עד העונג הבא

“ב־1 לספטמבר, ביום הראשון ללימודים, אני מגיעה לבית הספר עם ג’ינס גבוה וסנדלים עם גרביים. גלותית אמיתית, כמו שצריך. ילדה ענקית, שמנה פצצות, צועדת לה לאטה לכיתה ב’, שמחה וטובת לבב, עגולה כזו, הישר למסדר הבוקר. המנהלת עולה לבמה, מברכת את כולם בבוקר טוב. המקום די רועש, כנראה התרגשות של היום הראשון, והיא מנסה להשתיק את כולם ואומרת למיקרופון ‘אף מילה’. כל תלמידי בית הספר עומדים בטורים ואני, לאחר ששמעתי שקראו בשמי, יוצאת מהטור ומתחילה לצעוד לכיוון הבמה. כולם מסתכלים עלי בהלם. היו מי שניסו לומר לי לחזור למקום, אבל אני, עולה חדשה, לא מבינה מילה בעברית, ממשיכה ללכת. מתחילים לצעוק עלי, דרמה גדולה, ואני עומדת שם כמו מפגרת ליד זו שצעקה לי ‘מילה’ באטרף, עד שאיזו מורה נחמדה דוברת רוסית מסבירה לי שאני צריכה לחזור לעמוד בטור. שוק טוטאלי. ככה התחלתי את הלימודים שלי בארץ. מוות טוטאלי. חזרתי הביתה והכרזתי שאני לא הולכת יותר לבית הספר, שישכחו מזה”.

כך חוותה מילה לייבוביץ’ את יומה הראשון בבית הספר. ילדה בת 6 וחצי שעלתה ארצה מברית המועצות רק כמה ימים קודם, עם הוריה, אחותה הקטנה, סבים וסבתות, דודים ודודות – 12 נפשות שהצטופפו בדירת מרתף קטנה בקרית שפרינצק.

“הגעתי לבית הספר ילדה חננה, ומהר מאוד הבנתי שאין שם מקום לחננות, צריך להתברג עם האנשים הנכונים”, היא נזכרת, “כאמור, לא ידעתי מילה בעברית, והבנתי שאם אין ברירה וזו השפה שבה מתקשרים איתך, את צריכה לתקשר בעברית בחזרה. למדתי את השפה ממש מהר לבד, כי אז, בסוף שנת 1990, עדיין לא נערכו לגל העלייה הגדול שבא שנה מאוחר יותר”.

זו היתה השתלבות מהירה, אם כך.

“בכיתה ו’ כבר הייתי הערסית של השכונה, מאלו שמרביצה מכות, עושה בלגנים ומסתובבת עם ילדים משער העלייה. נו, ערסית אמיתית, עם חולצות קרועות, כמו שצריך. אמא שלי עברה תקופה קשה בניסיון להבין מה זה היצור הזה. בחטיבת ביניים הגעתי ללאו באק בשיא תקופת גיל ההתבגרות. הייתי ענקית ולא מצאתי את עצמי בשום מסגרת”.

את כולך צחוקים וחיוכים. זה לא היה כך בצעירותך?

“אלה היו השנים הכי מזעזעות בחיים שלי. שום דבר לא הצחיק אותי, הרבה יותר צחקו עלי, אבל מזל שהיו כמה מורות שעזרו לי, ואני מחבקת אותן בכל פעם שבה אני פוגשת אותן. את החטיבה סיימתי בציונים סבירים, אבל סגן המנהל עצבן אותי, אז זרקתי עליו שולחן והעיפו אותי על התנהגות לא טובה”.

מה זאת אומרת “עצבן אותי”?

