עולמה המוזיקלי של זמרת האופרה ניבה אשד כילדה היה רצוף השתקות, הן מצד הוריה והן מצד אחיה שפשוט רצו קצת שקט. את הזיקה למוזיקה היא קיבלה מאביה אלכס, שניגן בפסנתר והקים הרכב של רביעייה גברית ששרה א-קפלה והגיעה לחזרה פעם בשבוע בביתם שבשכונת רמות בירושלים.
“אבי הביא לארץ את הזרם המוזיקלי הזה ופיתח את העניין”, נזכרת אשד, “כך נוצר הרכב גדול, והתחלתי יותר ויותר להתעניין. כשהיתה חזרה הגעתי להקשיב – איך מהדקים את הדברים ואיך כל דבר צריך להיות מושלם ומדויק כשיש רק ארבעה קולות. אחר כך הם בנו הופעה מתובלת בהומור ובבידור, וגם לשם הגעתי”.
קסם לך?
“מה זה קסם?! הייתי יושבת ומאזינה, בוכה-צוחקת-בוכה-צוחקת בדיוק כמו שהמופע היה בנוי. לא היתה ברירה – כשיש מוזיקה בבית, אין ברירה אלא להקשיב. או שאתה אוהב או שאת שונא – תלוי איזה אח שואלים – ואני נמשכתי לזה מאוד”.
הבית הכיר בכישרון השירה שלך?
“לטוב ולרע. האחים שלי לא אהבו את זה, שיגעתי אותם”.
ולא החרשת.
“כשהציעו לי לשיר במקהלה ישר קפצתי על ההזדמנות. רציתי לשיר במקהלת אנקור וזה לא התאפשר כי גרנו רחוק, אבל כל מסגרת בשכונה שלנו היתה מקובלת, כך שבחרתי במקהלה. כבר בכיתה ג’ התחלתי ללמוד פסנתר ופיתוח קול. היה לי נחמד למצוא מסגרת. פרחתי במקהלה השכונתית, שאחר כך התברר שזו שלוחת ילדים של מקהלת אורטוריה ירושלים. לאחר ארבע שנים החלטתי לעשות משהו מגניב יותר, וכששמעתי שבמעורב ירושלמי – הלהקה הייצוגית של העיר שהיא המקבילה של מפגשים ברכס החיפאית – מתקיימים אודישנים והיה דיבור על צילומים לתוכנית טלוויזיה חדשה, התלהבתי. הפנטזיות שלי המריאו לשחקים, אבל אז הסתבר שהייתי צעירה מדי, תלמידה בכיתה ז’, והם לא קיבלו ילדים לפני כיתה ט’. אחרי שנתיים עשיתי שוב אודישן והתקבלתי. זה מה שעשיתי בתיכון – מחזות זמר, שירה, ריקוד והמון המון הופעות. זה הפך להיות חלק מחיי – חזרות, הופעות, קצת בית ספר, אולי קצת בגרויות. לא ממש השקעתי בלימודים, ומה שיצא זה בסדר, העיקר לעבור”.
איך ראית את המשך החיים, חשבת על קריירה מוזיקלית?
“הנושא הזה היה מבלבל מאוד. במקהלה היו או ילדים או זקנים. לא היה מקום שאפשר להתפתח אליו ולגלוש אליו בתור זמרת קלאסית, וגם לא ידעתי שאני זמרת קלאסית. שרתי חומר קלאסי במקהלה של ילדים. זה עניין אותי מאוד, רק שלא היה לי שמץ של מושג איך להתקרב לזה. לפחות מבחינה חברתית היה לחץ גדול לעשות משהו שהוא יותר בעניינים, שקצת יקפיץ אותי מבחינה חברתית, ובמעורב ירושלמי קיבלתי מה שרציתי – הרבה הופעות, קצת ספוטלייט וקצת סולואים – אבל בכל הקשור בעשייה מוזיקלית לא היה כלום. האנשים היחידים שם שהתעניינו במוזיקה היו אני והמנהל המוזיקלי, והיה לנו קשר חזק מאוד בגלל זה, הצטערתי שהוא כפול ממני בגיל. זו היתה תקופה אינטנסיבית בחיים שלי. אהבתי כל דבר שקשור במוזיקה, ובעיקר כל דבר שהוא עשה. זו לא היתה מוזיקה קלאסית אבל השקעתי את כל החיים שלי בזה. במקביל הערצתי את קווין, אז עשיתי לעצמי בית ספר בבית – לימדתי את עצמי כל מה שצריך ללמוד, ניגנתי כל מה שצריך היה לנגן, עשיתי הכל לבד”.
