“סיפור מוביל למנה וסיפור מוביל לטעימה הבאה”

את יעל אברהמי ושרון שטיינבוק פגשתי בביתם המהמם בשכונת בת גלים בשעת בין ערביים. הבניין אמנם לא שוכן בקו ראשון לים, אבל הנוף להר הכרמל ולפיסת הים שנגלה מהגג המושלם, פלוס קרירות נעימה של סוף חודש נובמבר, יוצרים זולה מטורפת, פנינת חמד.
הוא אדריכל ומעצב פנים, היא עמוק במדעי הדתות, וביחד הם מגדלים את שלם (13) ואת לב (6.5), שזכו לחוות בחייהם הקצרים שלל הרפתקאות וחוויות שאנשים לא זוכים להם בחיים שלמים.

את שטיינבוק פגשתי בוואדי ניסנאס במקרה, כשהוא צעד בראש קבוצת אנשים. זה נראה כמו סיור קולינרי, אחד מיני רבים שצצו להם בחיפה בשנים האחרונות, אבל משהו בו הצית את סקרנותי. גם העובדה שלא שמעתי עליו די היממה אותי, הייתי בטוחה שאני יותר מחוברת. ביום שבו קבענו להיפגש הוא צלצל והציע לצרף את זוגתו, שלה חלק גדול בשינוי שערך בחייו ובקריירה החדשה שפצח.
בואו נתחיל מההתחלה.

שטיינבוק: “ההתחלה היא 1 בספטמבר, כיתה ד’”.

אברהמי: “דוד ילין, 1985”.

שטיינבוק: “שני ילדים נפגשים באותה כיתה ביסודי וממשיכים לליאו באק, לחטיבה ולתיכון”.

גרתם קרוב האחד לשנייה?

“לא, אני משפרינצק ויעל מאיינשטיין, אפילו לא ממש אותם חבר’ה. יש לי חבר טוב שהיה בן גרעין שלה, אז שמרנו על קשר אחרי בית ספר. היינו מיודדים כזה, בכל זאת מכירים מכיתה ד’. ואז נהיינו זוג”.

אברהמי: “זה לא כזה חולני כמו שזה נשמע”.

שטיינבוק: “זה די חולני, כי בשנה הבאה זה יהיה חצי מהחיים שלנו. אנחנו בני 43 וביחד מגיל 22”.

אברהמי: “התכוונתי שאנחנו לא זוג מגיל 9”.

לא התחתנתם.

שטיינבוק: “היינו זוג במשך הרבה שנים, וזה איבד מהמומנטום. היינו ביחד שמונה שנים, ופתאום קנינו לנו דירה קטנה בהדר בתור התחלה, כשזוגות צעירים עוד קנו דירות כי זה לא היה מסובך כמו היום. ואז נולד ילד. בכל פעם זה נראה לנו יותר ויותר מופרך לעשות חתונה. מה עכשיו? נצהיר למשפחה ולחברים שלנו שאנחנו רציניים? אנחנו גרים ביחד כבר עשר שנים ויש לנו ילד, אז זה הלך והתמסמס. אולי נעשה חתונת זהב”.

אברהמי: “בעוד שלוש שנים אפשר לעשות חתונת כסף”.

שטיינבוק: “אנחנו לא עמוק בטקסים. זה לא בוער בעצמותינו”.

שרון שטיינבוק בסיור. "הכיף הכי גדול זה החזון ההתחלתי שלנו – שוק אנד קוק"

בת גלים אהובתי

שניהם מאוהבים בחיפה. שטיינבוק מחדד ואומר שלא רק חיפה אלא בת גלים, שהיא מבחינתו מרכז החיים. משהו בשכונה הקהילתית, בשבטיות, גרם להם להתאהב בה לפני שמונה שנים ולהפוך לפעילים חברתיים. מעבר לכך שביתם הפך לבית מארח ופתוח לכולם, כי אצלם המקרר הוא תמיד מלא, הם הצליחו בעזרת התושבים לפתוח במקום גני ילדים שהיו חסרים, בית קפה, פאב קואופרטיבי, גינת משחקים, גינת כלבים ומגרש כדורגל, לקיים פסטיבלים ואפילו לנקות את הרחובות כשצריך. אברהמי מתהדרת בייחוס שלא רבים יכולים לו בעיר – חיפאית דור חמישי – והיא גאה מאוד בכך ששני בניה הם דור שישי. מבחינתה, זו תמיד חיפה. רק חיפה.

