“זאת פשוט מחיקת ההיסטוריה של המקום”

מי שגולש בקבוצות הפייסבוק שעוסקות בסוגיות מוניציפליות מתקשה בוודאי להתעלם מפדווה סרוג’י. היא מקפידה להביע דעה כמעט בכל נושא, וגם דף הפייסבוק האישי שלה מלא בפוסטים דעתניים שלא תמיד מתקבלים בשוויון נפש אצל הצד המבוקר. אבל יותר מכל מזוהה סרוג’י עם שכונת עין הים – השכונה שבה היא נולדה ושבה היא מתגוררת עד היום.

סרוג’י נמנית עם הפעילים הבולטים והקולניים של עין הים. מעורבותה בשכונה נמשכת כבר כמעט 20 שנה, ושיאה היה כשהיא התמנתה ליו”ר ועד השכונה בשנת 2008 ואחר כך שוב בשנת 2011. היא מנהלת את דף הפייסבוק “שכונת עין הים – ואדי אל־ג’מאל”, וגם כעת, אחרי שנים שבהן קיומו של הוועד לוט בערפל, היא ממשיכה להשמיע את קולה ולזקוף לזכותה חלק מהמאבקים השכונתיים לאורך השנים.

“אני פעילה קהילתית בשכונה כבר המון שנים”, היא מספרת, “זה אומר לדאוג לכל הנושאים החברתיים והקהילתיים של השכונה בשוטף, ואם צריך אז גם לדברים אסטרטגיים מול עיריית חיפה ומול גורמים אחרים כמו המשטרה. אמנם כיום אין ועד שכונה, אבל מבחינתי אני נבחרת קהילה וממשיכה להיות פעילה מכוח זה שיש לי תחושת שליחות ושייכות לשכונה. אני מטפלת בכל דבר שמצריך את שיתוף הציבור, ולא מדובר רק בנושאים כמו ריבוד כביש”.

תני דוגמאות.

“לפני כמה שנים רצו להעביר את בית ספר חיוואר לעין הים, לשטח ששייך לעירייה ברחוב ללא מוצא. כששמעתי על כך התאחדנו כמה תושבים, פנינו לקבלת ייעוץ משפטי והחתמנו את תושבי השכונה על עצומה נגד הרעיון הזה במתכונתו אז. המיקום לא התאים מבחינה הנדסית ותחבורתית, והעירייה לא רצתה לפתח את הרחוב ולשפר אותו בצורה כזו שתאפשר להקים בו בית ספר. הלכנו עם זה עד הסוף, וניצחנו. חיוואר לא עבר לכאן. ולזה אני מתכוונת כשאני אומרת שצריך לערב את התושבים בדברים שהם עניינה של כל השכונה, ואני יודעת לעשות את זה. אני פועלת בצורה מסודרת ושקופה עם כולם. דוגמה נוספת היא מגרש הכדורגל בשכונה שהיה נטוש במשך הרבה שנים. לקחתי על עצמי לטפל בעניין מול העירייה, וכל הזמן ביקשתי מהעירייה שישפצו אותו. בהתחלה זה לא דרש את מעורבות התושבים, אבל כשהעירייה הביעה התנגדות של ממש לשפץ את המגרש, פניתי לתושבים והוצאנו מסמך דרישות שעליו היו חתומים רבים מתושבי השכונה. בסוף קיבלנו מגרש משודרג”.

אבל המאבק המזוהה עם סרוג’י יותר מכל, ונדמה שהפך לפרויקט חייה, היה על הכרה בשמה הקודם של השכונה, השם הערבי ואדי אל ג’מאל, נוסף על עין הים. במסגרת מאבקה מפנה סרוג’י אל עובדות היסטוריות וחוזרת אל שנות ה־30 של המאה הקודמת, כאשר במקום התיישבו משפחות נוצריות. בכל פורום אפשרי, גם כזה שמתקיים בנוכחותם של ראש העיר ונבחרי ציבור, היא מציגה עצמה כתושבת עין הים – ואדי אל־ג’מאל. ניצחון קטן היא זוקפת לזכותה בהצבת שלט עם שמה הערבי של השכונה בכניסה המזרחית אליה, אך בכך זה לא יסתיים, לפחות כל עוד זה תלוי בה.

