העובדה שאתם ישנים טוב בלילה, אם מתעלמים לרגע ממנהל הבנק, בידיעה שחופי ארצנו מוגנים קשורה באופן ישיר בתמי גולדנברג. כמי שהקדישה 27 שנים לפיתוח מערכות לחימה, סימולטורים וכל דבר שצה”ל בכלל וחיל הים בפרט נזקק לו כדי להגן עלינו, בהחלט מגיעה לה מילה טובה.
כבוגרת בית הספר הריאלי היא התגייסה לצה”ל בזמנים שבהם לא ידעו מראש לאיזה תפקיד מייעדים אותך ובאיזה בסיס את הולכת לשרת. הכי הפחיד אותה היה “מסדר הדמעות” הידוע לשמצה, זה שפורץ כאשר קצין המיון מגיע ואומר לך לאן שובצת, אבל ממנו היא ניצלה. כחודש לפני כן הודיעו לה שהיא מתאימה לממר”מ (מרכז מחשבים ומערכות מידע; ח”ה) והמליצו לה לעשות מבחני קבלה. היא לא ממש הבינה איך הגיעו בצבא להתאמה הזו כי מחשבים היא לא למדה, אבל את המבחנים היא עברה ונשלחה לקורס שבעקבותיו נאלצה לחתום קבע לארבע שנים, שהפכו ל־27 שנים של קריירה מאומצת ולשחרור בדרגת סגן אלוף.
זה מה שחלמת עליו כנערה?
“לא. אני לא יודעת אם היו לי חלומות, אבל התגלגלתי לזה. חברה אמרה לי שהשקעתי בזה הרבה אנרגיה, כי בעקבות כך למדתי תואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב באוניברסיטת חיפה ואחר כך שני תארים בטכניון – הנדסה וניהול מערכות ומינהל עסקים. בעצם זה מה שעשיתי – ניהלתי. כל הזמן אמרו לי שאני משהו קצת אחר. תמיד הסתכלתי על האנשים בשירות, לא רק על המערכות ואיך לפתח אלא מה אני עושה עם האנשים, איך אני מקדמת אותם, גורמת להם להתפתח ונותנת להם מוטיבציה לעשות את מה שהם רוצים. ואז מצאתי את עצמי בגיל 45 וחצי, רגע לפני שחרור, והמון שאלות עלו לי לראש. מה, לא רוצים אותי יותר, לא צריכים אותי, מה הלאה?”.
הצבא החליט להיפרד ממך?
“יש שלב שבו מחליטים שאת כבר יותר מדי שנים בצבא ושאת צריכה לפנות את הדרך לאנשים צעירים יותר. אז מצד אחד את אומרת ‘יאללה, סבבה’, ומצד שני בדיוק התחיל פרויקט שמאוד עניין אותי. אז כעת אני בעצם מיותרת? מה אני אעשה מעכשיו? המקום הטבעי היה ללכת לאלביט או לרפא”ל – מקומות שעבדתי מולם, ושם הכירו אותי והעריכו את מה שאני שווה”.
למה לא ללמוד תופים?
אבל גולדנברג לא מיהרה להחליף את הקריירה הצבאית בעיסוק אחר, היא פשוט רצתה קצת זמן לעצמה כדי להבין מה היא הולכת לעשות. “היו מסביב המון קולות רקע”, היא נזכרת, “הרבה אנשים, ובהם גם בעלי שהוא בן אדם פרקטי מאוד, אמרו לי לא לחכות כי אם אחכה אפספס, שכל מי שמכיר אותי ישכח אותי, שכל הקשרים החמים ייעלמו, ו’מה פתאום אני לא מזדרזת?’. אבל הצהרתי על שנה שבה אני לא מחליטה, שנה שבה אני מתנסה, וברקע נמשכו הקולות. מצד אחד עשיתי דברים ממש לא רלוונטיים ומצד שני לא ידעתי אם אני רוצה ללכת לכיוון של הוראה, אם אני רוצה לעבוד עם בני נוער, ובכלל – מה לעשות”.
הכי כיף זה לא לעשות כלום.