אברהמי: “לפני כמעט 100 שנים המשפחה של סבא שלי הגיעה לפה, בין השאר כי אבא שלו היה פועל מסילה, ובחיפה היתה רכבת והיה איפה לעבוד. אז הם השתקעו פה. סבא שלי גדל בעיר התחתית עם הוריו ועם סבתא שלו, ואני גדלתי על הסיפורים של חיפה הקטנה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. הם גרו ברחוב יפו – בכל פעם במקום אחר אמנם, אבל תמיד ברחוב הזה, עוד לפני שיובש החלק של רחוב העצמאות. גדלתי על הסיפורים איך היו יורדים מהבית לחוף הים, על בתי הקפה שהיו לאורכו. לסבתא רבתא שלי היתה חנות כובעים, אופנת פריז שמה, שהיא היתה מכינה בעצמה. היום יש טמבורייה בחנות הזו בשדרות המגינים. היא היתה נוסעת לביירות ולדמשק כדי להביא גזרות ובדים מיוחדים”.

שטיינבוק: “המזרח התיכון היה קצת שונה אז. כשיעל מדריכה סיור בעיר התחתית היא מספרת על הסבתא רבתא שלה ממקור ראשון. כשאני מדריך אני אומר שלבת הזוג שלי יש סיפורים של חמישה דורות, אני רק דור שני. סבא שלה קבור בבית הקברות העתיק, ליד השווארמות ברחוב יפו. זה בית קברות עתיק ומוזנח, צריך להיזהר שלא תקפוץ עליך שם איזו עצם”.

אברהמי: “סבא רבתא שלי ואמא שלו קבורים שם”.

שטיינבוק: “זו שורשיות מגניבה. דודה שלה, שנפטרה לפני כמה שנים, לקחה אותנו לסיור בעיר התחתית כשהיתה קשישה מאוד. היא עברה מבית לבית, מחצר לחצר, וסיפרה סיפורים על כל המקומות של ילדותה, כמו הגן המשמח. אלה כל מיני דברים שאין לך מושג מה הם, אבל אז אתה קורא ואומר ‘וואלה, היה פה לונה פארק קטן עם אופנועי קיר מוות, דברים של פעם’. זה מדליק לראות כשזה מתחבר. בסיורים שלנו אנחנו הולכים למקומות הוותיקים כי כשאתה ממציא סיור אתה יכול לבחור ללכת על מה שאתה רוצה – גרפיטי, אוכל, שירים, מייקרים, עסקים חדשים וטרנדיים. אפשר ללכת לסושי בר הכי מגניב ולאוכל ערבי מודרני או לחפש את הוותיקים שאותם אנחנו מחבבים כי ותיקים מגיע עם סיפור. ‘הסבא שלו עבד עם ההוא ממול, הסתכסך, חצה את הכביש ופתח קפה’. המשפחתולוגיה הזו פלוס החיבור לאוכל עושה לנו את זה”.

אברהמי: “אתה זוכר את ‘הליכות ג’יין’? רותי דירקטור, שהיתה האוצרת של מוזיאון חיפה, יזמה את המיזם בעיר, ושרון הדריך סיור בעקבות דודה דינה שלי. ‘מסיבת התה של דודה דינה’. שם הכל התחיל בעצם”.

שטיינבוק: “הערכתי מאוד את הדודה הזו. החיוניות שלה וגם זה שהיא שיתפה אותנו גרמו לי לכתוב לה שיר”.

אברהמי: “כל מיני אנשים עושים סיורים קולינריים, ולכל אחד יש את הכיוון שלו ואת האופי שלו. אצלנו יש משהו נוסטלגי, היסטורי, תרבותניקי כזה, של דברים שאנחנו אוהבים. וגם אוכל. זה הכיוון שממנו אנחנו מגיעים”.

שטיינבוק: “יש מלא אוכל, אבל האוכל לא מוגש על צלחת, הוא מוגש על סיפור. סיפור מוביל למנה וסיפור מוביל לטעימה הבאה. זה לא ‘חבר’ה, זה החומוס דה בסט ועכשיו נלך לפלפל דה בסט ובקצה יש הקפה הכי הכי’. קודם כל כן – אלו מקומות טעימים מאוד, אבל ההתגלגלות ממקום למקום היא דרך סיפור של אדם מסוים או קו זמן של מישהו שקשור לטורקים או לתקופת הבריטים”.