“מפגרת נו, לא בריאה בנפשה. הייתי ילדה בגיל ההתבגרות, שאי אפשר היה להשתלט עליה, שכעסה מאוד על כל העולם, ולא בגלל קשיי קליטה או בגלל שהיתה עולה חדשה אלא בגלל שהיא היתה שמנה מאוד ובגלל שלכולם היו חברים ובני זוג ולה לא. לכן הייתי סוג של פרובוקטיבית, עם מלא שאלות של מי אני ומה אני. עברתי לעירוני א’, ושם קיבלתי את השוק של חיי. הייתי צריכה להתברג מחדש ולבנות את עצמי. גם שם היתה לי תקרית בשיעור הראשון, כשאמרתי למורה למתמטיקה לא לעמוד קרוב אלי כי היא מסריחה, אז היא העיפה אותי מהכיתה. אבל שם היתה מנהלת מושלמת, בתיה בראונר, שאמרה לי ‘חמודה, את באמת מקסימה, אבל זה לא יעבוד ככה’, והתיישרתי. סיימתי בגרות במקצועות שעד היום אני לא מבינה למה לא עשיתי עם זה משהו – ביוטכנולוגיה, ביוכימיה, ביולוגיה, מיקרו ביולוגיה. היינו כיתה ניסיונית של שמונה תלמידים”.

מה גרם לך להתיישר?

“באיזשהו שלב בתיכון הכעס על כל העולם נעלם. החלטתי להתאפס על עצמי. עד אז הכל היה חרא, אין מילה אחרת לתאר את זה. יש לי הורים מדהימים בטירוף ומשפחה תומכת, ואני – חיה רעה. בסוף התיכון הבנתי שמעריכים אותי, שרואים אותי. הכיתה היתה קטנה, ופתאום היה לי SAY ברור מאוד. הרגשתי מוגנת ושהכל בסדר”.

לא ניסית להילחם במשקל? דיאטות, ספורט?

“דיאטות כן, ספורט לא. בכל פעם שמישהו היה אומר לי שאני צריכה לרזות, זה היה גורם לעוד בולמוס של אכילה, ואחרי כל דיאטה הייתי מעלה פי 1,000. בכל חבורה יש את הדבה, ואצלנו זו הייתי אנוכי, מהממת שכמותי. לפעמים אני מסתכלת בתמונות ואומרת ‘מה קרה שם? מה זה?’. בשלב מסוים בעיית המשקל נדחקה החוצה. ההצטרפות שלי למד”צים (מדריכים צעירים; ח”ה) היתה משמעותית מאוד. היו לי קבוצות של ילדים, ופתאום הבנתי שזה לא ממש חשוב איך אני נראית אלא מה אני מביאה, וזה קצת איזן את הכל”.

מילה לייבוביץ'. "לסדנאות אני מגיעה עם מזוודה כמו מרי פופינס" (צילום: חגית הורנשטיין)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

“אני רגילה לדבר על סקס”

לייבוביץ’ המשיכה ללימודים גבוהים ולמדה קרימינולוגיה ובחוג הרב תחומי במכללת עמק יזרעאל, שם היא החזיקה מעמד שנה ועברה להשלים את התואר הראשון באוניברסיטת חיפה. במקביל היא חזרה ל”מקום הפשע” והתקבלה לעבוד בבית הספר לאו באק כמזכירה. במרוצת הזמן היא התקדמה ומילאה תפקידים שונים כמו ניהול שלוחות של מתנ”סים וקהילה, אך הבינה שהיא רוצה יותר.

היא נתקלה בדלת פתוחה – עמותה שנותנת מענה לבני נוער, לצעירים, להורים ולאנשי מקצוע בכל הקשור לגיל ההתבגרות, למיניות, לאהבה ולזוגיות – והחליטה להתנדב שם כי “אין לי בעיה לדבר על מין ועל מיניות. קשה מאוד להביך אותי, אני רגילה לדבר על סקס”. בעידודה של מנהלת הסניף החיפאי היא החלה ללמוד בקורס של שנתיים לחינוך למיניות, ואחת מהמשימות שהיא התבקשה לעשות בסוף הלימודים היתה להקים קבוצה ולהדריך אותה.