“השם הערבי של השכונה הוא חלק ממי שאני וחלק מההיסטוריה שלה”, היא אומרת, “ההתעלמות מהשם המקורי, הערבי-פלסטיני, היא לא טובה לי ולא נוחה לי. כבר שנים אני מנסה לשנות את זה, ולצערי אפילו נבחרי ציבור ערבים מחיפה לא הצליחו לשנות את זה. הצלחתי להביא למצב שבו לפחות על שלט של היסטוריית המקום רשמו ‘ואדי אל־ג’מאל’. לא חשוב שזה עלוב ולא על שלט האבן המרכזי של שם השכונה, אבל זה עדיין משהו לעומת הכלום שהאחרים השיגו. זאת פשוט מחיקת ההיסטוריה של המקום”.

פדווה סרוג'י. "לפעמים אני נוגעת בדברים שאנשים לא מעיזים לגעת בהם"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“יש לי שורשים שאני גאה בהם”

סרוג’י, 48, נולדה בעין הים לאב יליד נצרת ששורשי משפחתו נעוצים בסוריה, ולאם ילידת חיפה שמשפחתה המורחבת נטועה ברפידיה שבשכם, ויש לה שני אחים. היא בעלת תואר במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה, מלונאית במקצועה, ובעבר שימשה כמתורגמנית לערבית בבית המשפט. בזמן שדילמת הזהות בחברה הערבית שולטת בשיח הציבורי, אצלה הזהות כבר מגובשת לחלוטין.

“אני קודם כל נוצרייה, ואני גאה מאוד בדת שלי ובלאום שלי”, היא אומרת, “אני נוצרייה, ערבייה וישראלית, ולא משנה מה קודם למה. מבחינתי שלוש ההגדרות הן באותה חשיבות, והן לא מתנגשות האחת בשנייה. בגדול, אני מגדירה את עצמי כאשה דעתנית, וכך גם מגדירים אותי”.

השמטת “פלסטינית”. זה יצרום לכמה מהפוליטיקאים הערבים.

“זה יכול לצרום להם, זה לא מעניין אותי. לא כואב לי אם זה צורם למישהו. אני מי שאני, ויש לי שורשים שאני גאה בהם. אין לי מה להתבייש בזה. אמרתי ערבייה, אתה מעדיף פלסטינית? שיהיה. בשורשים שלי אני פלסטינית, אז תוסיף גם את זה. הכל מבחינתי במקום אחד, אין משהו שקודם למשהו אחר”.

סרוג’י סופגת ביקורות קשות מהחברה הערבית על דעותיה שמקבלות פומבי ברשת. בכתיבתה המושחזת היא לא מהססת לגעת גם בסוגיות הכי רגישות של החברה הערבית, כאלה שבשל נפיצותן יש מי שמעדיף להגיב לה באופן פרטי ולא בפרהסיה. היא מונה בדף הפייסבוק שלה את מספר הקורבנות לאחר כל מקרה אלימות בחברה הערבית, ואף מבקרת את היחסים שבינו לבינה, שאצל רבים נחשב לטאבו.

“לפעמים אני נוגעת בדברים שאנשים לא מעיזים לגעת בהם, כולל התקשורת הערבית”, היא אומרת, “ולמה לא לגעת? אנחנו חיים בעידן אחר, ואין סיבה לא לדבר על היחסים שבינו לבינה. זו לא בושה. אבל הכל צריך להיעשות בטוב טעם”.

את גם לא חוסכת ביקורת מהמגזר הערבי. למשל העלית סרטון של צעירים ערבים רוקדים במושבה הגרמנית וכתבת: “הם לא מעזים להתנהג ככה במקום מוצאם בכפרים שלהם ובערים הערביות. וכן, גם המשטרה והעירייה אשמות. כאשר אנחנו אומרים שהפורענות היא לא מתושבי חיפה, אז יש מי שזה מקומם אותו ומתבכיין על הנושא הזה. אפילו בהפגנות הלאומיות בחיפה רוב המשתתפים הם לא מחיפה”.

