חמש שנים חלפו מאז שפרשתי לגמרי ממשחק פעיל. חמש שנים חלפו מאז שהכדורגל נפטר אצלי, ואיתו קברתי חלק גדול מהרגישות שבי. חמש שנים חלפו, ואני עדיין מחפש את המשהו הזה שייתן לי את אותה ההרגשה, את אותו הריגוש אחרי גליץ' טוב, אחרי ניצחון. חמש שנים שאני לא מוצא (ואשתי תעיד שאני עוד מנסה).
בחמש השנים האלה את מנת הריגושים סיפקו לי בעיקר ילדי. אלו חמש שנים שבהן הכדור העגול איבד ממעמדו הגבוה בחיי, ולמעט צפייה ומעקב מרחוק אחרי יקירותי בחולצות פסים – יובנטוס ומכבי חיפה – לא הקדשתי זמן למשחקים אחרים. חמש שנים.
אבל אין כמו המשחק הזה, שמעניק לך ריגושים כמו אוויר לנשימה. אין כמו המשחק הזה שמחזיר אותך לילדות וגורם לך לפעמים אפילו לדמוע משמחה. בחמשת השבועות האחרונים שבו אלי חדוות המשחק, הגעגוע והציפייה לשריקת הפתיחה. אלו היו חמישה שבועות שבהם החיוך הצנוע של מרקו בלבול הדביק אותי בהתלהבות מחודשת, חמישה שבועות שבהם אני מנסה להבין איך האיש הכי לא צפוי, הכי לא כוכב והכי לא נוצץ, שלובש חולצות מכופתרות ומגפיים שאני לבשתי פעם, לפני יותר מעשור, בימי שלישי בפאצ'וס של יובל קאופמן בפאתי העיר. זהו האיש שמסתובב עם אותה התספורת כבר 35 שנה, האיש שמנופף לי לשלום בכל בוקר אחרי סיבוב רגלי בציר מוריה המזדקן בואך השווארמה של ג'מאל, האיש שהשכיל ללמוד מאברם גרנט את השורש מ.ז.ל. זהו האיש שבמשך חמישה שבועות, דווקא הוא מכולם, החדיר בי את האמונה שהאהבה הגדולה תשוב לנצח, שהאימפריה עוד תחזור.
רוצים להישאר מעודכנים?
אתמול לא עצמתי עין כל הלילה. במקום לספור כבשים ספרתי כמה פעמים יובל אשכנזי נכנס לרחבה של בית"ר ירושלים. במקום לחלום על החוף בקופנגן חלמתי שנטע לביא מדייק בכל מסירות העומק. במקום לחבק את אסתר שלי חיבקתי בובה קטנה של רפי אוסמו מעונת האליפות הראשונה ב-1984.
אני לא בטוח שננצח היום, אבל אני בטוח שהילדים של מרקו ייתנו מלחמה. ככה זה כשהכוכב הגדול שלי העונה מסתובב כשצועקים "חזיזה". דולב חזיזה גדל וחונך במגרשי קט רגל בבית דני בשכונת התקוה, התרגש וצרח אחרי כל גול כאילו היה שלומי ביטון מהפועל טירת הכרמל מליגה ב' מחוז צפון ב'.
אז אולי לא ננצח היום ואולי בכלל לא נזכה באליפות בסוף העונה, אבל את תחושת האושר הזה שלפני המשחק ביום ראשון העמוס, אף אחד כבר לא ייקח ממני.
אם עוד היה לי ספק, אז היום אני בטוח – כדורגל (בשבילי) הוא טעם החיים. האוטו באיצטדיון כבר מאתמול. הערב אני מגיע בריצה.
שיהיה בהצלחה, מרקו.
יאיר
אסי – מקומך בפאצוס של יובי !!