“בגלל שעבדתי במתנ”ס לאו באק החלטתי לאסוף תלמידים מהתיכון”, היא משחזרת, “ניגשתי לאחראית על מחויבות אישית והיא הציעה לי לקחת את קבוצת הכדורסל. היו להם שעתיים במערכת השבועית של מחויבות אישית, וככה החלה האהבה שלי לנוער. אני מטורפת על לעבוד עם נוער. זו היתה קבוצה מטורפת, מהממת, ואני הייתי הבייבי שלהם – גם בגובה וגם בעגלגלות. עבדתי בשיתוף עם התיכון בקבוצות אחרות של בנים ושל בנות ובקבוצות מעורבות. פעם בשבוע במשך שלוש שנים היינו נפגשים ומדברים על החיים”.

אין מבוכה?

“למות. כל נושא המיניות הוא מורכב. ככל שאת פתוחה יותר הוא נהיה מורכב יותר כי כל הזמן הם בודקים איפה הגבולות שלך. כשאת נכנסת לקבוצה, אם זו קבוצה תהליכית כזו, לוקח לפחות חודש ימים להסביר להם שלא משנה מה הם יעשו ומה הם יגידו, את לא תובכי מזה, זה רק ייתן לך אדרנלין להמשיך עוד, ואז מתחילות השאלות. זה קטע מביך אבל זו גם הורדת חומות, כי כשאת עונה בכנות הם ממש אוהבים אותך ומכבדים אותך. כשזה קורה – בגלל שהעיסוק הוא עם בני נוער – את הכל בשבילם. יש לך SAY ברור מאוד וגבולות ברורים מאוד. במיניות יש כל כך הרבה – משפחה, דימוי גוף, בית והורים, אלכוהול וסמים. יש כל כך הרבה מרכיבים עד שבשלב מסוים קראנו לזה כישורי חיים. את נהיית אוטוריטה בכל דבר שנאמר, וכל מבט וכל תגובה הופכים להיות משמעותיים מאוד. זו האהבה הגדולה שלי, זו התאהבות נטו”.

את ממשיכה לעבוד עם נוער?

“בכל הזדמנות. כשאומרים לי נוער אני לא יכולה להגיד לא. התנדבתי בעלם במשך הרבה זמן ובפרויקט ‘ערים בלילה’ שעוסק בנוער במעגל הזנות – הכי הארד קור. שם את פוגשת את המיניות בצורה הכי רעה והכי פוגענית. לפני ארבע שנים זכיתי לנהל מרכז נוער מטורף בקרית אליעזר, ביחד עם בראונר, המנהלת מעירוני א’, וזו היתה הגשמת חלומות. קיבלתי מקום ריק ואמרו לי לעשות בו מה שבא לי. יבואו ילדים – מצוין, לא יבואו – כישלון. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה. זה מרכז רב תחומי מהמם שנותן מענה מטורף לילדים. ניהלתי אותו במשך שנתיים, ואז עזבתי”.

למה?

“כי נכנסתי לזוגיות. אי אפשר לעבוד עם נוער אם את לא נמצאת שם במאת האחוזים, כי נוער זו התמכרות. את צריכה להיות זמינה 24/7. כשאת סוגרת את הדלת זה לא נגמר. את מתעסקת עם חיי אדם, ומי שמכיר אותי יודע שאם אין לי אפשרות להיות טוטאלית, עדיף לא להיות שם. לכן הלכתי לעבוד בבתי זיקוק”.

אם העבודה עם נוער זו “התאהבות נטו” למה נאלצת לבחור?

“היום בן הזוג שלי בוריס מבין שהעבודה שלי עם נוער עושה אותי מאושרת. ברור שאני לא HAPPY HAPPY כל הזמן, ממש לא. אני בכיינית רצח, הכי בכיינית בעולם. גם בסדרה ‘משיח’ – סדרה מפגרת שאני חושבת שבן זוגי ואני היחידים שצופים בה – אני מה זה מגז’דרת בה. כשאני מאושרת אני בוכה, כשעצוב לי אני בוכה, כשלא כיף לי אני בוכה. זה המצב הסטטי שלי – בכי. היום, אחרי שביססתי את הזוגיות, אני יכולה לחזור לעבוד עם נוער, אבל אני כבר במקום אחר. אני לא בטוחה שאני באמת רוצה לעבוד עם נוער כל הזמן. יש לי הרבה מה לתרום ברמה גבוהה יותר – לנהל צוותים, ליצור תכנים איכותיים. אני מאמינה שאני יכולה לעשות את זה. נכון, זה קצת פלצני, אבל אני מקווה שזה יקרה”.