יעל אברהמי בסדנת בישול. "אנחנו מלמדים לבשל אך ורק אוכל של אזור א־שאם"

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

הכי זקנים בדרום אמריקה

זוהי מעין קריירה שנייה של שטיינבוק, שהחל את מסלול האדריכלות בלימודי עתודה בטכניון עוד לפני שחגג יום הולדת 18. בגלל שהיה צעיר הוא אמור היה להתגייס במחזור מרץ – האחרון לילידי אותו השנתון – אז למה לבזבז זמן כשאפשר ללמוד, במיוחד כשאחותך שמבוגרת ממך בעשור היתה עתודאית, וזה היה תקדים במשפחה.

“אני ממשפחה רוסית”, הוא מספר, “והיתה ציפייה שאלך ללמוד כי אני טוב בללמוד. אל תיבת הדואר של הורי הגיעה חוברת של הטכניון עם פירוט של כל הפקולטות. המקצועות הריאליים לא דיברו אלי. כל מה שהתחיל במילה הנדסה נפסל. נשארו רפואה ואדריכלות. אחותי רופאה ואבי היה אח כללי בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת כרמל במשך 40 שנה, ואיכשהו הרגיש לי שיש מספיק מהתחום הזה בבית, אז בחרתי באדריכלות”.

אברהמי: “תמיד ציירת ושרטטת בבית”.

שטיינבוק: “נכון, אבל לא הכרתי אדריכלים. אני חושב שהפעם הראשונה שבה ביקרתי במשרד אדריכלים היתה בשנה השלישית ללימודים. רק אז ראיתי איך זה נראה מבפנים. חשבתי ללמוד סמסטר אחד ואז להתגייס. אחרי סמסטר אחד חשבתי שזה נחמד ואולי אסיים את השנה. מפה לשם עברו חמש שנים שבהן תמיד מצאתי משהו נחמד – תכנון ערים, עיצוב פנים – בכל פעם תחום חדש משך אותי. הייתי מחכה לחברים מהתיכון שייצאו לסופ”שים מהצבא כדי שיהיה לי עם מי להסתובב. כשהם השתחררו ונסעו לטיול אחרי צבא, חזרו אחרי שנה ונרשמו ללמוד, אני עדיין לא סיימתי את התואר”.

היה לך את יעל.

אברהמי: “רק בשנה האחרונה שלו. אני הייתי בשנה הראשונה לתואר שלי לאחר שהשתחררתי ונסעתי לטייל”.

שטיינבוק: “ואז קרה הדבר הבלתי נמנע שמחכה לכל עתודאי – צה”ל. התגייסתי והייתי אדריכל במרכז הבינוי של חיל הים במשך ארבע שנים. לא יצאתי את גבולות העיר. עד גיל 20 לא יצאתי את גבולות המדינה, אבל מאז 60 ארצות, לפי הספירה האחרונה. זה בלתי נתפש. הבן הגדול שלנו כבר היה ב־31 ארצות. אחרי הצבא עשינו טיול לדרום אמריקה. היינו התרמילאים הכי זקנים שם, בני 27. הכי קשישים ביבשת, אבל עשינו טיול כמו שצריך במשך חצי שנה, ואז התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים די רציני וכבד בתל אביב. התכוונתי להמשיך במסלול ידוע מראש, אבל אז יעל חזרה יום אחד עם פתקית שהיא תלשה מלוח המודעות באוניברסיטה – הסוכנות היהודית מחפשת שליחים צעירים למחנות הקיץ ברוסיה. מכיוון שכל העבודות שלי כנער וכסטודנט היו הדרכה – בתנועת נוער, כמדריך פר”ח ואחרי זה כרכז נוער במושב הבונים – היא חשבה שאחרי שנתיים-שלוש במשרד אדריכלים יבוא לי להדריך ברוסיה בחופשה השנתית בקיץ. אני דובר רוסית מצחיקה, עם מבטא ישראלי מטורף, אבל דובר. הורי עלו בעלייה של 73’. בקיצור, אני הגשתי קורות חיים, ואז חזרו אלי, אמרו לי שאני אובר קווליפייד ושזה מתאים לחיילים משוחררים, והציעו לי להתמיין לשליחות אמיתית, מלאה. יעל אז למדה סמסטר באוניברסיטת פילדלפיה. לאיזה תואר? שני?”.