“נכון. למה שאחסוך? אנחנו לא טלית שכולה תכלת. זה שאנחנו או חלקנו מתייפייפים שאצלנו יש מסורת ואחדות ואנא עארף מה, אז לא! סליחה, גם אנחנו טועים בדברים שקורים אצלנו במגזר. זה שבאים צעירים מחוץ לחיפה, חוגגים בלב המושבה הגרמנית בלי בושה ובלי לחשוב שבאזור הזה גרים אנשים, זה לא בסדר. וכן, העירייה צריכה לטפל בזה, והמשטרה צריכה למגר את התופעה הזו שקיימת כבר שנים של צעירים שבאים ועושים חארקות ורעש. הם יושבים באיזו חושה מתחת לאיזה בית, ותושבי המקום יכולים לאמת את זה. בעבר פניתי בעניין הזה לעירייה בניסיון לפתור את הבעיה. לרקוד באמצע הרחוב ולהפריע לתנועה ולשכנים בשעה 2:00 בלילה? סליחה, זה לא מקובל. אף אחד לא היה רוצה שזה יקרה מתחת לבית שלו”.

מה שאת אומרת בעצם זה שיש בעיה עם המנהגים של הצעירים שבאים מהכפרים?

“זה לא קשור למנהגים שלהם. יש אנשים שחושבים שבחיפה אפשר לעשות הכל. אולי בגלל שהם רגילים לכך שהם באים למושבה הגרמנית ואף אחד לא עוצר את הפורענות שלהם. הפורענות הזו לא ממוגרת”.

את לא חוששת מתגובות שתקבלי בעקבות הביקורת שלך על המגזר?

“לא. למה שאחשוש?”.

כי הטענה המרכזית של המגזר הערבי היא לאפליה ולגזענות.

“לא אמרתי שאין אפליה ולא אמרתי שאין גזענות. אני אומרת שחלק מהדברים שקורים אצלנו בתוך הקהילה הערבית הם באשמתנו. הדברים לא קורים רק בגלל צד אחד שהוא בסדר או לא בסדר. אי אפשר למחוא כפיים עם יד אחת, צריך שתיים. בסדר, אז יש אפליה וגזענות, אבל יש גם אשמה אצלנו. יש דברים שבמקום שנתמודד איתם אז לא מתמודדים, והדבר הכי משמעותי הוא האלימות במגזר הערבי”.

גם בנושא זה יש לך ביקורת רבה.

“סיימנו את 2019 עם יותר מ־90 קורבנות רצח ואלימות במגזר הערבי. לא רק האפליה והגזענות אשמות בכך. יש אשמה של הממסד, אני לא אומרת שלא, אבל לא רק הממסד אשם. כואב לראות את זה כי מדובר בצעירים, ויש לכך השלכות – ילדים שהתייתמו ונשים שהתאלמנו. אצל חלק מהאנשים שלנו יש התנהגות לא מקובלת של שימוש בכוח יתר בתוך הקהילה. אני לא יודעת מאיפה הכוח הזה ניתן להם, אולי בשביל להוכיח את הנוכחות שלהם, וזה גורם לחיכוך. זה קורה לרוב בקרב הצעירים, כי חלקם לא מועסקים בעבודות מסודרות. ערבי לא יכול לעבוד בכל מקום, ומצוקה כלכלית היא אחת מהבעיות. ואז שוב חוזרים לחלקו של הממסד. יש גם פער בין השינויים החברתיים שהמגזר עובר ושבחלק ממנו עדיין שולטת המסורת. בעיה נוספת היא שינוי בהתנהגות של סקטורים בתוך האוכלוסייה הערבית. למשל הנשים – היום הן יוצאות עובדות ומתפתחות, ויש צעירים שקשה לקבל את השינויים החברתיים. יש צעירים שלא מקובל עליהם שאשה תחיה את חייה בצורה חופשית, ולצערנו יש מקרים שרוצחים בת משפחה על כבוד המשפחה. סליחה, הכבוד הוא לא בקטע הזה. הוא משהו מעבר. כבוד זה לא גוף של אשה. אבל רוב הקורבנות הם גברים צעירים. אולי זה בגלל משחקי כוח על דברים ממש טיפשיים. אי אפשר שלא להגיד שיש היעדר טיפול של הממסד במה שקורה בחברה הערבית, אבל גם אנחנו בתוכנו לא מטפלים בבעיות בצורה נכונה”.

אחת מהסיבות לכך היא שבמגזר הערבי מעדיפים לא לערב את המשטרה.