מה היתה המטרה?
“עשיתי לעצמי בית ספר לפיתוח שמיעה. ניגנתי קטע, חזרתי אחורה וחוזר חלילה, עד שהיו לי את כל הקולות ואת כל ההרמוניה ועד שלמדתי לשיר כל דבר בנפרד. זה תחביב הזוי שאני לא מכירה עוד אנשים שעושים דברים כאלה, אבל עד היום אני עושה את זה. תמיד חשוב לי לדעת לשיר כל קול וכל תפקיד שאני שומעת – את הקול השני, את הקול השלישי. מי ששר את הסולו זה obvious, אותי עניין מה נמצא ברקע ומה מרכיב את כל הפאזל. זה די מה שהוביל אותי לבחור בזה כלימודים גבוהים. הסקרנות תמיד היתה חבויה שם, אבל לא ידעתי שיש עיסוק כזה, לא ידעתי שיש מקצוע כזה, הייתי לגמרי מנותקת מכל העולם הזה. את התיכון סיימתי במגמת אמנות – גם ציירתי המון – כך שלא ידעתי מה יהיה הכיוון שלי”.
ניבה אשד. “כשהציעו לי לשיר במקהלה ישר קפצתי על ההזדמנות" (צילום: יואל לוי)
רוצים להישאר מעודכנים?
בין ריו דה ז’נרו לברלין
לאחר השירות הצבאי טסה אשד (38) לברזיל כדי לשפר מיומנויות בקפוארה, חזרה ונסעה שוב, הפעם במטרה להשלים את הטיול של אחרי הצבא, לשפץ את הפורטוגזית ולהיות קצת לבד בעולם. היא נחתה בריו דה ז’נרו בהשראתו של תומר – אחיה הגדול שעשה זאת לפניה.
“כל דבר שהוא עושה אני כמו איזה זנב הולכת ועושה אחריו”, היא צוחקת, “בריו עליתי על אוטובוס ונסעתי הכי רחוק שאפשר. כשהגעתי לצפון ברזיל התארחתי אצל אביו המבוגר של המאמן שלי בקפוארה, שהיה פרופסור ערירי שלימד בחוג לאמנות באוניברסיטה המקומית. הוא הזמין אותי לעשות שם קורס חיצוני, אבל בגלל שביתות המגמה נסגרה. ואז שמעתי צלילים בוקעים מבניין סמוך, וזה סקרן אותי”.
אשד עשתה אודישן אצל מורה לפסנתר ועברה, עשתה אודישן אצל מורה לפיתוח קול וגם אותו עברה. בשיעור הראשון היא נכנסה לכיתה, וכל הסטודנטים הניפו עפרונות באוויר בתנועת מנצחים, וגם היא ניסתה והצליחה.
“חשבתי איזה טירוף זה, איזה מקצוע מהמם וקל”, היא נזכרת, “הלכתי לשיעור בתורת המוזיקה ורציתי לקבור את עצמי, כמה זה היה קשה. כשחזרתי לארץ כמה חודשים אחר כך, לא ידעתי מה לעשות. כל האופציות היו פתוחות, אבל התלבטתי. התייעצתי עם כמה אנשים ונאמר לי שלא תהיה בעיה להתקבל למחלקה הווקאלית באקדמיה למוזיקה בירושלים. עשיתי מבחנים והתקבלתי, אבל היה לי בלבול קל”.
שוב בלבול?