אברהמי: “לדוקטורט. הטיול לדרום אמריקה היה בסיום התואר השני”.

שטיינבוק (צוחק): “את כל זה עשית כשהייתי בצבא? מדהים”.

אברהמי: “הייתי סטודנטית נצחית. לתואר ראשון למדתי באוניברסיטת חיפה מקרא ו־BA מצטיינים. עבדתי בעיקר בהדרכת טיולים ובמסעדות. לקראת סיום התואר לא רציתי להיות לנצח מדריכת טיולים כי את אף פעם לא בבית ולא לעבוד במסעדות בשעות מטורפות כי זו עבודה נורא פיזית. לא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי לתואר שני במדע הדתות באוניברסיטה העברית. ושוב, כשסיימתי, עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות ונרשמתי לדוקטורט בלימודי מקרא בחיפה”.

ומה עם השליחות?

שטיינבוק: “שאלתי אותה איך נשמע לה שניסע לשליחות של שנתיים, לא בדיוק שבועיים באיזו מדינה סובייטית לשעבר. היא ענתה ש’נשמע נהדר, לך על זה’. אז התמיינתי ושובצנו לקזחסטן פלוס טג’יקיסטן וקירגיסטן. ארזנו הכל, התפטרתי מהעבודה, אבל אז השליחות בוטלה לכל הארצות דוברות הרוסית בגלל חוסר בתקציבים. מפה לשם, בגלל שידענו אנגלית הציעו לנו את השאריות – ריו דה ז’נרו, מנצ’סטר, טורונטו, ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו בסידני, אוסטרליה. הכוכבים הסתדרו וזה נגמר בשלוש שנים שם. יעל סיימה את הדוקטורט, הבכור נולד שם, היא קיבלה משרת מרצה באוניברסיטה, הציעו לנו להתאזרח, ופה באה השאלה שחוזרת על עצמה – מה חשבתם לעצמכם?”.

אברהמי: “שאמרנו לא”.

שטיינבוק: “לא חשבנו על כך דקה, אפילו לא ישנו על זה. אמרנו שחוזרים הביתה לחיפה”.

אברהמי: “זה תמיד היה חיפה. אי אפשר לעזוב את חיפה”.

שטיינבוק: “ברור שחיפה. כל השבט שלנו בחיפה, היא מרכז החיים מבחינתנו. חזרנו ונורא רצינו להמשיך את החיים כמו באוסטרליה, עם אותו לייף סטייל, כי למדנו שם כמה שיעורים לחיים. אם לדבר בהכללה, האוסטרלים הם מאוזנים מאוד. הם לא עצלנים אבל עובדים במידה הנכונה להם, כך שנותר מספיק זמן למשפחה, לתחביבים ולחברים – שונה מאוד מהמרוץ שלנו. הגעתי למסקנה שאני צריך להיות עצמאי כדי להתחיל לשלוט בזמן שלי. זה לא בא לי טבעי אלא בא בהדרגה, כי הרי אנחנו ‘ילדי שכירים’. פתחתי משרד קטן, אני עם עצמי, ועסקתי במה שיכולתי כבן אדם לבד – עיצובי וילות, חנויות ומשרדים – ובמקביל התחלתי ללמד עיצוב פנים”.

אברהמי: “לפני החזרה לארץ הייתי בטוחה שאהיה פה מובטלת, כי זה היה בדיוק העשור האבוד – דור שלם של חוקרים ללא משרה באקדמיה. המבוגרים לא היו מבוגרים מספיק כדי לפרוש, והרבה דוקטורים צעירים לא מצאו משרות”.

שטיינבוק: “לא מיהרנו לחזור. סיימנו את השליחות וגם לי לא חיכה כלום בארץ, אז יצאנו לטיול. בין אוסטרליה לישראל יש תאילנד, יש הודו, יש קשמיר. ככה במשך כמה חודשים”.

אברהמי: “כשהזמנו את כרטיסי הטיסה לארץ מאיזה אינטרנט קפה בקשמיר – אז עוד לא היה אינטרנט זמין – חשבתי שזו הזדמנות לבדוק מיילים. ראיתי מייל ממכללת אורנים שמזמין אותי לריאיון עבודה בוקר למחרת הנחיתה בארץ. צירוף מקרים מטורף. כל הבגדים שלי היו במכולה, היו לי בגדים שקניתי בהודו ובתאילנד, ובבנגקוק תפרתי חליפה לכנסים. לבשתי את החליפה כי אי אפשר ללבוש שרוואל לריאיון עבודה, אבל אורנים וחליפות? הקיבוץ לא בדיוק היה בשל לאאוטפיט הזה, אבל מאז אני שם. הייתי במשך חמש שנים ראש החוג למקרא ושימשתי בעוד כל מיני תפקידים”.

