש, קחו ותפסיקו לבכות. גם כך הבדיחה היא על חשבוננו.
אגם
חיים נחמן ביאליק לא אהב את בני עדות המזרח שמו עליו הילה של אדם אוהבאך הוא היה גזען וכשבררתי זאת הבנתי שזה היה ידוע