“התחלתי במחלקה של הזמרים, והם אנשים שלא טובים בתיאוריה. הם לא ידעו כלום, היה צריך ללמד אותם מהתו הראשון, ואני פשוט השתעממתי. המורים אמרו לי שאני לא מתאימה ושאני צריכה ללכת ללמוד קומפוזיציה וניצוח אצל התיאורטיקנים – מהרמה הכי נמוכה לרמה הכי גבוהה בהזנקה. יש לי הערכה מטורפת לרמה של האקדמיה. זה לא סתם שהרמה בירושלים היא בין לאומית. כשזה מגיע לקומפוזיציה ולניצוח המורים להלחנה הם הטופ בעולם. אבל עדיין הייתי קרועה. אני בנפשי לא מנצחת ולא מלחינה. אני, מה מעניין אותי? לפזז על הבמות, לשיר וללמוד פיתוח קול. התואר המפוצל הזה היה לי בלבולציה שלמה. יצאתי משם לא תיאורטיקנית ולא זמרת, פשוט קווץ’, אבל עם רצון להיות שניהם. שאלתי את עצמי מה הלאה, כי להמשיך לתואר שני זו התאבדות, ולא הייתי מסוגלת לחיות עוד חצי דקה בירושלים. זו עיר קשה. אחרי 28 שנים אמרתי שאני לא רוצה יותר. אני לא סובלת להיות שם”.
לאן עברת?
“טסתי לברלין ללמוד פיתוח קול”.
למה צריך ללמוד אם את יודעת לשיר?
“לא ידעתי כלום. סיימתי את התואר בלי יכולת לשיר, מה גם שסיימתי ללמוד בגיל מאוחר מאוד. הייתי לקראת גיל 30 והרגשתי שאין לי מה להציע לעולם, וזה ממש לא בסדר. בדיוק קיבלתי אזרחות גרמנית וגם אחי תומר היה בברלין, אז אמרתי שאם הוא שם אז גם אני רוצה. שם הבנתי שרק התחלתי בעצם לגרד את קצה הקרחון בכל מה שקשור לטכניקה. לקח לי עשר שנים ללמוד טכניקה קלאסית ולהרגיש בערך בנוח עם זה”.
למה רק בערך?
“זה משהו שלא נוח איתו אף פעם, אבל כשהגוף מרגיש את האתגר יש לו צורך ללמוד עוד ולהתאמן ולהשתפר. זה תהליך שקשה מאוד להפסיק אותו גם אם את רוצה. יש כל הזמן התפתחות ולמידה, ונשאבתי לתוך העולם הזה. השתלבתי בסדנאות, בהפקות ובכיתות אמן, והכל היה נראה לי נכון. בגדול, ככה העברתי את העשור האחרון. ביותר ספציפית, זה קרה לפרקים”.
תסבירי.
“לאחר שנה חזרתי לארץ, וישר עברתי לגור עם עומר פרנקל שהיום הוא בעלי”.
ההוא מגל”צ?
“כן, ואת זה גיליתי כמה חודשים לפני הטיסה שלי לברלין כשפתחתי דף פייסבוק. היו לי כמה חברים, ומיסטר פייסבוק הציע לי אנשים שאולי אני מכירה. הוא הציע אותו, ראיתי תמונה יפה, סקסית כזו, והשם נשמע מוכר. בדיוק סיימתי מערכת יחסים קשה ביותר והצעתי לו חברות. ראיתי שהוא עושה שיעורי קריינות, וחברה שלי בדיוק התעניינה בזה, אז שאלתי בצ’ט”.
בשביל חברה עאלק.
“עד היום הוא לא מאמין לי שזה היה בשביל החברה. הוא זרם עם השיחה, התחלנו להתכתב, עברנו לטלפון, ותוך עשר דקות הבנתי שהוא לא פנוי. אמרתי לו שאני נוסעת לברלין ושכשהוא יהיה רווק שוב שיודיע. וכך היה. הוא בא לבקר אותי ואני ביקרתי אותו. בלילה הראשון אחרי שחזרתי מברלין ישנתי אצל אמא שלי, ולמחרת כבר עברתי לגור איתו. זה הרגיש שזה זה, ולאחר שנתיים התחתנו”.