מילה לייבוביץ'. "בסוף זה יקרה, אוציא ליין של מוצרים שלי" (צילום: חגית הורנשטיין)

“החיה הענקית הזו זאת אני”

כמי שאובחנה רק לפני כחמש שנים כסובלת מהפרעות קשב וריכוז, וכאחת שמעידה על עצמה שהיא משתעממת ממש מהר, לייבוביץ’ התחילה לשגע את בן הזוג שלה שהיא לא אוהבת את העבודה ושהחיים משעממים לה ושכדאי שהיא תתחיל לעסוק במשהו שקשור לנשים ולמיניות. “אמרתי לו ששמעתי שצעצועי מין הולכים טוב בארץ”, היא אומרת ומתגלגלת מצחוק.

המצאת את זה?

“ברור. אמרתי לו שיש מחקרים, אבל איזה שטויות – אין מחקרים על צעצועי מין. והבן אדם, כפרה עליו, באמת האמין. בן הזוג שלי הוא רוסי אמיתי – קר מאוד, שקט ומחושב – ההיפך הגמור ממני. הוא משלים אותי. שיגעתי אותו אבל הוא די התעלם ממה שאמרתי, כמו שקורה הרבה פעמים. בספטמבר לפני שנה נסענו עם חברים לטיול לרומניה, וכשחזרנו הוא הודיע לי ששבוע לאחר מכן אנחנו טסים לגרמניה. בראש ישר חשבתי על ברלין, אבל הוא אמר ‘לא ברלין, הנובר’. בדקתי בגוגל וחשכו עיני – עיר אפורה ותעשייתית. שאלתי למה אנחנו נוסעים דווקא לשם והוא ענה לי שאפסיק להיות מעצבנת כי נוסעים לחו”ל. הגענו לשדה התעופה עצבנית כולי, ישבתי לשתות קפה והוא הוציא קופסא קטנה. אמרתי לו שיכניס אותה חזרה, שזה מה זה לא מתאים שאני עכשיו אתחיל לבכות ולא אפסיק כל הטיסה. הוא אמר שזו לא טבעת ושאפתח את הקופסה”.

איזה מתח. הרגת.

“כפרה עליו. הוא פתח עסק של אביזרי מין בלי שאדע כלום, והסתבר שהיינו בדרך לתערוכה בין לאומית לאביזרי מין. התערוכה מיועדת לבעלי עסקים ואני הגעתי כבעלת עסק ביום הראשון של העסק. התהלכתי בין מלא מלא בולבולים, איברים נשיים, חומרי סיכה ובחורות חצי עירומות, ואמרתי לעצמי ‘מה אני עושה עם זה?’. התרגשתי כמו ילדה בחנות צעצועים וצעקתי כמה זה מגניב. ביומיים הראשונים פשוט הסתובבנו בלי להבין מה אנחנו רואים, כי מה שרואים בחנות זה כלום, יש עולם שלם בחוץ. ואז חזרנו ארצה והבנו שיש עסק ושצריך לתפעל אותו. לאן הולכים עם זה? האם זו תהיה חנות או עסק אינטרנטי? יהיו סדנאות? איך משווקים את הכל ואיך מספרים להורים? עלו המון שאלות, בכל זאת – זה בית רוסי. כמה שההורים שלי פתוחים, בסופו של דבר זה בית סובייטי”.

איך קוראים לעסק?

“הוא קרא לו MILA’S WAY, הדרך של מילה, ובלוגו יש קפיברה – המכרסם הכי גדול בעולם”.

למה דווקא החיה הזו?

“מאז שהתחלנו לצאת הוא קורא לי קפי. הייתי רוצה מאוד להיות שפנפנת פלייבוי, אבל בואי, זו לא המציאות. אני חושבת שקפיברה היא מאוד אני. החיה הענקית הזו – עכבר גדול שחי בלהקה ענקית – זאת אני. משפחה אחת גדולה, עם ימבה צאצאים. איך בוריס אומר לי? ‘את חמימה ורכה’, ככה הוא רואה את החיה הזו. אולי כולן היו רוצות להיות שפנפנות, אבל כל אחת היא יפה ומהממת כמו שהיא”.