“זה לא נכון לא לערב משטרה. אין שום סיבה לא לערב משטרה או גורמי חוק. אני בעד. יש שיטור קהילתי שעושה עבודה יפה, אבל יש סכסוכים שאי אפשר לפתור אותן באופן קהילתי. נכון שיש אנשים שמעדיפים לפתור בעיות שלא במסגרת מוסדות החוק וכאלה שחושבים לעצמם ש’אם פניתי למשטרה סימן שאני משת”פ’. המשטרה היא בשביל כולנו, וכולנו צריכים להשתמש בשירותי החוק. כבר יצאנו מהמקום הזה שאפשר לפתור דברים בתוך החמולה. יש חוק במדינה. זה שבן אדם עושה מעשה אלים וקבוצת סולחה מחליטה שבשביל לכפר על הטעות שלו צריך לשלם איקס כסף – זה לא פתרון”.

ומה באשר ליחסים שבינו לבינה?

“יש עדיין זכרים שחיים את החיים שלהם באופן חופשי, יוצאים עם בנות ומקיימים יחסי מין, וכשמגיעה העת להתחתן הם מחפשים צעירונת בתולה. יש על זה פתגם בערבית שאומר מא בסהא מין ת’ומה – ע’יר אמה, ובעברית – לא נישק אותה איש על פיה מלבד אמא שלה. אז יש עדיין כאלה שחושבים ככה, אבל יש כאלה שחושבים פתוח ושונה ומנהלים חיי זוגיות לפני הנישואים, והכל טוב ויפה. זה בכלל לא צריך להיות נושא שיחה בחברה. שכל אחד יחיה את החיים שלו בצורה שתכבד אותו ואת החברה שהוא חי בה. אגב, אני גם בעד שירות לאומי, וגם בגלל זה יש לא מעט ביקורת עלי. אני חושבת שערבים צריכים לעשות שירות לאומי, ואם מתישהו מישהו יחליט לשנות את זה לשירות קהילתי – גם אין לי בעיה. זה בא אצלי ממקום של לתת פרק זמן לצעירים בין התיכון לחיים האמיתיים, שיראו עולם ושילמדו מה זה להתנדב ולתרום. אין בזה שום פסול”.

בעיני הרבה פוליטיקאים ערבים נדמה שיש בכך פסול.

“זאת פוליטיקה בשביל לצבור קולות. סליחה, אם בן משפחה של פוליטקאי ערבי עובד במשרד של יהודי זה עושה אותו בעד או נגד משהו? לא. משתלבים. אם תחפש אצל הפוליטיקאים, אז חלקם, לפחות בגרעין הרחב, השתלבו בממסד. אנחנו גרים כאן. אין סיבה שלא”.

ומה לגבי גיוס ערבים לצה”ל?

“אני חושבת שגיוס – לכולם ולא רק לערבים – צריך להיות בחירה ולא חובה. גם במגזר היהודי יש משתמטים שלא רוצים להתגייס. יש לא מעט צעירים ערבים – נוצרים, דרוזים, בדואים ומוסלמים, כלומר מכל הדתות של המגזר – שהתגייסו לצבא או למשטרה. בכיף, למה לא? שכל אחד יעשה מה שטוב לו”.

ברור לך שאם מישהו מהמגזר היהודי היה אומר דברים כאלה הוא היה מקוטלג כגזען.

“נכון, היו אומרים שזה גזעני”.

פדווה סרוג'י. "יש אנשים שחושבים שבחיפה אפשר לעשות הכל" (צילום: בועז כהן)

“לא ממש קיבלתי הזדמנות”

סרוג’י לא מפנה את חצי הביקורת שלה רק לעבר המגזר הערבי. מעת לעת גם הממסד החיפאי זוכה ממנה לביקורת. השגות על התנהלות העירייה, בין אם זו הנוכחית ובין אם זו הקודמת, הפכו אותה לסדין אדום עבור חלק מהפוליטיקאים המקומיים. אך בזמן שהטענות ניתנות לוויכוח, סרוג’י לא חוששת לשחוט פרה קדושה ודורשת לשמר את שמותיהם הערביים של אתרים ורחובות ברחבי העיר שניתנו להם עוד לפני קום המדינה.

את בעד החזרת השמות הערביים המקוריים?