שרון שטיינבוק ויעל אברהמי. "בנינו את הסיור ככזה שהיינו רוצים שייקחו אותנו אליו" (צילום: חגית הורנשטיין)

חיידק המסעות תקף שוב

בין העבודה במשרד לעבודת ההוראה העביר שטיינבוק מדי פעם הדרכות בעיר לחברים או למכרים מחו”ל שהגיעו לבקר, והחיידק החל לדגדג. הוא נפגש עם רונית עקיבא מהעמותה לתיירות כבר בשנת 2014, כשעוד לא היו סיורים קולינריים בעיר, וביחד הם יצרו תבנית, אך העניין לא הבשיל.

למעשה אתם הראשונים שעשיתם סיורים קולינריים בעיר.

שטיינבוק: “שאלה מעניינת”.

אברהמי: “זה תלוי איך את מסתכלת על ראשונים, אבל אני חושבת שכן”.

שטיינבוק: “אז עוד לא קראו לזה סיור קולינרי. עשינו סיורי אוכל וכיף לחברים שלנו, וביניהם לכמה חברים שעסקו בהדרכה ורצו לעשות לקבוצות שמטיילות איתם בחו”ל מפגש פה בארץ כדי לשמור על קשר. דוד אפיק, שהוא חבר טוב שלי, ביקש שאקח קבוצה שלו לסיור כמו שצריך, אבל הוא שם לזה סטנדרט של מורה דרך מדופלם. הוא רצה לשמוע מה אני עומד לומר בכל תחנה, ולכן הייתי צריך לעשות שיעורי בית. הוא אילץ אותי להתיישב איתו לכמה שעות עם מחברת ולהכניס סדר לדברים. יצא מזה משהו מקצועי מאוד, והקבוצה ביקשה לבוא שוב, הפעם לאזור אחר של העיר. כך נולד עוד סיור, אבל עם העמותה לתיירות לא הצלחנו”.

אברהמי: “השוק לא היה בשל עדיין”.

שטיינבוק: “היתה כבר תוכנית לעיר התחתית ולוואדי ניסנאס, ואז דגדג לנו באצבעות בפעם השנייה. בפעם הראשונה אתה חותך את כל מה שקושר אותך לחיפה ויוצא לשלוש שנות שליחות, ובפעם השנייה היו לנו כבר שני ילדים, היה לי משרד פעיל, מקום שבו לימדתי, יעל לימדה באורנים, אבל דגדג לנו בטירוף לצאת למסע. כל קיץ היינו יוצאים לשלושה שבועות, לפעמים לחודש, ומטיילים, אבל רצינו משהו אחר. במשך שנה קראנו בלוגים של משפחות שנסעו עם ילדים לתקופה ארוכה כדי להבין שאנחנו לא מטורפים, וקבענו תאריך – ספטמבר 2016 יוצאים לדרך. יעל קראה על פרויקט שנקרא ‘סמסטר בים’, שזה בעצם אוניברסיטה שטה. היא הגישה מועמדות והתקבלה להיות מרצה בחוג למדעי הדתות. 100 ימים על אונייה שהפליגה ל־13 ארצות עם 600 סטודנטים. ההפלגה הזו היתה התחלה של מסע של שנה”.

אברהמי: “אחרי ההפלגה היינו בארצות הברית, בפיליפינים, ביפן, ברוסיה, בגאורגיה ובאיסלנד”.

שטיינבוק: “כשאתה יוצא לשנה אז אין מסלול, אין תכנון, אין כרטיס חזרה הביתה. בפיליפינים היינו ארבעה חודשים וחיינו כמו תרמילאים ב־100 דולר ליום. זה היה התקציב שלנו לשנה ועמדנו בו, מלבד באיסלנד כי שם ארוחה אחת במק’דונלדס זה 100 דולר. בטוקיו שכרנו ואן עם מזרון מאחור וגרנו בו במשך שלושה חודשים – אני לא מבין איך הצלחנו להידחס שם – וחרשנו את כל האיים”.