חזרת לברלין איתו.
“עומר רצה לעזוב את כל מה שהוא עשה כאן ולעסוק במוזיקה. לא סתם הוא עושה תואר שני בניצוח. חשבנו שזה הצעד הנכון למרות הקושי להתפתח בגרמניה. שנינו נכנסנו לתחום הלימודים הגבוהים במוזיקה בגיל מאוחר בצורה אבסורדית, ואי אפשר היה לבנות יותר מדי על אופציות קרייריסטיות, אבל כן אפשר היה לבנות על אתגר בחיים. היתה לנו הזדמנות להתמקד אך ורק בזה, כי כאזרחית היינו ממומנים על ידי המדינה ויכולים לעשות מה שבא לנו. אז מומנו, וכך הגיעו לעולם גם שתי ילדות מתוקות, ותוך כדי כך עשינו רק מוזיקה”.
מה זאת אומרת המדינה מממנת?
“המדינה משלמת על הילדים ועל המגורים כל עוד את לא במצב לעשות זאת בעצמך. המדינה מאפשרת לך ללמוד את השפה כדי שתוכל למצוא לך עבודה. זה לא משנה מה את לומדת, הלימודים ממומנים במלואם”.
ניבה אשד ב"פאנטום האופרה". "הופענו כל ערב" (צילום: המגזין "Jungfrau Zeitung")
זייפנים? אין דבר כזה
בברלין רצה אשד מאודישן לאודישן, מבית אופרה לבית אופרה, אך לא עברה אף אחד מהם. האודישנים התקיימו בכל נקודה על מפת גרמניה, לפעמים בחורים שלקח לה שעות להגיע אליהם ושם היתה אמורה לתת 100 אחוז מעצמה, אך היא עשתה זו לא בלב שלם, בעיקר משום שידעה שאם תעבור את המבחן, היא תצטרך לעבור לגור באותו חור נידך. לפני שש שנים, לאחר שגילי בתה הבכורה נולדה, היא חדלה לגשת להיבחן עד שהילדה הגיעה לגיל שנה וחצי, ואז היא נתקלה באפליקציה שקראה להגיע לאודישן בשכונה סמוכה. אשד חשבה שזה לא נורא, זה קרוב לבית, נבחנה וקטפה את התפקיד הראשי להפקה של “פאנטום האופרה” שרצה בכל מקום כמעט שהוא לא ברלין – שווייץ, אוסטריה ואול אובר גרמניה.
ממש אבק כוכבים. מבחינתך זה השיא?
“זו הפעם הראשונה שבה זה קרה לי, וזה היה מבלבל מאוד. מצד אחד, הקאסט התלהב ממני, השתלבתי טוב והיתה שם זרימה טובה. הופענו כל ערב, היו ביקורות בעיתונות, וזה התחיל ממש לעלות לי לראש. כל הזמן החמיאו לי, אמרו שאני טובה, זה גם ישב עלי טוב איכשהו. מצד שני, אחרי התור הזה חשבתי שעליתי על איזו דרך וניסיתי להשיג דברים אחרים, אבל זה לא כל כך קרה”.
למה לא נשארת שם?
“זה תור שיוצא בכל שנה לשלושה חודשים, ואחרי שנה חזרתי שוב, אבל אז נשאלה השאלה עד מתי ומה עושים. יכולתי להישאר בתור הזה לנצח – הם לא אוהבים להחליף את השחקנים ורוצים לשמור על מי שנמצא – אבל אנחנו רצינו להרחיב את המשפחה ולא הצלחנו להבין איך אנחנו יכולים לעשות את זה, כי אי אפשר לעשות תור אינטנסיבי כל כך של שלושה חודשים, ובין לבין להיכנס להיריון וללדת. מנגד, נהנינו מאוד מכך שהתור הזה מימן לנו את המחיה לאורך כל השנה”.
מה עומר עשה בינתיים?
