לפני קרוב לארבע שנים ניתנה לי הזכות להיות בין חונכי מדור הדעות הזה. בטור ביקורתי, תחת הכותרת ״פסטיבל זה לא שוויון״, ניסיתי להבהיר מדוע העמסת כל המורכבויות של מה שמכונה ״מרקם היחסים״ בין יהודים וערבים בעירנו על אירועי ״החג של החגים״ הוא לכל הפחות בעייתי. מחיתי על הניסיון להציג את חיפה, שצולקה מאסונם של עקוריה הפלסטינים, כעיר של חיים משותפים אך ורק דרך פריזמה של סובלנות בין דתית, וטענתי שהשימוש בביטוי ״דו קיום״ הוא מקומם במציאות שבה רק לקבוצה השלטת יש קיום לאומי.
דווקא מתוך הכרה בעבודה המאומצת של צוות בית הגפן להעניק לאירוע הזה מהות עמוקה יותר מאשר העיסוק הבלעדי והפולקלוריסטי במזון, שהצליח במשך 25 השנים שבהן מתקיים הפסטיבל גם לקומם עליו רבים, מניתי שורה צעדים שעיריית חיפה צריכה להוסיף ולעשות כדי להעניק לתושבי העיר הפלסטינים מקום שוויוני. כמובן שלא ידעתי אז, כשכתבתי את הדברים, שעינת קליש רותם תיבחר לראשות העיר ותחסל את הפסטיבל כליל, בלי שתעשה ולו צעד אחד כדי לקדם את החיים המשותפים של בני שני הלאומים בעיר.
נראה שקליש רותם לא השקיעה רגע אחד של מאמץ כדי לגבש עמדה מוצקה באשר לתפקידה של הרשות העירונית בטיפוח סביבה שמכבדת את כל תושביה על זהויותיהם המגוונות. כל שהצליחה להצהיר עד היום בעניין הוא שלתושבי העיר הערבים מגיעים כל השירותים ״בדיוק כמו לכולם״. כי קליש רותם היא ראש עיר מקצועית, נאורותה הגדולה בעיני עצמה מתמצית בכך שהיא מאמינה שפינוי אשפה ואספקת תשתיות אחרות צריכה להיעשות ללא הבדל בין הקבוצות השונות. לעומת זאת, נושאים בעלי ערך לאומי, תרבותי או סימבולי אינם בתחום עיסוקה – זה כבר שייך לטענתה לירושלים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אין לטעות – קליש רותם לא הניפה את חרב הקיצוצים על ״החג של החגים״ כדי לצמצם את מעורבותה של העירייה בנושאים אלה. ככל הנראה היא עשתה זאת דווקא כחלק מהשקפת העולם הליברטריאנית בנושא תרבות שאימצה לאחרונה, כפי שלמעשה העידה בערוץ התקשורת היחידי שלה עם הציבור – עמוד הפייסבוק שלה. ״הבטחתי עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת״, היא כתבה, והתחייבה ל״מתכונת חדשה״ של אירועים שונים, ובהם הפסטיבל המנוהל על ידי בית הגפן. קשה לדעת אם השימוש המניפולטיבי במושג ״בידור״ הוא תוצאה של בורות או של זדון, אך הוא בוודאות נאמר בהקשר שחושף את תפישותיה המנותקות והמעוותות של קליש רותם ביחס למינהל ציבורי של תרבות.
ראש העיר סבורה שמתפקידה לייצר תנאים שיאפשרו לכוחות השוק להצמיח לבדם תרבות מקומית. ואולם, בדיוק כמו שפסטיבל הסרטים ואירועי יום העצמאות – שעליהם היא הכריזה שיימשכו תחת שלטונה כסדרם – לא היו צומחים משום צירוף של נסיבות כלכליות, קל וחומר אירועים שתכליתם היתה אמורה להציג את פניה המגוונות של העיר. וכך, שילוב הרסני של מדיניות ״אל תעשה״ בשני תחומים, שבהם קליש רותם הפכה את המחדל לאידאולוגיה, הוביל לחורבן המפעל הזה.
כפי שניסיתי לומר בטור הביקורתי ההוא, ״החג של החגים״ אינו מספיק. הציפייה מאירוע עירוני יחיד, שמנסה למתג את חיפה כעיר משותפת וסובלנית ושיספק את כל הנרטיבים שהודרו מהמרחב העירוני, הפעילה לחץ מיותר על מארגני הפסטיבל שפועלים במציאות של מחסור. בינתיים, אנחנו הפסדנו את המוני הקונצרטים, מופעי התיאטרון, התערוכות ושאר האירועים, לצד עשרות אלפי המבקרים שהגיעו לחיפה, חלק ניכר מהם לא רק כדי לצרוך בה מטעמים אלא גם מתוך רצון אמיתי להתחבר לרעיון של חיים משותפים.
את התיקון לתמונת העולם האידילית והכוזבת שחיפה של יונה יהב ניסתה למכור לעולם, היה צריך לתקן באמצעות השקעה מסיבית במתן ביטוי תרבותי הולם לקולות הערביים בעיר ולא על ידי חיסול הקיים. עכשיו אפילו הדיון במחלוקת על הנזק או התועלת שמביא הפסטיבל לא יתאפשר. ראש העיר אינה פועלת כדי למגר את הניכוס התרבותי והאוריינטליזם – היא סתם צועדת עוד צעד בכיוון הלא נכון.
הכותב הוא פעיל פוליטי
בושה לדוד רמז
שנאה עצמית ואוטואנטישמיות מעבירות אנשים על דעתם. יש לגרש את תומכי אויבינו לאלתר.