בני כמה היו הילדים?

“שלם היה בן 10 ולב בן 4”.

הגדול למד בחינוך ביתי בשנה הזו?

“קצת, לא הרבה. הוא למד בטיול הזה אנגלית וחזר מדבר, קורא וכותב. הוא למד חשבון אולי שעה בשבוע כדי לסגור את הפינה. זה אפילו לא נקרא חינוך ביתי. אתה מסתובב בעולם מעניין מאוד, ואם הילד סקרן הוא שואל שאלות ולומד”.

אברהמי: “אי אפשר שלא לדבר על מלחמת העולם השנייה כשאתה ביפן, כמו שאתה לא יכול שלא לדבר על איך יפן נפתחה למערב. אתה לא יכול לעבור את רוסיה בנסיעה במקטעים של שלושה ימים ברכבת הטראנס סיבירית, מהנקודה הכי מזרחית בוולדיווסטוק ועד סנט פטרסבורג, בלי לדבר על קומוניזם ועל המלחמה הקרה. אולי זו לא בדיוק תוכנית הלימודים של משרד החינוך, אבל זה עולם שלם ומעשיר. דאגנו מהקצב בחשבון, אבל בסוף הסתבר שרצנו איתו יותר מדי קדימה”.

איזו ארץ הכי אהבתם?

שטיינבוק: “יפן. בעקבות הפעם הראשונה חזרנו אליה גם בקיץ האחרון לחודש וחצי”.

וכשחזרתם לארץ אחרי שנה, מה עשיתם?

“יעל חזרה לאורנים, אני חזרתי ל’כל האפשרויות פתוחות’. לא היתה לי עבודה והיה לי הרבה יותר מדי זמן, כך שהתחלתי לעצבן את כולם מרוב זמן פנוי. כל בני הבית סבלו מזה שהייתי משועמם, ואז יעל אמרה לי ‘שנים אתה מדבר על הסיורים הקולינריים, לארח לארוחות אצלנו בבית, לעשות סדנאות בישול. תעשה שיפט, תעשה משהו אחר’. אם עד אותו יום הייתי הולך לכנסי בנייה ואדריכלות, פתאום התחלתי ללכת לכנסים של אוכל ותיירות וגיליתי עולם אחר של מדיות חברתיות. ואני בכלל לא הייתי בכיוון, אפילו פייסבוק לא היה לי. פתאום מצאתי את עצמי בכל הקבוצות כדי להיות רלוונטי, לעקוב, לספור לייקים, לפרגן, לראות מה כל העולם עושה. זה די שואב. יעל שאלה מה צריך לקרות כדי שאתחיל, ועניתי שאם היא תצטרף אלי כשותפה, כי כשהיא מציבה לעצמה משימות זה קורה, בתוספת איזו בעיטה בתחת שלי, אני אתחיל. בשעה הראשונה מאז שהיא אמרה לי כן נפתחו חשבונות אינסטגרם ופייסבוק, קנינו דומיין לשם שהמצאנו ופתחנו את הסיור הראשון, שאליו נרשמו 12 משתתפים והם לא היו חברים שלנו. בהתחלה היינו עושים את כל הסיורים ביחד, היום, עם הניסיון, אנחנו עושים סיורים בנפרד”.

כמה תחנות יש בסיורים?

“תחנות של טעימות יש שש, אבל תחנות של סיפורים ובניינים ואמנות רחוב יש בין 12 ל־15, וזה הרבה. תכלס, בנינו את הסיור ככזה שהיינו רוצים שייקחו אותנו אליו. כשאנחנו בחו”ל אני חייב מישהו מקומי שיביא את הסיפור ואת הערך המוסף, שיחבר לי את ההיסטוריה ואת הקישורים התרבותיים, שיהיה מצחיק. עשינו כאלה באיסטנבול, ואפילו בבוקרשט היינו באחד מעניין. אנחנו מחפשים את האינסיידרים עם מבט אחר על הדברים, שטריפ אדווייזר לא יודע לתת המלצה כזו”.

למיזם שלכם קוראים חיפה “שוק אנד קוק”. מה אתם מבשלים ולמי?

