אף אחד לא מאמין לי כשאני טוען שפעם הייתי ילד חמוד. ואכן, מי שמסתכל בתמונת המחזור של כיתה ה’ ב’ של בית הספר הריאלי בהדר מבין שפעם היו עושים אותנו אחרת. היינו חבורה מרת נפש של ילדים לבושי חאקי ומדובללים, עם ברכיים פצועות, בלי שארית של תום במבט, שחיו בצלן של מחנכות מטילות אימה שעד היום אני חושש לנקוב בשמן בידיעה שאחדות מהן עוד עלולות לקחת נקם.
כך, לפני כ־40 שנה, יצאנו, ילדי כיתה ה’ ב’ למסיבת יום הולדת של אחד מחברינו הלא חמודים בכלל, שהתגורר באותה התקופה בכפר חסידים. חגיגת יום ההולדת התקיימה בשבת בצהריים, ואחרי כמה משחקי חצר אלימים למדי וכמה פציעות שהולמות את המעמד הוליכו אותנו במאורגן, פחות או יותר, לטיולון בנחל הסמוך לבית. רוב תלמידי הכיתה היו חיפאים, ורבים מאיתנו לא ראו נחל זורם אלא במורד רחוב בלפור ביום גשום במיוחד. אני, שהתגוררתי בקרית חיים, דווקא הכרתי נחל – הקישון – שמעליו עברתי מדי יום בדרך לבית הספר, אבל לקרוא לקישון נחל כמוהו כלקרוא לבתי הזיקוק פרפומריה או לשירותים בבית מפלי הניאגרה. לכן הופתעתי מאוד כשהתברר לי באותה מסיבת יום הולדת שיובל הנחל הסימפטי למדי שאליו לקחו אותנו כדי שניפצע עוד קצת נקרא גם הוא הקישון. באופן מפליא הוא לא הצחין מביוב ופסולת תעשייתית, לא צפו על פני המים פרשי אדם מבאישים ושלוליות כימיקלים זוהרות. נדהמתי כשראיתי את ראשיהם של השפמנונים ששכשכו במים, בין גבעולי גומא להרדופים ולשיחי פטל קוצניים.
אחר צהריים שלם בילינו על שפת הנחל, וכפי שאתם מבינים, גם כעבור 40 שנה החוויה הזו עדיין חקוקה בלבי. אנחנו, שנגררנו על פני המדרונות הטרשיים של הכרמל בא”ש לילה אחרי א”ש לילה, שצעדנו בעקבות לוחמים בסיורים בלתי נגמרים ברחוב הגיבורים ושהכרנו את שמו של כל מוכר בקיוסקים של הדר ושל כל מטגן פלאפל זריז ברחוב החלוץ, עמדנו לפתע ליד נחל מפכה וזך והבטנו בקנאה באלי שהקפיץ אבנים על פני המים חמש, שש ואפילו שבע קפיצות. פכפוך המים, האדמה הרכה, הרוח הקלה בצמחיית הנחל – כל אלה עמדו בניגוד חד לקשיחות הרגילה שבה היינו מורגלים. חזרנו משם נפעמים ואחרים לנצח.
רוצים להישאר מעודכנים?
אומרים שההוויה מעצבת את התודעה ושהאדם הוא תבנית נוף מולדתו. המגורים על ההימלאיה הפכו את השרפה לעם של מושיטי עזרה. אנשי המדבר הם מכניסי אורחים בגלל הבדידות והמרחבים, עמי הצפון הם ידידותיים במיוחד בגלל הקור העז. כיצד, אם כן, נאפיין את אנשי מפרץ חיפה? אולי אחד מהמאפיינים העמוקים של תושבי המרחב היא סקפטיות עמוקה המלווה בציניות הכרחית. מה כבר יכול לצאת ממך כשמראים לך את הקישון ואומרים לך שזהו נחל? אבל בתודעה האנושית, כמו בטבע, לא הכל גלוי. יש גם זרמים תת קרקעיים. מתחת לזרם העכור והמטונף מפכים מים חיים. מתחת לסקפטיות יש צורך עמוק להאמין שיכול להיות אחרת. שיש קישון אחר, שיש מעין כפר חסידים מנטלי כזה, אי שם הרחק.
כך (ואני מתנצל על החזרה לקונקרטי, אבל המטרה היא טובה), כאשר רשות נחל הקישון נלחמת על הרחבת התוכנית להקמת פארק מורד נחל הקישון, אני חושב על ילדי המרחב שבגרו ב־40 השנים האחרונות ועל אלה שמתבגרים עכשיו. אני חושב על הסיכוי שיש להם להכיר נחל שנראה כמו נחל, שיש לו גדות שאפשר לשבת עליהן ולטבול את הרגליים במים בלי לחשוש לגלות עליהן כוויות כימיות או בהונות שלא היו שם קודם. אני מעז לחשוב אפילו על שחייה במים – פעולה שבהקשר המקומי הפכה להיות כמעט בגדר סתירה. אני מעז לחשוב על גלגלי ים, על מצופים, על קרם הגנה ועל דגיגים צובטים את קצות האצבעות.
אני חושב על תום. סוג התום הזה שגורם לאדם בכל גיל שרואה נחל של מים זורמים לתחושה שיש בו כדי להשיב נפש. ואז אני חושב על התוכנית של חברת נמלי ישראל להקים מסביב לפארק הקישון העתידי 400 דונם של מחסנים ושטחי אחסון למכולות שבהם יאחסנו השד יודע איזה רעל, ובאבחה של רשע תם התום ושבה הציניות ואנחנו כבר לא ילדים, לא חמודים ולא מדובללים, אלא מבוגרים מרי נפש וחסרי תקווה.
תגובות