“זה לא עניין של להחזיר אלא עניין של לכתוב גם וגם, או לפחות להשאיר אזכור למה שהיה פעם. זה נקרא לשמר את ההיסטוריה. וזה לא בגלל שזו היסטוריה ערבית שאני חלק ממנה – אני בעד לשמר היסטוריה של כל מקום. הרי אף אחד לא נולד לתוך כלום, היה כאן משהו לפנינו, אז אין סיבה שזה לא יהיה מאוזכר. שאלת אותי מקודם על הזהות הפלסטינית, אז הנה פה עולה שאלת הזהות הערבית שלי. דוגמה יפה למחיקת ההיסטוריה הערבית בחיפה במשך שנים רבות היא ואדי סאליב. ביקרתי שם בגן משחקים עם בן אחי, ולא היה בו שום שלט בערבית עם השם ואדי סאליב. אמנם הגן הוא יפה מאוד, אבל אין כלום שמזכיר את ההיסטוריה של המקום. בעירייה הנוכחית היתה מישהי שעשתה פעילות היסטורית במקום, אבל לקחה רק פרק מסוים מההיסטוריה הזו – של המרד – והתעלמה לחלוטין מההיסטוריה שקדמה לזה. ואדי סאליב הוא ואדי סאליב בזכות ההיסטוריה שקדמה לפנתרים השחורים”.

גם מהסמל של הקיום המשותף – פסטיבל “החג של החגים” – לא חסכת מביקורת.

“במשך שנים רבות היתה לי ביקורת שלילית על קיומו של ‘החג של החגים’ בוואדי ניסנאס באופן שבו הוא התקיים. חלק מהתושבים טענו ש’החג של החגים’ מפריע להם בעבודה השוטפת שלהם בגלל הצפיפות, וגם הצורה שבה הציבו את הדוכנים במשך שנים – אלו היו דוכנים לא אחידים ובלי חזות יפה. אנשים סתם קנו אוכל, עשו סיבוב, ראו איזה מופע, וזהו. בחגיגות ה־25 הוציאו את האירוע למושבה הגרמנית, וזה היה רעיון מצוין. השנה זה בסדר שקיצצו בכסף, אבל זה לא בסדר לחסוך באבטחה. עובדה שאחרי השבוע הראשון המשטרה נכנסה לעניינים והציבה כוחות. נוסף על כך, כבר שנים שהפסטיבל לוקה בהיעדר תכנים שמלמדים מהי המהות האמיתית של החג. לנוצרים זהו חג חשוב – לידתו של ישוע שבא לבשר על דת חדשה – אבל אף אחד מהאירועים שקורים בפסטיבל לא ממש מספר על זה. זה תמיד היה חסר לי, וגם השנה. האירועים הסתכמו בכך שאנשים שמו דוכנים וקישוטים בחוץ. אפילו מופע של זיקוקים לתחילת השנה האזרחית לא עשו. למה? תמיד היה מופע זיקוקים מטעם העירייה”.

מה דעתך על הקישוטים לרגל החג בשכונות הערביות?

“לא היו קישוטים. רק יומיים לפני החג, ביוזמה מבורכת של מישהו מלשכת ראש העיר, הציבו עצים בתוך השכונות הערביות – אחד בעין הים, אחד בכיכר בסטלה מאריס ואחד מול קפה טיבי בשדרות הנשיא, אבל אחרי כמה ימים הם נהרסו. פשוט הכל נעשה מהר ובלי חשיבה. יומיים לפני החג הציבו אותם, ולא היתה למידה מעמיקה על הצרכים של התושבים בחג. רק אחרי תקופת החגים העבריים התחילו בעירייה להתעסק ב’חג של החגים’, כלומר רק חודש וחצי לפני. אירוע גדול כל כך לא מתכננים בזמן קצר כל כך. גם היתה חסרה לי המעורבות הקהילתית של אנשים כדי לתת את הדעת בנושא ‘החג של החגים’”.

כמי שהיתה יו”ר ועד שכונה, מה את חושבת על דבריה של ראש העיר עינת קליש רותם בנושא הוועדים? באחד מהפוסטים שלך כתבת “אפילו ראש העיר לא תעצור את התרומה שלי למען הקהילה ולמען השכונה שלי. ראש העיר מזלזלת באנשים שהתנדבו במשך שנים רבות למען השכונות שלהם בפרט ולמען חיפה בכלל”.

