חיפה אהובתי, אני מבקש את סליחתך. גם השנה נטשתי אותך ביום הכיפורים. שוב השארתי אותך לבדך. סליחה שלא רצתי את ריצת הבוקר הקבועה שלי על חופך. סליחה שלא צעדתי במורד הכרמל, מרחוב מסדה עד לכיכר פריז, כפי שאני נוהג בכל בוקר לאחר שלגמתי כוס קפה בחיקך. סליחה שלא שוטטתי ברחובות העיר התחתית בחיפוש אחר מקום לאכול בו בצהריים.
חיפה, בכל ימות השנה את מהווה עבורי בית, אך ביום הכיפורים את הופכת לעיר השלישית בגודלה במדינת היהודים. ביום הכיפורים את הופכת להיות חיפה של חוק הלאום, חיפה של הערבים נוהרים לקלפיות, חיפה של הערבים גונבים את הבחירות.
אני כותב שורות אלה ונזכר בתמליל השיחה שקיים דוד בן גוריון עם חבר הכנסת החיפאי תאופיק טובי באוקטובר 1966. בפתיחת השיחה הלין טובי על כך שבמשך 18 שנים שבהן כיהן כחבר כנסת לא טרח בן גוריון להיפגש עמו אפילו פעם אחת: “לא דיברת איתי. לא חשבת שראוי לשמוע את דעתי האישית. זה לא עניין של עלבון אישי עבור טובי אלא של ערבי שמייצג אוכלוסייה מסוימת, וגם מייצג מפלגה פוליטית והשקפה פוליטית מסוימת. ולאורך כל התקופה הזאת הפגנת מין ניכור כלפינו. אומר לך מדוע זה לא פוגע בי אישית. כי זה לא עניין אישי. אני יכול לומר כי עמדה שתנווט את חפצה של הנהגת המדינה לכונן יחסים בין שני העמים צריכה להתחיל כולה מתוך מרכז ההנהגה. אוכלוסייה ערבית גדולה מתגוררת כאן, לא קטנה, והיא עשויה לספק נקודת מבט בהליך ההיסטורי בהקמת גשר יציב ביחסי ישראל ומדינות ערב”. בן גוריון עונה לטובי בשאלה: “האם אתה מאמין בכך?”. טובי עונה לו בבטחה: “אני מאמין בכך כפי שאני מאמין בשקיעתה של השמש בערב”.
נראה כי ישראל לא למדה כלום מספק תלונה ספק משאלת לב זאת של המנהיג החיפאי טובי בשיחה המרתקת שהתקיימה בדיוק עשור לאחר טבח כפר קאסם, שבו נרצחו 43 מתושבי הכפר, ועשור לפני שישראל חיסלה שישה אזרחים ערבים במה שלימים ייקרא “יום האדמה”. כעבור 34 שנים היא שוב תחסל 12 אזרחים, הפעם באירועי אוקטובר 2000.
המצב המשיך להחמיר מאז. האצבע הקלה על ההדק של משטרת ישראל הובילה להריגתם של כ־60 אזרחים ערבים ב־19 השנים האחרונות – בערך פי 17 ממספר האזרחים היהודים שנהרגו מאש המשטרה. 70 אחוז ממקרי הרצח של נשים ערביות אינם מפוענחים על ידי המשטרה לעומת קרוב ל־100 אחוזי פענוח במקרה של רצח נשים יהודיות.
בימים אלה, כשהשם “טובי” מתקשר בתודעה בעיקר למשקה האלכוהולי טובי 60 והשם בן גוריון לשדה התעופה, מדיניות הניכור של ישראל ומוסדותיה כלפי הציבור הערבי נמשכת. לפי הערכת המשטרה יש כ־400,000 כלי נשק בלתי חוקיים בישראל (לעומת 300,000 כלי נשק חוקיים), שמרביתם נמצאים בידי הציבור הערבי. נשק זה לא נאסף והחוק לא נאכף – דבר שהוביל למה שנראה לכאורה כמלחמת הערבים בערבים. תופעת החיסולים והרצח בכל שני וחמישי היא בעצם תוצר ישיר של אותו הניכור שהפגין בן גוריון כלפי טובי.
חיפה אהובתי, אני מבקש שוב את סליחתך על שנטשתי אותך, אך ביום הכיפורים את מסמלת עבורי את הניכור, את היותי אזרח סוג ב’, את חוסר הרצון של ישראל לראות אותי שווה בין שווים. ביום הכיפורים את לא שלי – את ישראלית, את ציונית, את בן גוריונית. שבתי אלייך למחרת בתקווה שיום אחד לא אנטוש אותך ביום הכיפורים.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
הכל נכון אבל ה קשור יום כיפור
, אותי ההורים לימדו שזה חגם של היהודים ושלא נוסעים מתוך כבוד, למרות שפעם אחת נסענו, ולא קרה דבר, בבוקר תמיד היה אופניים, אחר כך אחרי שגדלתי מיד יצאתי לרוץ, דווקא כיף לרוץ כשהרחוב ריק. לפעמים זה לא נוח כי זה באמת מקפיא את החיים ואין בית קפה לשבת, אבל יש ספיק סיבות להרגיש ניכור שזה לא יום כיפור… האמת כשראיתי את הכותרת חשבתי שזה יהיה על פסטיבל החג של החגים.