“נכון, כיף מאוד. כשיש לך את האפשרות לא לעשות כלום זה מצוין, השאלה היא לכמה זמן. מישהי שהלכתי אליה במסגרת סדנאות הפרישה שהצבא נתן – יש כל מיני הכוונות, ולפחות בקטע הזה דואגים למעטפת – אמרה לי לבדוק כמה זמן אחיה בשלום כשישאלו אותי מה אני עושה ואשיב ‘כלום’. חשבתי ששנה היא פרק זמן סביר. החלטתי שאני צריכה לעשות פאוזה כדי לחשוב מה אני רוצה וכדי להחליט מה אני רוצה, ובתקופה הזו התנסיתי בכל דבר אפשרי. הרמתי טלפון לפנימייה הצבאית והודעתי להם שאני באה ללמד בהתנדבות שיעורים פרטיים, ודרך זה לעשות קצת סדנאות לצוות. סוף סוף היה לי זמן להתנדב. בדקתי כל חוג שקיים בהולמס פלייס כדי לראות אם אני מתחברת. חברה הציעה ללכת ללמוד תופים, אז אמרתי ‘יאללה’. כל מיני התנסויות”.
ללמוד תופים אפשר היה גם תוך כדי השירות.
“למי היה זמן?”.
נשים נשואות בצבא זה לא 8:00 עד 16:00?
“מה פתאום, לא בתפקידי פיקוד”.
לאיזה תפקיד באזרחות השיק התפקיד שלך בצבא?
“זה משיק לתפקיד בכיר בהייטק ועם שעות עבודה בלתי נגמרות כמו בהייטק. יש תקופות לחוצות כי פה יש מבצע שצריך לספק לו מערכת ושם צריך לתת פתרון למשהו דחוף יותר. השירות שלי בצבא היה אינטנסיבי מאוד”.
וכשמבינים שלמחרת בבוקר לא לובשים מדים יותר?
“הייתי בשוק. אני זוכרת שבפעם הראשונה שבה עברתי להיות מפקדת התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו ‘תקשיב רמי, אני כבר שבועיים לא כותבת מילת קוד אחת, לא בדקתי שורת קוד אחת, אני רק מדברת בטלפון וכותבת מכתבים’, אז הוא ענה ‘מתי תביני שזו העבודה שלך?’. ככה הרגשתי גם לאחר השחרור. פתאום הטלפון לא מצלצל ואף אחד לא צריך שאתן לו פתרון במהירות ואף אחד לא זקוק לי. אני זוכרת את ייסורי המצפון שהיו לי בגלל הילדים שגדלים עם אמא קרייריסטית שמקדישה הרבה שעות בצבא, ופתאום ביום האחרון שלי בבסיס הבן שלי התקשר ושאל מתי אני עומדת לחזור הביתה כי הוא רצה לדעת אם יהיה לו עוד יום אחד של שקט ממני. אז הבנתי שעם כל ייסורי המצפון, הוא זקוק לשקט”.
תמי גולדנברג. "אני זוכרת את ייסורי המצפון שהיו לי בגלל הילדים שגדלים עם אמא קרייריסטית" (צילום: חגית הורנשטיין)
רוצים להישאר מעודכנים?
השאיפה לצאת מהשבלונה
היא בת 53, נשואה לעו”ד עידן גולדנברג שעם לקוחותיו נמנה מועדון הכדורגל הפועל חיפה (דגלים ענקיים של הקבוצה תלויים בגינת הבית), ולהם שלושה ילדים – עדי בת 28, חן בת 25 ודורון (“המתנה שלי”) שנמצא בימים אלה בקורס קצינים.
“הייתי נורא בתבנית, תמיד הלכתי בשטנץ”, היא משחזרת, “מגיל 18 אני עם בעלי החמוד, וכשהבנו שאנחנו רוצים להמשיך להיות ביחד התחתנו כשהייתי בת 24. גרנו אז בתל אביב כי עידן למד משפטים ואני הייתי מגיעה בכל בוקר לבסיס בחיפה. כשנכנסתי להיריון חזרנו לחיפה כדי להיות קרובים להורים על מנת שיהיה יותר קל. כשהייתי בחופשת הלידה אמי חלתה בסרטן, ושנה לאחר מכן היא נפטרה. הייתי ילדה בת 26 וזה היה שוק גדול. חזרתי לחיפה בגלל אמא, ואמא איננה. אמא שלי, חנה אשד, היתה אחות בריאות הציבור בנשמה. היא תמיד עבדה וכל הזמן התפתחה. למדתי ממנה שאשה יכולה לעשות הכל – זה היה המוטו שלה. היא תמיד הלכה למפגשים של העצמה נשית עוד בשנות ה־90. היא החליטה ללמוד להיות אחות בזמנים שבהם לא היה צריך לזה תעודת בגרות, השלימה בגרויות כשאחותי הגדולה התחילה ללמוד בבית ספר, עשתה תואר ראשון בסיעוד ונסעה פעם בשבוע לאוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך החליטה שזה לא מספיק אז היא נסעה ללמוד תואר שני בסיעוד באוניברסיטת תל אביב. בגללה פתחו מסלול דוקטורט בסיעוד בטכניון, והיא הבוגרת הראשונה של המסלול הזה. למדתי ממנה שאשה יכולה לעשות הכל, שאין מניעה ללמוד ולעבוד ולהגשים את עצמך”.