“עומר עשה קורסים בגרמנית, היה אבא פעיל, טיפל במסירות גם בכלבה, ודרך כל מיני קשרים הוא עשה אירועי הנחייה בטקסים בשגרירות. אגב, הם לא מוותרים עליו ומטיסים אותנו לשם גם השנה, כי הטקסים האלה אף פעם לא היו ברמה כפי שעומר עושה אותם”.
פרשת מ”פאנטום האופרה” כדי להרחיב את המשפחה?
“נוצרה הזדמנות – הם חיפשו מנצח ואני מיד קפצתי והצעתי את עומר. הם אמרו בסדר. אז אני נכנסתי להיריון, הוא עשה את התור, ולפני שנה נולדה רומי, אבל אז הרגשנו שזהו מבחינת גרמניה. גם התור מיצה את עצמו ויצא לנו מכל החורים. זה סיכם את ברלין. החלטתי שחוזרים, ומבחינתו זה היה ‘רק תגידי מתי’ כי הוא התגעגע מאוד לארץ. מבחינת העשייה שם ואיך שיכולנו להתפתח ולאן שיכולנו להגיע, באמת התחילו לקרות דברים יפים, אבל זה היה בדיוק הזמן לעזוב. כשנרצה נוכל לחזור, אבל החזרה לישראל בערה”.
ומברלין הגעתם לחיפה?
“ברור שחיפה. בכל פעם שבה הגענו לבקר פה, כי הוריו גרים בחיפה, היתה התלהבות שאולי נחיה פה. כירושלמית לא יצא לי לעבור הרבה בחיפה, אבל החלטנו לעבור לגור פה. ההורים שלו הם זוג סבים פעילים. לפני שחזרנו הם כבר הכינו לנו דירה, רשמו את הילדה לגן ועזרו בכל מה שאפשר. אנחנו פה כבר חצי שנה”.
חיפה היא תחנת ביניים?
“עומר התחיל רק לפני כשבועיים עבודה חדשה בתל אביב כמנהל תחנת קול המוזיקה של כאן. הם מתכננים להעביר את כל התחנה לירושלים, אבל הוא לא רואה את עצמו עובר מחיפה אלא נוסע כל יום לעבודה”.
ומה את עושה פה?
“קודם כל אני מלמדת פיתוח קול. לא משנה איפה אני נמצאת בעולם, עדיין יש לי קשרים מימים ימימה, עוד מירושלים, כמו עם זולי פרנק שהוא המנצח של מקהלת גיתית, ואני הולכת לעשות איתו פרויקט כסולנית. אני גם עושה קואצ’ינג למקהלה שלו. בגלל ששרתי כל כך הרבה חומרים עם מקהלות שונות במהלך השנים, אני יכולה להדריך מקהלות בלמידה של החומר ובהדרכה ווקאלית. רציתי לעשות כאלה דברים, והנה זה קורה. במקביל אני מציעה קואצ’ינג למקהלות אחרות, שזו עבודה אינטנסיבית מאוד על בניית סאונד של מקהלה. זה עסק לא נפוץ בארץ, ונחשפתי אליו דרך אבא שלי”.
סליחה על הבורות, אבל יש בחיפה מקהלות?
“יש את טלי ויסמן עם מקהלת בת שיר שעושה פרויקטים עם האופרה. כל פרויקט בעיר הזו שדורש מקהלה – היא הכתובת. עצם זה שיש לה בנים במקהלה אומר הרבה על רמתה הגבוהה, כי בנים לא הולכים לשיר במקהלות. אנחנו הרי יודעות בדיוק מה הם מעדיפים, וזה מרשים. הדבר הראשון שהרשים אותי בחיפה היה כשבאתי לאופרה של פוצ’יני וראיתי את המקהלה הזו על הבמה, ממש כמו מקהלת אופרה פרופר. אנחנו מכירות מזמן הלימודים, ובשנייה שיהיה פרויקט שידרוש את זה, היא תצרף אותי. חוץ מזה, יש בעיה לזמרים בחיפה. אני הולכת לכיוון של קלאסי, זה העולם שלי, ואין הרבה אנשים בעיר שמתעניינים מספיק ומפנים מהזמן שלהם כדי לעשות את זה. זו אחת מהסיבות שקפצנו על חיפה, כשהתחוור לנו שזה המצב. לצערי, המצב בשבילי הוא קצת יותר קשה כי אין לי כל כך למי לפנות. אני צריכה קואצ’ינג לעצמי, אני צריכה מורה לפיתוח קול כמו כל זמר, ואין כאן. זה המצב המבאס פה, ואת זה אנחנו רוצים לשנות”.
