חיפה עצובה. נורא. זה לא שאנחנו לא חוטפים לפעמים מכה קלה בכנף או אפילו אגרוף לבטן, אבל הפעם זו פגיעה ישירה בלב. הבלוז הזה, שתפס אותנו בבוקר שבת כשנודע לנו שאתה, דובי שיפמן, מת, שזו לא עוד אחת מהבדיחות השחורות שלך (איך הן תמיד היו כל כך צבעוניות?), לא מתכנן לעזוב את העיר. המסך ירד, ההצגה נגמרה, ומאות חברים, כמה שימפנזות והמוני בעלי חיים אחרים שהקדשת את חייך להצלתם נשארו בלעדיך.
הרגלת אותנו למשוואה הגיונית – יש מאניה, יש דיפרסיה, והן מגיעות לסירוגין. כמו חוק טבע ידענו שאחרי הדיכאון יגיע הטירוף, ובסוף הטירוף ממתין לתורו הדיכאון. אצלך זה היה בערך שנה ככה שנה ככה, ואף פעם לא ידעתי מה יותר גרוע – המבט המשוגע בעיניים שנכון לטרוף את העולם, שרעב לחיות ולעשות ולקנות, כל גופך בתזזית ואתה שותה ומעשן וצוחק צחוק שתוך שניות הופך לשיעול טום ווייטסי חנוק ובלתי נמנע, אותו טירוף שגורם לך ליזום מופעי קברט פסיכיים, לקיים מדי ערב הופעות ולרכוש ציוד שאתה צריך ולא צריך ביותר מדי כסף; או הרוגע העצוב שמביאה איתה הדיפרסיה, שמגיעה אחרי המאניה בדייקנות של שעון אכזר, עם דיכאון שהיה זורע תבוסה בעיניים החכמות שלך שרואות למרחוק, שמבינות מדי את עומק ומורכבות הכאב הזה של החיים. מבט מזוגג, ריק, עייף. היית כל כך עייף.
“אני מעדיף עצמי במאניה”, כתבת לי פעם, “ברם נאמר כבר: אין רע בלי טוב. כמו כן אמרתי אני: מי אמר מאניה ולא קיבל דיפרסיה”. וגם הפעם חיכינו, אבל המאניה לא הגיעה. ואתה סבלת כל כך. ועכשיו כבר לא. אני מנסה לחשוב על זה ככה, שעכשיו כבר לא. לשקר לך שזה מנחם? אתה חכם מדי מכדי לתת לסמנטיקה בגרוש לבלבל את הכאב.
רוצים להישאר מעודכנים?
מאז שאתה מת אתה חי לי בראש ביתר שאת. אני רואה אותך, הבזקי תמונות וזיכרונות, שומעת את ה”ממה’לה” שלך, מרגישה את החיבוק ואת הנוכחות שלך שהיתה מובנת מאליה. הרי מתישהו תתאזן, ותתמיד לקחת את הכדורים לאורך זמן, ותמצא איך לחמוק מחיבוטי נפשך המיוסרת, ותנקה ותסדר את הבית, ותצא קצת לשמש, ותפגוש אנשים, ותרשה לנו לבקר אותך, ותעשה סוף סוף את כל אותם דברים גדולים שנועדת לעשות. החלומות שהיו שם תמיד. שחקן. מוזיקאי. כותב. בעלים של מקום משלך. לוחם למען בעלי חיים. מושיט יד רכה לנזקקים, למוכי הגורל, לכואבים.
כשעשית, גם אם קמצוץ, מהדברים הללו שהיו אתה, אני מוכנה להישבע שראיתי בפניך אושר. וזה – ותסלח לי על הדמגוגיה הזולה – קצת מנחם. השחור שלך, דובי, היה הכי צבעוני שיש. כשניגנת בגיטרה ושרת בקול חם ומתריס. כשהכנת במטבח את “החומוס של דובי” שרק אתה בעולם ידעת לעשות. כשהרגשת שאולי בזכות המאבק שלך יש יותר טבעונים והחיות סובלות קצת פחות. כשהיית מוקף בהמוני החברים שלך שאוהבים אותך. כששיחקת. כשכתבת. כתבת כל כך יפה, דובי, שלחת לי סיפורים כדי שאחווה את דעתי, והודעות על הודעות שאני מנסה לקרוא עכשיו ונחנקת. שנים של הודעות. עשרות הופעות. מאות כוסות ערק. המוני לביבות עדשים. מיליוני דמעות על כתפך. הבאתי אליך חברים, אחים, הורים, בן זוג – כי אתה היית בית.
הג’נטלמן האחרון. רק אתה יכולת לכתוב לי הודעה מעודנת כמו “את יודעת מה ההבדל בין זונה לשרמוטה? זונה שוכבת עם כולם, ושרמוטה שוכבת עם כולם חוץ ממך. מה עם הופעה אצלי?”, ועדיין להיות ג’נטלמן. השפה המוחצנת היתה בשם הכנות, הישירות, התיאטרליות הפרובוקטיבית שמדי פעם נטעה בי תקווה שיש לך תקווה.
תנוח עכשיו, נשמה טהורה. הכאב שלך נגמר. זה רק אנחנו, שנשארנו עם הבלוז הבלתי נסבל הזה.
הכותבת היא סופרת, משוררת, עורכת, מתרגמת ומוזיקאית
כלבויניק
התגעגענו לכתיבה שלך
נורית
תודה, כלבויניק. התגעגעתי לכתוב