בואי נחזור לתקופת התיפוף.
“תוך כדי תהליך החיפוש ביקשתי מחברה שלי הדס מובס, ששירתה ביחד איתי בצבא והשתחררה שנה לפני, שתביא לי מאמן אישי ונעשה תהליך של הכוונה כדי להבין מה אני רוצה. היא החליטה עבורי שאלך לקורס להכשרת מאמנים והמליצה על קבוצת יוזמות. לא רציתי להיות מאמנת, רציתי לעבור תהליך עצמי, אבל בכל זאת נרשמתי. החלטתי שזו תהיה עוד הרפתקה לאוסף, שאקח ממנה כלים ושאולי אחרי זה אדע מה אני רוצה לעשות כקריירה השנייה. יוזמות מבחינתי זה בית. הגעתי אליה במקרה ופשוט התאהבתי. השיטה שמלמדים שם היא שיטה שאני מתחברת אליה ומאמינה בה, שבמסגרתה אנחנו חווים את כל תהליך האימון על עצמנו. זה מקום מהמם ומלא השראה שמוביל אנשים, עסקים וארגונים לשינוי, לחדשנות ולשיפור הביצועים והתוצאות האישיות תוך פריצת גבולות היכולת והשגת מטרות גבוהות יותר”.
וכשסיימת את הקורס כבר ידעת מה הכיוון?
“היו לי שתי מטרות – האחת לעבוד פחות שעות, פחות אינטנסיבי ופחות מסודר, והשנייה היא שאוכל לעזור לאנשים למרות שעוד לא היה ברור לי באיזה תחום. כשסיימתי את הקורס גילית כמה דברים. הדבר הראשון היה מפתיע מאוד – שאני יכולה ללמוד וליהנות, וזה היה מבחינתי אוקסימורון כי הלימודים עד אז היו בשביל לעשות וי. ובאמת, מאז אני לא מפסיקה ללמוד ונהנית מזה מאוד. הדבר השני שגיליתי הוא שיש מקצוע כזה שעוזר לאנשים שלא מרוצים עם מה שקורה איתם וגורם להם להיות במקום אחר. זה היה פשוט קסם. פתאום גיליתי שיש מקצוע שאפשר לעבוד בו ושהוא ממש קונקרטי, ואני פשוט נהנית ממנו. זה המסע שהתחלתי במשרה מלאה – מאמנת אישית, מנחת קבוצות, מעגלי נשים וסדנאות העצמה, עובדת עם בני נוער לקראת גיוס ועם צוותי הוראה כדי להכניס קצת שפה של אמון לתוך מערכת החינוך, מכשירה סטודנטים שלומדים להיות מאמנים ומלווה אותם כדי שהם יעשו את זה נכון ויעבירו את הטוב הזה לעוד אנשים. יצא שזה התחבר לי להמון מקומות. פנו אלי מעמותת רוח נשית שתומכת בנשים נפגעות אלימות. כולן עברו פגיעה כזו או אחרת – פיזית, כלכלית, נפשית או מילולית. לאלימות יש המון פנים, ובעצם הנשים האלו נמצאות במקום שבו הן איבדו את הביטחון בעצמן. הן נמצאות במקום מונמך מאוד, לא מאמינות בעצמן וביכולות שלהן, וגם האמון שלהן בסביבה נפגע מאוד. חלקן לא מעיזות לחלום. אני מתנדבת שם מאז שנפתח הסניף החיפאי לפני כמה שנים, ותמיד יש לי אשה איתה אני עובדת. זה מרחיב את הלב לראות את התהליך שהנשים האלו עוברות. המוטו של אימון בכלל הוא ‘שגר ושכח’. אני עושה תהליך עם מתאמנת, ולאחר סיום התהליך אני לא ממשיכה ללוות אותה. ואז פתאום מישהי כתבה לי שהיא התחילה עבודה חדשה לאחר שנתיים של לימודים ושהיא מרגישה שליחות. זה ממלא את הלב לראות איפה היא היתה ואיפה היא נמצאת היום”.
