פסטיבל הסרטים של חיפה הוא אירוע התרבות היחיד בעיר שאפשר לזכות אותו בתואר אירוע בין לאומי אמיתי. הפסטיבל, שיחגוג השנה את שנתו ה־35, הוא לא רק חגיגה של ממש לשוחרי קולנוע עולמי איכותי, אלא גם בגדר הזדמנות של ממש למקם את חיפה ברשימת ערי התרבות המובילות של אירופה ולמשוך אליה תיירים ומבקרים מתחומי העיסוק הקולנועי.
במאים, מפיקים, שחקנים ויוצרים ממדינות שונות בעולם אמנם מוזמנים ומגיעים אל הפסטיבל בכל שנה ומעניקים לו עומק וחשיבות שהוא לא היה משיג בלעדיהם, אך עדיין, כמו תמיד, הפער בין הפוטנציאל לבין מימושו הוא עדיין גדול מאוד.
פסטיבלי קולנוע בעולם מהווים חגיגה אמיתית של העיר המארחת. הפסטיבלים של ברלין, קאן, ונציה וטורונטו הם שם דבר בקהילת יוצרי הקולנוע, ונראה כי אין במאי, שחקן, מפיק, יוצר או מבקר קולנוע שאינו פוקד לפחות אחד מהפסטיבלים אלה. הם זוכים לסיקור תקשורתי סובב עולם ופותחים מהדורות ותוכניות בידור ואופנה. השחקנים מנצלים את השטיח האדום להצגת מיטב מחלצותיהם, שיניהם הלבנות ומתיחותיהם הפלסטיות, משיקים את סרטם החדש ומקיימים שלל ריאיונות לעיתונות.
קשה לחמוק מהם גם אם אינך חובב קולנוע וגם אם אינך צופה באדיקות בתוכניות גיא פינס למיניהן, מכיוון שהם נמצאים פשוט בכל מקום. זאת משום שאלפים רבים מאוד פוקדים את הפסטיבלים הללו, ממלאים את חדרי המלון ואת המסעדות, צופים בעשרות סרטים ואחר כך גם כותבים או מדווחים עליהם. פסטיבלים אלה הם אירועי ענק המסקרנים את עולם הקולנוע בכל שנה מכיוון שכולם רוצים להיות שם.
רוצים להישאר מעודכנים?
קשה לראות אותם מגיעים לכאן וגם אין לכך כל סיבה. ישראל בכלל וחיפה בפרט הן יותר מטרד ופוטנציאל של גרימת נזק לקריירה מאשר פוטנציאל לקידום ולשיווק עצמי. אם נוסיף לכך את המצב המדיני והביטחוני הרעוע ואת חוסר היציבות הכללי, נבין מדוע חיפה לא תוכל להיות הקאן של המזרח התיכון.
אבל יש כיוונים אחרים. פסטיבל סאנדאנס הוא דוגמה נפלאה לכך. פסטיבל סאנדאנס, שמתקיים בכל חורף ביוטה שבארצות הברית, נחשב, ולא במקרה, לפסטיבל החשוב והגדול ביותר לסרטי קולנוע וליוצרים עצמאיים. הפסטיבל מהווה הזדמנות נדירה לכל יוצר עצמאי לא רק להציג את סרטו אלא גם להתחבר ליוצרים ולמפיקים עצמאים מרחבי העולם וליזום עמם שיתופי פעולה. זוהי הזירה החשובה והבולטת ביצירת שיח על קולנוע עכשווי, על פילוסופיה של קולנוע ועל המגמות העדכניות והעתידיות בקולנוע העולמי. אין שם כוכבי קולנוע גדולים ולא במאים שוברי קופות. אין שם שטיחים אדומים ונברשות נוצצות. לא תראו שם שמלות נוצצות ועמוקות מחשוף או חליפות טוקסידו מגוהצות למשעי, וגם לא מתקיימים שם בדרך כלל ריאיונות יח”צניים ומלוקקים עם כוכבים הוליוודיים מדושני עונג או מיוסרי נפש.
זהו פסטיבל של קולנוע טהור, לעתים בוטה ולעתים נאיבי, לעתים מחוספס מדי ולעתים מעוצב מדי, לעתים פילוסופי ועמוק ולעתים טראשי ושטחי. רוב הסרטים בו, כבכל פסטיבל, אינם מותירים חותם משמעותי, אבל לפעמים מתגלות בו פנינים קולנועיות או יוצרים מוכשרים ומקוריים, שיהיו אחר כך במאים נודעים ויזכו לדרוך גם הם על השטיח האדום בקאן.
ולשם צריכה חיפה לשאוף. פסטיבל הסרטים של חיפה צריך לשאוף להיות מעין סאנדאנס מקומי: פסטיבל של יוצרים עצמאים, מוכשרים ומקוריים, בעלי אמירה משלהם ותעוזה. כאלה שכיף לגלות אותם כצופה ולהתחיל לעקוב אחריהם מתוך תקווה שיגיעו רחוק. לפסטיבל כזה יגיעו מפיקים, במאים ומבקרים סקרנים שישתוקקו לאתר בהם את הכוכבים ואת היוצרים הגדולים הבאים ולטפחם. ועל הדרך, ימקמו גם את חיפה על המפה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
ירון
עזוב סאנדס. בוא נתחיל בפסטיבל ירושלים. שחיפה תתקרב לפסטיבל הזה ולו במשהו בהיצע הסרטים באיכותי, ברשימת האורחים האטרקטיבית, באווירה הבינלאומית והתוססת. בינתיים, פסטיבל חיפה משתרך הרחק מאחור…