“היא עשתה טעות בכך שהיא הכלילה, אבל בגדול היא לא טעתה בזה שיש ועדים שהם פיקציה ושהם כבר לא רלוונטיים לשכונה שלהם. אני לא חושבת שהיא היתה צריכה לקרוא כך לוועדים, זה לא בסדר, אבל עדיין יש צדק מסוים בדבריה. בכל מקרה, היא מתעלמת מהוועדים וגם מפעילים בכלל. במקום לחבק את כל הפעילים יש התעלמות, אולי לא אישית שלה, אבל של הנהלת העירייה. אני לא יכולה להגיד שיש התעלמות ממני במקרים מסוימים. כשאני פניתי בנושא מסוים אמנם קיבלתי מענה – אני לא יכולה להגיד שלא – אבל בתמונה הכללית יש התעלמות מפעילים בשכונות, וזה לא צריך להיות כך. מנגד, צריך באמת לחשוב על מודל שהולם את שירות העירייה לאזרח ואת חיבוק הפעילים. לא חייבים שזה ייקרא ועד. במשך שנים רבות היתה בעירייה מחלקה של שכונות ורבעים, ואולי צריך לשדרג את המחלקה הזו באופן כזה שהיא תהיה בקשר עם הפעילים בשכונות, תאגד אותם ותתווה דרך”.

ביקשת לפגוש את עינת קליש רותם?

“כן, אבל לא באופן ישיר אלא דרך המזכירות. אז פעם היומן מלא, ופעם עסוקים, ופעם אין זמן. בכל מקרה, לא ממש קיבלתי הזדמנות. אחד מהמשפטים שלה היה שכל מיני פעילים פונים אליה, אז אולי אני אחת מהפעילים האלה”.

יצאת גם נגד אירועי התרבות של העירייה שלא מפורסמים במגזר הערבי.

“זה כבר שנים ככה, אבל בשנה אחת אי אפשר לתקן עוול של שנים רבות. מי שאשמים הם אנשים בתוך המערכת שלא דואגים יותר להיות בתוך החברה שלהם. יש מספיק ערבים בעירייה, גם כאלו שעובדים באגף התרבות, אז מה – עינם לא רואה שאין מספיק אירועים לקהילה הערבית? באירוע מסוים פניתי לחברת אתו”ס בנוגע להיעדר פרסום גם בערבית, וענו לי שזה אירוע פרטי. אני טוענת שכאשר העירייה משכירה אולם היא צריכה לחייב את השוכר הפרטי לפרסם גם לקהל הערבי כי בכל זאת הוא מקיים אירוע במקום עירוני. אין שום סיבה לא לפרסם את האירועים בכל השכונות, ולא רק בכרמל”.

הנציגים הערבים היחידים במועצה העיר הנוכחית הם אנשי סיעת חד”ש. את משתפת אותם ברעיונות שלך?

“כבר שנים רבות אני לא פונה לנבחרי ציבור בכלל, ובטח לא לאנשים שמלכתחילה אני יודעת שלא יעשו בשבילי דבר. קשה לי להבין את העובדה שבן אדם קושר את הפעילות שלו בהסכם קואליציוני שמחייב אותו לפעול ככה או ככה. לא היה לי למה לפנות גם לנבחרים הקודמים וגם לנוכחיים בחד”ש. מהנוכחיים אין לי תקווה – אני מכירה את האנשים ויודעת שלא ייצא לי מהם משהו. חוץ מזה, נבחר ציבור הוא זה שצריך לחפש את הפעילים ולפנות אליהם, ולא להיפך”.

פדווה סרוג'י. "יש אפליה וגזענות, אבל יש גם אשמה אצלנו" (צילום: בועז כהן)

“הנוכחות שלי היא חלק ממי שאני”

גם בחייה האישיים סרוג’י בחרה לפרוץ את מסגרות החברה המסורתית וללכת בדרך נון-קונפורמיסטית. למרות שבאה מבית מסורתי היא החליטה בגיל צעיר שלא להינשא מבחירה. כיום היא מתגוררת בבית ילדותה עם אמה, אשר לה היא מסייעת בעיקר לאחר מות אביה.
“אני אשה לכל דבר, חיה את החיים שלי בדרך שלי, ובגיל מסוים החלטתי מבחירה לא להתחתן. אני לא פמיניסטית ולא לסבית, אבל אין בושה בלהיות פמיניסטית או לסבית”.

באיזשהו מקום זה נחשב פריצת מסגרת מסורתית בחברה הערבית.