ואיך זה להיות בעלת עסק לאביזרי מין?

“התברר שזה עולם מטורף. זו תעשייה של מיליארדים. חיפה בכלל לא מבינה מה קורה עם זה, היא לא יכולה לעכל את העניין הזה של צעצועי מין. התל אביבים הם קצת יותר פתוחים, אבל לעומת חו”ל אנחנו מפגרים מאוד. שם זה אימפריות, אלפי יצרנים, מאות אלפי מוצרים. באוקטובר אני נוסעת שוב לתערוכה, אבל הפעם ממקום אחר לגמרי, כבעלת מיזם עם מטרה גדולה – להבין שהמענגים הם לא מפידים. אני מאמינה בטרמינולוגיה, ואלו לא אביזרים ולא צעצועים אלא מענגים שמטרתם לגרום לנו עונג. נשים פוחדות מאוד ממגוון המענגים, במיוחד בזוגיות”.

גברים לא יותר נרתעים מנשים?

“גם. ‘למה את צריכה את זה? מה, אני לא מספיק לך?’. רגע, שנייה, עצור. כשמכניסים מענג צריכים להבין שזה פותח תקשורת. אי אפשר להכניס עוד משהו למיטה אם אתה לא מדבר על זה לפני. ואני חושבת שזה מה שאני רוצה להבהיר לאנשים – הבסיס לכל דבר הוא תקשורת, וככל שתהיה תקשורת טובה יותר יהיה הרבה יותר טוב. ברור שזה לא ישנה פתאום את העולם. אם יש לך בעיות רפואיות או נפשיות, או אם אין לך חשק ויש לך כאב ראש, זה לא יפתור לך את כל הבעיות, אבל זה פותח תקשורת. וברגע שאת יכולה לדבר עם בן הזוג שלך על הדבר הזה שיש במיטה, את יכולה לדבר על המון דברים אחרים, וזו המטרה הגדולה. כשאני מגיעה לסדנאות לנשים אני אומרת להן שקודם כל הן צריכות לאהוב את עצמן. אם הן לא יאהבו את עצמן, אף אחד לא יאהב אותן. אמיתי. את מה שאת בונה לעצמך את משדרת החוצה, ואם תאהבי את עצמך יהיה לך הרבה יותר קל למגנט אלייך אנשים שיאהבו אותך. כשאת אוהבת את עצמך את מתענגת על עצמך, את נהנית – גופנית ונפשית – ומהמקום הזה הרבה יותר קל להתנהל בעולם הזה. כשאת שונאת את עצמך כל הזמן, מבקרת את עצמך וכל הזמן בודקת מה לא בסדר, את רק מתסכלת את עצמך יותר. אשה מתוסכלת זו אשה שלא טוב לה. אני מאמינה מאוד באנרגיות – מה שאני משדרת, זה מה שאני מקבלת בחזרה”.

את הסדנאות פיתחת בעקבות העסק?

“כן, לפני זה לא עשיתי סדנאות לנשים, תמיד פחדתי. עם נוער זה נורא קל – את זורקת כמה בדיחות, עושה כמה פרצופים, והם איתך. עם נשים זה יותר קשה. אני חושבת שבראש אני עדיין הילדה השמנה, הענקית, שכל הזמן בוחנים אותה. זה לא שעכשיו אני קלאודיה שיפר, אבל זה המון נוכח”.

את נראית בחורה עם פול ביטחון עצמי.