איך?
“הדבר הראשון שעשיתי היה להירשם לקורס להכשרת מורים בשיטה שהיא טובה לכל הז’אנרים, וזה הזניק אותי ואת התלמידים שלי למקומות שלא ייאמנו. אני מרגישה שזה יבטל וימגר את תופעת השרלטנות בהוראת פיתוח קול שקיימת בארץ. זו אחת מהשליחויות שלי, למרות שהייתי מעדיפה לזרוק הכל הצדה ורק להופיע על במה. אני מלמדת פיתוח קול כבר 15 שנה, ויש לי מה להציע. אני מרגישה שאני פה כדי למלא את הצורך הזה”.
מה עם לעשות משהו שניכם ביחד? זה על הפרק?
“התחלנו חזרות על תוכנית שעומר יצר לפני כמה שנים ושנקראת ‘קלרה אהובתי’. זה מופע קונצרט שבו הוא מקריין מכתבים בין קלרה שומן לבעלה רוברט שומן וליוהנס ברהמס. המכתבים, שהם רומנטיים מאוד, נכתבו בתקופה הרומנטית ולוו במוזיקה רומנטית, ואנחנו רוצים לשלב במופע שלאגרים שהקהל תמיד אוהב וגם שירים לא ידועים של קלרה. הכל ישולב עם קטעי פסנתר. מעבר לזה, אני עובדת על כל מיני פרויקטים, גם מודרניים ומוטרפים. ביוני אעלה ביחד עם גיל נאור אופרה בחיפה וגם אופיע בקונצרט ביחד עם ארבע מקהלות שבו אשיר סולו”.
הבנות מגלות חוש מוזיקלי?
“הגדולה כבר מנגנת על פסנתר, יש לה שמיעה מעולה. גם הקטנה מדייקת בצלילים ושרה נהדר. היא חוזרת אחרי בדיוק נפלא, מחקה אותי, פשוט קוף אחרי בן אדם. אני מאמינה שכל אדם יכול ללמוד את זה בכל שלב בחיים, אני לא חושבת שנולדים עם הכישרון הזה. יום אחד, כשאעשה את התזה שלי, זה יהיה על זה. אני באמת לא מאמינה שיש דבר כזה שנקרא זייפנים. יש אי דיוק בצליל בעקבות שריר לא מאומן. אם אעשה עכשיו פליק פלאק זה ייצא לי עקום ואני לא אלך לאולימפיאדה, אבל אם אעבוד עם מדריך שילמד אותי את הטכניקה, אחרי כמה שנים אדע לעשות את זה כמו שצריך. זהו, זה אימון שרירים – שרירים של האוזן, שרירים של הגוף והקואורדינציה ביניהם. בכלל לא פשוט ללמד את זה וללמוד את זה, אבל זה אפשרי. בכל אחד יש מוזיקליות ובכל אחד יש רצון להבעה, ובגלל זה אני אוהבת ללמד. אלו רגעים של לזרוח בשביל מישהו אחר, פשוט אקסטזה כזו. אז בין אם אני מופיעה על במה מול המון אנשים ובין אם אני עובדת עם בן אדם אחד ויש את הרגע הזה שבו אתה חולק משהו מיוחד שקשור למוזיקה, זה מדהים. אני רוצה לגרום לאנשים לשיר למרות שזו בכלל לא דרך החיים שלהם”.
ניבה אשד. "אני אוהבת ללמד"
מל
בהצלחה.יש לי בשבילך תלמידה מנגנת בגיטרה וגם שרה אך זקוקה לליטוש.