חבר הבקיא בענייני כספים ומוניציפליה אמר לי לא מזמן: “במשך יותר משלוש שנים שבהן משה כחלון היה שר האוצר, חיפה לא קיבלה כלום. מה אתה מצפה שהיא תקבל כשיהיה שר אוצר שהוא לא חיפאי?”.
יש משהו מהמחשבה המאגית בכך שיכול להיות קשר בין מה שאנחנו מצפים לבין מה שחיפה תקבל. הדמוקרטיה אמנם אמורה להקנות לנו השפעה מסוימת על עתידנו, אבל אנחנו יודעים שהנציגים הנבחרים (כמו במקרה של כחלון, למשל) לוקחים את המנדט שאנו נותנים להם ועושים איתו מה שהם רוצים, בלי קשר למשאלותינו ולהבטחותיהם. אחר כך הם מציגים את זה כאילו היה קשר, גם אם התוצאות הפוכות. זהו, על רגל אחת, סיפור הדמוקרטיה ברוב המקומות שבהם היא נחשבת לשיטת הממשל.
אבל הלב מסרב להכיר בחוסר אונים כבמצב בסיסי, והמוח נהנה מהתסריטים הדמיוניים שבהם יש לנו בכל זאת מה להגיד על גורלנו. בשעה שבה נכתב הטור עדיין לא ידועים תוצאות האמת של הבחירות וזהותו של האדם שעליו תוטל הרכבת הממשלה הבאה, אז מותר לדמיין הכל, אפילו שיש הבדל מהותי בין שתי האפשרויות העיקריות שעומדות על הפרק.
אז אני מרשה לעצמי לדמיין, ומכיוון שאין שום פרופורציה בין השפעתה של הכנסת (המזערית) לבין השפעתה של הממשלה (המופרזת) על ניהול המדינה, אני מציע לדמיין איזה מין שרים היו רצויים לנו כדי שכאן, בחיפה, החיים יהיו יפים יותר.
נתחיל באוצר. אם מישהו שואל אותי, אני מעדיף הפעם שר/ת אוצר לא חיפאי/ת (הכתוב בהמשך בלשון זכר, אבל מתייחס לשני המינים). למה? קודם כל כי אין חיפאי ראוי שמועמד לתפקיד. אבל ברצינות – פייבוריטיזם הוא לא יתרון כשמדובר בשר אוצר. זה גם לא רציני לחשוב שאפשר לנהל מדיניות אמיתית של פיתוח של הפריפריה רק בגלל שאתה מתגורר בה. זה אולי טוב למאכערים, אבל לא לעיר.
אני גם חושב שמוטב כי שר האוצר הבא לא יגיע לתפקיד עם נטייה להשתעמם מהר ועם צורך בריגושים עזים וקצרי מועד, ושאם יש באמת שמץ של חברתיות בגישה שלו, הוא יתמיד בה לאורך שנים, גם אם היא לא משמשת בשבילו מקפצה מיידית למשרד ראש הממשלה. פיתוח הצפון הוא משימה לאומית מהמדרגה הראשונה, והוא עשוי להיות משימת חייו של שר אוצר מחויב. תקצוב של בתי חולים, מוסדות השכלה גבוהה, שירותים חברתיים ותשתיות בצפון הוא חיוני לכל יושבי הארץ.
רוצים להישאר מעודכנים?
במובן זה, קידום של פרויקט כמו מפרץ החדשנות (שם זוועתי, אגב) צריך להיות נתון בידיו של שר אוצר שלא ישתמש בו כגימיק וכספין בחירות כושל. דווקא כחלון, שנטל לידיו את הסמכויות של רשויות התכנון, יודע היטב אלו תוכניות מקודמות באמת במפרץ ואלו נשארות בגדר מצגת של פאוור פוינט. הנזק למאמצים לנקות את המפרץ מתעשייה מזהמת מהתאיידותה של התוכנית הזו במסגרת ממשלה חדשה שלא מחויבת לה עלול להיות גדול הרבה יותר מהאופוריה הזמנית שהיא עוררה.
בעיני רוחי אני רואה גם את שר התחבורה הבא, ובמקרה שלו אני מציע קודם כל שלא יהיה חייב שום דבר למערכות הקיימות. זאת כדי שהוא יוכל להתבונן במערך התחבורה הציבורית הקיימת והמתוכננת במטרופולין חיפה, לצעוק “המלך הוא עירום”, וגם אולי להלביש אותו קצת. המלך במשל השחוק הזה הוא המטרונית והכוונה ההולכת ומתממשת להרחיבה. אמנם הושקעו מיליארדים באמצעי התחבורה הנפסד הזה, אבל עוד מיליארדים הולכים לאיבוד בפקקים, באובדן שעות עבודה ובשאר המכשלות שהיא גרמה, גורמת ועוד תגרום. אוטובוס מפרקי רעוע ומקרקש במסלול ארוך כאורך הגלות, שגזל את מקומם של קווים ישירים ושאף בעל רכב פרטי לא יבחר בו כאלטרנטיבה להגעה לעבודה – תנו לי שר תחבורה שיהפוך אותו לרכבת תחתית נורמלית.
כמו כן, אני מעדיף שר תחבורה שהוא לא משפטן. אלה, בעורמתם, יודעים לחבר חוזים שבהם המשרד שלהם מקבל כל מה שהוא יכול לחלום עליו ועוד, וחיפה מקבלת תוספת של 200 מטר למסלול תעופה עם שני קווים על החוזה וכיתוב גדול “צ’ק פיקדון, לא סחיר”. אה, וגם לא הייתי רוצה שיהיה שר תחבורה שיהיה לו מה לומר על דגלוני גאווה על שולחנם של עובדי עירייה. לא אומר שהוא אמר משהו – אני רק אומר.
גם על שר לביטחון פנים שמתאים לצורכי העיר אני מפנטז. אחד כזה שמבין את המציאות המורכבת של האנשים שהוא אמור להקנות להם ביטחון. אחד כזה שמבין מהו שיטור יתר, מהי רגישות לצרכים של קהילות שונות, מהי הזכות להפגין, ובעיקר שהתכלית של המשטרה היא לשרת ולהגן.
יש לי עוד הרבה פנטזיות, כמו למשל שר בריאות (כלשהו, ושאנחנו לא משעממים אותו) או שר תרבות שאוהב לפתוח דברים ולא לסגור אותם. בשבוע הקרוב אני מבטיח לגנוז אותן.
יואב
חיפה תקבל והרבה אם תושביה יתפכחו ויצביעו למפלגת השלטון ולא יחליפו ראש עיר מכהן שעשה רבות לעיר בראש עיר מהמפלגה שבאופוזיציה. כל מה שיש לה יכולת זה לפתוח במלחמות עם השלטון המרכזי במדינה. אפס שאין לה קבלות ואין לה יכולות לעשות משהו לטובת התושבים בעיר. כבר שנה היא רק לומדת , מבטלת כל דבר טוב שהיה פה ונלחמת בשרים. העיר מתדרדרת לתהומות.