“זה התחיל בדיוק לפני שנתיים, בנובמבר. מפעמיים בחודש וכסיסת ציפורניים אם יבואו לקוחות, אנחנו עושים כבר כמה סיורים בשבוע, רובם לאנשים מחוץ לעיר, ואת סדנאות הבישול אנחנו עושים לתיירים מחו”ל. אנחנו יודעים לבשל בהרבה סגנונות וטוב מאוד, בלי להתרברב, אבל אנחנו מלמדים לבשל אך ורק אוכל של אזור א־שאם – סוריה, לבנון וישראל – עם קריצות לטורקיה שאותה אנחנו אוהבים. אנחנו נוסעים לאיסטנבול כדי ללמוד לבשל בסדנאות בישול מקומיות, הולכים לשווקים ומצטיידים במוצרים מקומיים, כי זה המטבח שרצינו להתעמק בו. כשבאות קבוצות מחו”ל דרך חברות הייטק או דרך מוסדות אקדמיים, אנחנו מלמדים אותם בישול מקומי כי זה מה שמעניין אותם, זה יצר להם חיבור תרבותי לישראל. הם עושים הכל – יש מתכונים ותפריטים, ואנחנו רק מסתובבים ביניהם, מחלקים הוראות ומסבירים את הרקע של המנות. הרי שנינו סוג של מורים, וזו לא סתם סדנה של נבשל ונאכל טעים בסוף, אלא גם אוכלים להם את הראש על הדרך”.

אברהמי: “אנחנו מסבירים את ההקשר התרבותי ואת ההקשר ההיסטורי, מאיפה הדברים מגיעים. יש לנו פה חיבור מעניין של אוכל במדינה הספציפית שלנו מלכתחילה, אז זה משהו שמעניין לחוות מעבר להצטלם עם מנת פלאפל”.

שטיינבוק: “הכיף הכי גדול זה החזון ההתחלתי שלנו – שוק אנד קוק. אתה עושה סיור, עוצר בשוק, קונה מצרכים טריים, מרחרח תבלינים ובא הביתה לבשל עם האורחים. ואז כולם יושבים לאכול ביחד. זה לא העיקר של הפעילות, אבל כשזה קורה זה הכי מטריף, זה חלום שמתגשם”.

נראה שאצלכם הכל זמני או בין לבין.

“אנחנו כל הזמן חושבים על פרויקטים מעניינים שכיף לנו בהם, כי אנחנו כבר בני 43, יש לנו את הדיפלומות על הקירות ואני חושב שעבדנו מספיק. אנחנו קצת במנטליות של קריירה שנייה, שלא לומר פנסיונרים. אנחנו עושים דברים וכבר לא שואלים מה יוצא לי מזה אלא מה הערך המוסף שזה מביא לחיפה ולנו, ואם התשובה היא מספקת, אז יאללה, מרימים פרויקט. עם האוכל בא התיאבון, ואם פעם הייתי צריך אומץ כדי לפתוח עסק עצמאי, היום כשבא פרויקט חדש אני לא צריך שיעל תבעט בי. נחמד לראות את עצמך צומח לתוך זה. כשאתה במקום עבודה מסודר האפשרויות הן מעט מוגבלות, ופה יש לי חופש אחר. מאז אוסטרליה אני לא יכול לראות את עצמי במסגרת מקובעת מדי. זה לא אומר שאנחנו לא עובדים הרבה וקשה, אבל זה מין לו”ז בלגן וזה כיף”.

ולאן הנסיעה הבאה?

“יש לנו בעיה – הילדים שלנו ממש אוהבים בית ספר, רוצים להיות בבית ספר ולא מוכנים להפסיד בית ספר. הם כבר לא מסכימים לצאת לסופ”ש ארוך באוהל בצפון. זה מטורף – ההורים רוצים לטייל והילדים רוצים בית ספר. אז את הטיולים אנחנו עושים בקיץ כי לעשות סיורים ביולי-אוגוסט זה דבק, סיוט לי ולקבוצות. אנחנו הופכים את השלט ‘תיכף אשוב’ ונוסעים. אנחנו לא מנסים להספיק הרבה אלא לעומק, ואם בדרך אתה לומד להכין איזו גבינה או לאפות לחם זה לא רע. אנחנו חוזרים עם תובנות, משתפים את העוקבים ומכניסים לתפריט המשפחתי. מה רע?”.

סיור קולינרי של יעל אברהמי ושרון שטיינבוק. "מפעמיים בחודש אנחנו עושים כבר כמה סיורים בשבוע" (צילום מתוך דף הפייסבוק Haifa shuk & cook)