זה לא המקום היחיד שבו את מתנדבת.
“אני מתנדבת בעמותת תהילה שתומכת בהורים לילדים בקהילה הלהט”בית. שם עברתי תהליך עצמי. תנאי הקבלה או תנאי הכניסה לעמותה הוא קשר למישהו מהקהילה. אני נכנסתי בזכות הבת הגדולה שלי. כשהיא באה וסיפרה לי שהיא לסבית זה היה תהליך מורכב מאוד. היא היתה בת 16, ולא הבנתי מה בדיוק היא מספרת לי, מה הקטע. זה היה מאתגר ונהגתי כמו שידעתי לנהוג אז כמהנדסת מרובעת – בואי לא נסתכל על זה ואולי זה יעבור. זה לא עבר”.
מעשה אמיץ לילדה בת 16.
“נדרש המון אומץ מצדה. זה היה איכשהו רדום עד שהיא השתחררה מהצבא, וגם אני השתחררתי וכבר הייתי מאמנת ובעולם אחר. פתאום הבנתי שיש עוד פנים – לא רק הנדסה ודברים מרובעים אלא יש גם בן אדם ורגשות ותחושות. אז עשיתי תהליך עם עצמי ועם המאמנת שעבדתי איתה, ולאט לאט הבנתי – לאחר שראיתי מה עצם הקבלה עשתה לי ולה ולכל המשפחה – שאני חייבת להעביר את הטוב הזה הלאה. הפעולה המרכזית בתהילה היא קבוצות תמיכה בהורים לילדים בגילאים שונים ובסטטוסים שונים, אבל כולם שייכים לקהילה. לפני שנה וקצת פתחנו בחיפה קבוצה של הורים לטרנסג’נדרים ולטרנסג’נדריות, שעד אז לא היתה פה כזו אלא רק בתל אביב”.
הילדים אולי עוזבים לתל אביב, אבל ההורים נשארים כאן.
“נכון. אני מנחה את הקבוצה הצפונית ביחד עם אסתי ברזילי, וזה פשוט מרחיב את הלב. אנחנו עובדות בעיקרון רק עם ההורים, אבל במצעד הגאווה האחרון היה מפגש משותף של הורים וילדים ונוצרו קשרים חזקים מאוד גם בין הילדים. זו קבוצת רכבת – באים והולכים לפי הצורך שהם מרגישים. נכון לעכשיו יש לנו הורים לילדים מגיל 15 ועד גיל 35, ומרגש לראות מה עושות להם התמיכה והקבלה. הרי יש קושי גדול מאוד גם להורים. נולד לך ילד ופתאום אתה צריך לקרוא לו בשם אחר ובמגדר אחר. זה נורא קשה, כמו גם הסוגיות הפיזיות שמעסיקות את ההורים ואת הילדים. התהליך, הקבלה והתמיכה הם מרגשים מאוד, ופתאום לפגוש אחרים שמתמודדים עם סוגיות דומות במקום שכל כך מקבל את ההורים, זה מסייע להם לקבל את הילדים”.
מן הסתם הורים שמגיעים לקבוצה הזו הם יותר מקבלים ומכילים.
“חלק גדול מההורים תומכים בבית בילד או בילדה, אבל עדיין יש להם מקום פרטי שבו הם יכולים להעלות את הקשיים שלהם, וזה בקבוצה”.
תמי גולדנברג. "יוזמות מבחינתי זה בית" (צילום: חגית הורנשטיין)
רשות לצייר דשא ירוק
ואם כל העשייה הזאת לא מספיקה, בימי חמישי מתנדבת גולדנברג בעמותת לקראת שבת, שבה אורזים ומחלקים אוכל למשפחות נזקקות לפי רשימות שמספק אגף הרווחה בעירייה.
איך יש לך זמן להכל?