“בבית לא לחצו עלי להתחתן, אף פעם. אבא שלי היה איש מסורתי בדעות שלו, עד כדי כך שכשסיימתי את כיתה י”ב הוא לא רצה שאצא לעבוד אפילו, אבל לאט לאט הוא הבין שהוא גידל בבית ג’דעית. יצאתי לעבוד, ובגיל 30 החלטתי שאני לא מתחתנת וזהו. אולי זה מכתוב. להתחתן זה לא משהו שהוא חובה לכל אשה. אשה יכולה לחיות גם כאשה עצמאית בלי חתונה. אני מניחה שכל אשה שלא התחתנה והיא אשה מלומדת ויצאה מגדרות החברה הסגורה – זה מבחירה שלה. ואני לא יחידה. יש לא מעט נשים במגזר הערבי שלא נישאו”.

ובמבט לאחור את לא מתחרטת על זה?

“לא”.

וילדים? חשבת להיות אמא?

“יש לי אחיינים שאני אוהבת מאוד ומסתפקת בזה. במשך כל החיים גרתי עם ההורים שלי, וגם את התעסוקה שלי, שהשתנתה מתקופה לתקופה, התאמתי לחיי המשפחה, שזה להיות עם ההורים כי האחים שלי נישאו ויצאו מהבית. אני לא מתחרטת על זה. אף פעם גם לא חשבתי להיות אם חד הורית. אני לא בעד העניין, לפחות לא לעצמי”.

כמי שמגדירה עצמה פעילה קהילתית, לא מדגדג לך להצטרף לפוליטיקה כנבחרת ציבור?

“זה כן, וזה עדיין קיים. לקראת הבחירות המקומיות בשנת 2013 ממש הרגשתי שזה הזמן להיכנס לעניינים. פניתי לשתי רשימות, והשאלה הראשונה ששאל אותי יו”ר של אחת מהן היתה אם אני יכולה להביא רשימה של 3,500 חתימות של אנשים שיבחרו בי. עניתי שאני בן אדם עם רעיונות ועם פעילות קהילתית רבת שנים, אבל להגיד לו שאני יכולה להביא רשימה כזאת אני לא יכולה. מזה הבנתי שמחפשים קבלן קולות, ואני לא קבלן קולות. לא אהיה קבלן קולות של אף אחד. אם מישהו ירצה שארוץ ברשימה כלשהי בגלל מי שאני, בגלל העשייה שלי בעבר ובגלל התרומה העתידית שלי, אז וולקאם. אני לא יסמנית”.

יש מצב שהנוכחות שלך ברשתות החברתיות מכוונת לריצה לפוליטיקה בעוד ארבע שנים?

“לא. הנוכחות שלי היא חלק ממי שאני, להגיד את דעתי. יש לי גם ביקורת חיובית וגם ביקורת שלילית, והמטרה היא שמי שקורא את זה ויכול לשנות את המצב – שישנה”.

איך את רואה את חיפה בעתיד, מבחינת דו קיום למשל?

“אני מקווה שפעם יהיה בחיפה קיום משותף. היום אין. אין בתי ספר דו לשוניים בחיפה ואין מספיק אירועים דו לשוניים בחיפה. שבוע הספר למשל צריך להיות ערבי ועברי. אנחנו חיים בחיפה שהיא עיר דו לשונית. מה הבעיה שיהיו פה אירועים שמשלבים את שתי השפות? גרים פה אנשים ממוצאים שונים ועם שפות שונות, וכשאני מדברת על החלק הערבי זה לא כי אני רוצה רק את החלק הערבי. אני מדברת על החלק הערבי כי אני משתייכת אליו. שכונות חדשות כמו נאות פרס ורמת הנשיא לא לקחו בחשבון את העובדה שיגורו בהן לא מעט ערבים שאין להם גני ילדים ובתי ספר לערבים. אני לא אומרת שיבנו עכשיו כנסייה או מסגד, אני לא מדברת על הקטע הדתי, אבל שכונה צריכה לתת מענה לכל התושבים שלה. זה נקרא תכנון אסטרטגי, אבל לא הביאו בחשבון את כל האוכלוסיות. בכל מקרה, כל עוד אני כאן אני אמשיך להזכיר לכולם מה שצריך להיות, לפחות במסגרת הקהילה שלי”.

יש מצב שייבחר בחיפה ראש עיר ערבי?

“הלוואי. אם יהיה מועמד נכון אז אין שום בעיה”.

את רואה את עצמך מועמדת לתפקיד?

“אני יכולה להגיד לך בוודאות שאמלא את התפקיד כמו שצריך”.

פדווה סרוג'י. "אני לא פמיניסטית ולא לסבית"