את ה-24.5.86 אני לא אשכח בחיים. זו היתה הפעם הראשונה שהרשו לי לנסוע למשחק חוץ; הפעם הראשונה שראיתי את בלומפילד; הפעם הראשונה שהבנתי כמה כדורגל יכול להיות אכזרי.
את הרגע שבו הכדור של גילי לנדאו נגע ברשת של אבי רן אקח עד המוות. אולי גם אחריו. זה היה רגע שובר שוויון. השקט ששרר ביציע מאחורי השער הירוק והשאגה האדומה מנגד צרבה לי הלב, חתכה אותו. מכבי היתה אז בשבילי הכל בחיים, ובאותו רגע הרגשתי שהם נגמרים.
33 שנים אחרי, 21.9.2019, שוב בלומפילד, הפעם עם הילדים. שוב היציע מאחורי השער, שוב משחק חוץ ראשון (עבור הילד הקטן), שוב נגד תל אביבית (הפעם לא אדום, צהוב). אמנם לא משחקים על אליפות שלישית ברציפות, אבל כן משחקים על הכבוד ועל העתיד. אחרי שמונה שנים שחונות אנחנו מרגישים שהגיע הזמן להסתכל לצהובים בעיניים (רק חבל ששכחו להגיד את זה למרקו בלבול…).
אבל אז, בדקה ה-86 – שוב 86 – זה קרה. באותה עיר, באותו אצטדיון, אולי אפילו באותה שורה. הפעם זה לא היה שער באופסייד ולא שופט שהקדים את זמנו. הפעם זה היה שיר. בעצם לא שיר – בית. בעצם לא בית – שורה. שורת מחץ. "תשתחוו, תשתחוו, תשתחוו יא בני זונות".
רוצים להישאר מעודכנים?
"זה הרגע הכי משפיל שקרה לי בחיים", אמר הגדול בן ה-20, והחזיר אותי בשנייה לגיל 16. נכון שאז איבדנו אליפות, אבל עכשיו איבדנו את הכבוד.
והיום? היום צריכה לבוא הנקמה. היום רפי אוסמו – כן, ההוא מ-86' – צריך לסגור מעגל. במקום עוד תדריך טקטי של בלבול, הוא צריך לשים לשחקנים בחדר ההלבשה את השיר. לא את השיר – את הבית. בעצם לא את הבית – את השורה. ואז, אחרי שהם ישמעו את השורה הזאת (בריפיט), הם צריכים לעלות. ואז להסתכל ליציעים, לכל בני ה-20 שיושבים עדיין קצת כפופים, קצת מפוחדים. ולהבטיח לנו ולהם: הפעם אנחנו לא הולכים להשתחוות.
מכבי
תשתחחוה לאלופה הצהובה שלך !
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מי זה הכתב הזה? יאללה מכבי
מכבי
ושב הירוק השתחווה !!!