“לא, זו מסכה. אולי לא מסכה, אבל ככה אני אמורה להתנהל. אם אבוא ואדבר בחוסר ביטחון עצמי, לא אגיע לשום מקום. יש לי הומור עצמי ויכולת לצחוק על עצמי, ובסופו של יום אני מתעסקת בסקס, אז יאללה, עד כמה אוכל להיות ביישנית? לסדנאות אני מגיעה עם מזוודה כמו מרי פופינס, מדברת על מיניות, שואלת את הנשים אם הן ניסו פעם לאונן, אם הן דיברו על זה עם מישהו. יש נשים שאומרות לי שהן אף פעם לא הסתכלו על עצמן שם למטה. כשאני שומעת את זה אני בכלל לא מוציאה את המענגים, והשיחה הולכת לכיוון אחר. למי שכן פתוחה ומקבלת אני מספרת איך משתמשים באביזרים הלא ברורים האלה”.

נראה שאת מצליחה לפצח את הקוד.

“אני מאמינה באהבה. אני מאמינה מאוד באהבה עצמית, והחלום הוא שכולם ישמעו אותי. מבחינתי לעמוד בקניון ענק ולצרוח על מיניות האשה זו הגשמת חלום. האיצטדיון בחיפה הוא במה מעולה בשבילי. נשים הן עם קשה, ובמיוחד החיפאיות. הייתי כמה פעמים בסדנאות בתל אביב. המשתתפות היו אותן הנשים, באותם הגילאים, מאותו מעמד סוציו-אקונומי, והפערים הם כל כך גדולים. משהו עדיין לא הגיע לחיפה ברמת הפתיחות. וזו המטרה שלי בסופו של יום – שהכל יהיה פתוח, פחות טאבו. החלום הגדול הוא שאהפוך למותג, וזה יקרה. בוודאות יהיה מותג של MILA’S WAY. כל אשה צריכה שיהיה לה מוצר מונגש מבחינה כספית ובאיכות משופרת. בסוף זה יקרה, אוציא ליין של מוצרים שלי”.

זו שאלה טיפשית לשאול אם התנסית בכל המוצרים?

“כאשה זו הפריווילגיה שיש לי. אני לא גבר שמוכר אביזרי מין נשיים לנשים. בעולם הזה שולטים גברים, ורוב היצרנים של מענגים הם עדיין גברים. כ־70 אחוז מהיצרנים הם גברים כאשר 80 אחוז מהאביזרים מיועדים לנשים. לי יש את הפריווילגיה להגיד לנשים שאני אשה, אני יודעת, אני ניסיתי והיה לי נעים, אז אני רוצה להמליץ לך כדי שגם לך יהיה נעים. לעולם לא אבקש מהן לנסות להרגיש מוצר בכף היד, כי אין לנו בכף היד את קצות העצבים שיש לנו בדגדגן, אז הכי קרוב להרגיש זה בקצה האף – הוא האיבר השני הכי רגיש בגוף האדם אחרי הדגדגן. ואם זה לא יהיה נעים לה באף זה כנראה לא יהיה לה נעים בדגדגן. אני לא יכולה להגיד שאני מתנסה בהכל בכל יום – אנחנו הזוג הכי משעמם בארץ – אבל אנחנו מתעסקים בנושא מעניין מאוד, וזה מה שהופך אותנו לייחודיים”.

יש לך הרבה חלומות.

“אני רוצה שיהיה ליין של מתנות, בדיוק כמו שיש מארזים של יין ושוקולד, ושזה יהיה בסדר גמור להעניק לאשה מענגים ביום האהבה ולא עוד שוקולד. אני רוצה שיתקשרו אלי ויגידו לי ‘מילה, תפנקי את אשתי’ או ‘מילה, תפנקי את בעלי’. אני רוצה שזה יהיה הדדי, פחות מחתרתי, יותר פתוח. כרגע העסק הוא אינטימי וקטן, ואני רוצה לפתוח חנות עם גלריה להרצאות ולסדנאות אינטימיות”.

בחיפה?

“אני רוצה להגיד לך שכן, בחלום הרטוב. להגיד שזה מציאותי? אין לי תשובה”.

ולסיום – המלצה.

“רוקט פוקט הוא המוצר הכי נמכר בעולם. כל אשה צריכה להכיר אותו, ושיהיה לה לפחות אחד בתיק”.

מילה לייבוביץ'. "התהלכתי בין מלא מלא בולבולים, איברים נשיים, חומרי סיכה ובחורות חצי עירומות" (צילום: חגית הורנשטיין)