“אני מאמינה שצריך לתת לחברה היכן שרק אפשר. צריך להחזיר. יש כוח גדול כשאתה נותן לאנשים אחרים, ואני מאמינה בזה מאוד. אני שמחה שכל הכלים שקיבלתי כשנכנסתי לעולם האימון פתחו לי צוהר ויכולת לעזור לאחרים מכל העולמות. משפחה שאין לה מה לאכול או אשה שאף פעם לא ראו אותה או הורים שלא מספרים לאף אחד על הילד ופתאום הוא יוצא מהבית לבוש בבגדי אשה ואי אפשר להסתיר את זה יותר. יש מישהי שרואה אותם, את החיובי, את היכולות ואת ההתלבטויות שלהם. את נותנת להם קצת אור, וכשאת רואה מה זה עושה להם זה מופלא”.
מה יותר מספק – להתעסק עם מספרים או עם רגשות?
“גם כשהתעסקתי עם מכונות ועם מספרים היה לי חשוב שלחיילים תהיה חוויה הכי נכונה והכי מקדמת, והרגשתי שזה חשוב. לא הייתי מסוגלת לעשות משהו לא משמעותי, ותמיד חיפשתי את המשמעות בכל פרויקט. מהר מאוד נהייתי מפקדת, וכמפקדת את אחראית על אנשים וצריך לנסות לחבר אותם למשימות ולבדוק מה יעשה להם טוב. זה משהו שתמיד חיפשתי – לראות את הבן אדם. תקופת הצבא נתנה לי המון משמעות שאני עושה משהו שצריך אותו, ותמיד האמנתי במה שאני עושה. הלכתי למקום שבו הרגשתי שאני תורמת ויכולה להראות את היכולות האנליטיות שלי בקטע של חשיבה ותכנון, שזהו אחד מהדברים החזקים אצלי. עשיתי וי על הדבר המשמעותי וזה מאפשר לי לבחור בלב שקט ללכת למשהו אחר שבא לי. אני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, אני כבר הוכחתי. הלימודים ביוזמות הפכו אותי לאשה טובה יותר ממה שהייתי קודם, ביכולת להקשיב, להסתכל ולראות את האחרים. כשהתנדבתי בפנימייה הצבאית הרגשתי שזה לא מספיק, שאני צריכה לדייק ולהשפיע יותר לעומק, אז דייקתי את ההתנדבות שלי למקומות שהם משפיעים יותר, וזה בזכות יוזמות”.
למה אין יותר נשים בדרגות גבוהות בצה”ל?
“קודם כל, זה קשה. הצבא הוא מערכת כוחנית, וכל הזמן הרגשתי שאני חייבת להוכיח את עצמי. קודמתי כי ידעו מה אני שווה, אבל העובדה היא שהיה מלאי קטן מאוד כדי לקדם ממנו כי לא נשארו הרבה נשים, בטח לא בדרגות גבוהות ובטח לא במערך הטכני. אפשר היה לספור אותן על אצבעות יד אחת. במערך המבצעי לא היו בכלל נשים כשאנחנו התגייסנו, ועכשיו סוף סוף יש. אבל גם בפקולטה להנדסה בטכניון – המקום שבו שהבת שלי לומדת – אין הרבה נשים. יש הרבה פעילויות שמעודדות נשים לעשות כל דבר, אבל בפועל זה לא קורה”.
גם את הולכת למשחקים של הפועל חיפה?
“לא. הייתי פעם אחת – במשחק האליפות. כל אחד ותחום העניין שלו. אף אחד מהילדים שלנו לא בעניין”.
אבל בשביל בעלך הפועל היא החיים.
“אלה החיים ממש. תראי את הבית – כולו אדום. אפילו הדשא היה צבוע באדום בעונת האליפות. את הריהוט אני בחרתי, ולא במקרה. אין לנו ירוק בבית, זה לא צבע שנכנס לפה. פעם היינו מתבדחים על כך שהבן שלי בגן ביקש רשות לצייר דשא בירוק”.
אנרכיפאי
בשבילה מה שחשוב הוא לראות את הבן-אדם. במיוחד במערכות הלחימה שפיתחה, בהן רואים הבן-אדם לפני שמפצפצים לו את המוח. אחרי שלושה עשורים בכנופיית הרוצחים והשודדים המכונה צבא מדינת ישראל, גולדנברג מתהדרת בנוצות החברתיות וההומאניות. מגעיל.