כדרכו של עולם, המעודד והמייאש מופיעים במקביל, לפעמים בלי כל סדר. כך זה ביחס למצב איכות הסביבה בארץ באופן כללי, ובפרט לגבי התוכנית שדבר קיומה פורסם השבוע להקמת אזור תעשייה פטרוכימי במתחם אורון, ליד ירוחם ודימונה, ושאליו יועתקו (אולי) מפעלי התעשייה הכבדה במפרץ חיפה.
החלק המעודד קשור לכך שבניגוד ל”מפרץ החדשנות” – מצגת הלונה פארק החביבה שהניח שר האוצר משה כחלון על השולחן כספין בחירות – כאן הדברים מוצגים כפרי מאמץ שאין לו קשר למהלך פופוליסטי כזה או אחר. לפחות לא על פניו. מדובר במהלך של רשות מקרקעי ישראל שמבוצע, בהתאם להודאתה, “על רקע דרישה מרובה למתחמים בסדר גודל כזה לצרכים תעשייתיים”. ואכן, הפעם אנחנו מקבלים קצת יותר ממצגת וזוכים למהלך בעל משמעות תכנונית סטטוטורית המשתקפת מכך שהתוכנית הונחה על שולחנה של הוועדה המחוזית דרום. משכך, המהלך נכנס למסלול יישומי שבסופו הוא עשוי להתקבל או להידחות, להפוך לתוכנית של ממש או להיגנז, אבל לפחות תהיה לציבור יכולת לעקוב אחרי אותו יישום. לא עוד כפיים ומצב רוח טוב סביב שולחן הוועדה המקומית של עיריית חיפה. אפשר להתעודד, אם כן, מכך שברמ”י יש גורמים שלוקחים ברצינות את הרעיון של תיקון העוול המרחבי שמאלץ את תושבי הצפון לחיות בתוך ענן רעיל.
אבל החלק המייאש לא מאחר להופיע. בעוד שהרעיון של פינוי המפעלים הפטרוכימיים במפרץ אכן מופיע כמוטיבציה למהלך, קשה שלא להבחין בכך שהמוטיבציה העיקרית היא ההבחנה בצורך בהמשך הפעילות התעשייתית הכבדה. מדובר בשטח עצום של 10,000 דונם שייועד למפעלים כימיים, למפעלים פטרוכימיים, למפעלים לייצור אנרגיה (בתי זיקוק, תחנות חשמל) ולמפעלי תעשייה אחרים, ועוד 14,000 דונם למנהלה ולתשתיות לוגיסטיות כמו מחסנים, מסילות רכבת ועוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
ראשית, הרי אחד מהרעיונות המובילים שאמורים לזהור באור יקרות אל מול עיניו של המשרד להגנת הסביבה למשל, וגם של גורמים ממשלתיים אחרים, הוא המגמה להקטין את נפח התעשייה הכבדה, ובמיוחד את זו של התעשייה הפטרוכימית, ולעבור ככל האפשר לאנרגיות חלופיות. ראוי לציין בהקשר זה שדוח מקינזי עדיין לא פורסם, והגיע הזמן אולי לאפשר לציבור לעיין בו.
אבל יהיה הכתוב בו אשר יהיה, שום דבר לא מבטיח שאם תוכנית זו תאומץ, המהלך יביא בהכרח מזור לאזור מפרץ חיפה. וזה עוד גורם מייאש – הרעיון בדבר הרחבת נפח התעשייה הכבדה בארץ מאותת על ייצוא של תזקיקים ועל ייבוא של חומרים מסוכנים. כל עוד התוכניות להתעצמות הנמלית במפרץ חיפה תלויות ועומדות, החרב מעל צווארנו לא הוסרה.
עלינו להיזהר שבעתיים ממצב שבו במקום ניקוי של המפרץ והפיכתו לאזור מגורים משובב ומרנין נקבל מסדרון ארוך של צינורות, רכבות ומשאיות מאזור תעשייה א’ לאזור תעשייה ב’, שאולי יהיה בו קצת יותר דגש על אחסנה אבל הוא יוסיף להיות נותן שירותים לייבוא ולייצוא של חומרים מסוכנים. זאת כאמור במקום ההקטנה הראויה בנפח התעשייה הכבדה. לא קשה לדמיין איך במקום הריביירה שאנחנו רואים בעיני רוחנו נקבל ערים חדשות של בנייה רוויה בצד שטחי מכולות ולוגיסטיקה עם דינמיקה תעשייתית שמאפשרת גם מפעלים, אבל בכל מקרה לא מאפשרת ללכת על גשרוני עץ לצד ערוצים מוריקים של יובלי נחל או לשוט בסירות ולהשתכשך בשפך הקישון לים.
נדב קריות
אין מה לדאוג, לא יהיה לא את זה ולא את זה. רמ"י מתכננים לעצמם בלי לערב אף אחד בממשלת ישראל –
משרד להגנת הסביבה מתנגד לתכנית באורון.
משרד האנרגיה מתנגד לתכנית בחיפה.
לא יקרה כלום אפשר להרגע
אנרכיפאי
אפשר לקיים תעשיה כבדה ללא זיהום סביבתי. זה לא בלתי-אפשרי ולא בשמים. זה מצריך רצון, תושיה, ונכונות לרווחיות מועטה יותר ו/או שליטה ציבורית/ממלכתית. כן, התנאי האחרון לא פשוט בישראל בה הקפיטליזם שוטף את מוחותינו, אבל כאמור – בהחלט אפשרי.