ביום רביעי התבשרנו שבניגוד לרוב התחזיות, נחתם הסכם בין עיריית חיפה לבין משרד התחבורה והרשויות השונות הכפופות לו (חברת נמלי ישראל, רשות שדות התעופה ורשות התעופה האזרחית) בעניין הארכת מסלול שדה התעופה. אחרי שהפרשה הגיעה לוועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה ולבית המשפט, רבים ראו את הקרב שניהלה העירייה על חזונה של עינת קליש רותם להפיכתו של שדה התעופה בחיפה למשמעותי כקרב אבוד.
הגדילו לעשות אלה שהאשימו את העירייה בפגיעה בתהליכים תשתיתיים חשובים למדינה ובנזק כלכלי שייגרם למשלם המסים כתוצאה מפיצויים שיהיה צורך לשלם לחברה הסינית SIPG – זו שעתידה לקבל מהמדינה במתנה נתח ים שבעורפו כברת ארץ מהסוג שיש לנו למכביר במרחב העצום והריק שלנו.
ההצלחה להגיע להסכם מהווה שוב אישור לכך שברצותה יכול ראש רשות להביא לשינויים מפליגים בתחום השיפוט של רשותו. על ההתמדה, על העיקשות אפילו ועל הנכונות לתקוף בכל האפיקים האפשריים מגיע לראש העיר לייק גדול. במיוחד על התושייה שבפעולה תקיפה במקביל למשא ומתן וללוביזם. הישג ציבורי היום מורכב מהפגנת עמוד שדרה איתן במקביל לגמישות ולנכונות לפעולה בערוצים “דיפלומטיים”. עם מי שנכונים לוותר מלכתחילה לא מתפשרים.
אבל דווקא בגלל התובנות האלה מעורר ההסכם שנחתם כמה שאלות מציקות. הראשונה שבהן נובעת מההבנה שהעירייה מוותרת, בתמורה להארכת מסלול שדה התעופה בכ־200 מטר, על כל השגה וסייג לגבי נמל המפרץ עצמו.
בסיקור המהלכים לגבי ההתנגדויות השונות לתוכנית המפורטת של נמל המפרץ הקפדנו ב”כלבו” לציין שהעירייה לא מתנגדת לנמל אלא רק מבקשת לאפשר בצדו את הפעלתו של שדה התעופה בהתאם לחזונה. הדברים מקבלים כעת חיזוק נוסף. נדמה היה שהלך הרוחות בעירייה בכל זאת נוטה לשלילת הנמל, שעתיד להשפיע על המרחב באופן הרסני, לתגבר את הפעילות התעשייתית ולמלא את המרחב בתשתיות שלא מאפשרות מגורים ופוגעות בשטחים הציבוריים הפתוחים. העירייה מוותרת גם על הצ’יפ המזערי שסייע לה לעכב את פתיחת הנמל – השימוש בבעלות על אחוז אחד מהשטח – לטובת שדה התעופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
כך אנחנו עלולים להתעורר למציאות שבה נמל המפרץ פועל בקורלציה עם רציף דלקים בצד שדה תעופה שהשפעתו על הסביבה מבחינת רעש וזיהום עדיין לא ברורה. האם זו המתנה שחיפה מייחלת לה? תמהני.
הוויתור על אזכור חזית הים העירונית בהסכם פשרה שחברת נמלי ישראל היא צד בו, גם הוא מעוררת תמיהה. אי אפשר עוד לומר שהדברים אינם קשורים. מדובר בכלים שלובים לכל דבר ועניין – אותו קו חוף, אותה חברה האחראית על חברת נמל חיפה, אותה תיירות נחשקת ואותה עיר מיוסרת המשתוקקת לשדרוג ולשחרור מתשתיות מכבידות.
על כך נוסף הוויתור של העירייה על מאבק למען פארק מורד נחל הקישון. העירייה קיבלה ירושה בעייתית במובן זה מהקדנציה הקודמת, שבה הרשות המקומית הצטרפה כיוזמת לתוכנית הפארק אבל הסכימה לכרוך אותו במימוש של תוכניות אחרות ובכך להקשות מאוד על התממשותו. במקום לנהל מלחמה דומה לזו שהעירייה הכריזה למען שדה התעופה, היא הצטרפה לעמדתה של חברת נמלי ישראל נגד הפארק.
לבסוף, הוויתור על המלחמה נגד הנזקים שמסבות התוכנית המפורטת של נמל המפרץ ותוכנית המתאר הארצית לעורף הנמל אינו מבשר טוב בהקשר של חזון “מפרץ החדשנות” של שר האוצר משה כחלון. גם תוכנית זו לא מוזכרת, ככל הידוע, בהסכם הפשרה המתגבש, והסרת הסייגים מצד העירייה לפעולת הנמל אף סותרת במפורש את הסיכוי לממשה. העירייה אימצה את התוכנית לכאורה הזו והפכה אותה לחלק מהרטוריקה שלה ביחס לעתיד, אבל מפעולותיה עולה קול אחר. החשש המתעורר בעקבות כך הוא שהרטוריקה הזו תשמש להרדמתו של הציבור, ובראשו הארגונים הירוקים שחלקם כבר רואים בתוכנית מהלך שייצא לדרך ומוכנים לוותר על עמדתם הביקורתית כלפי העירייה, משרדי הממשלה ומוסדות התכנון.
עבדו עלינו בעיניים
קליש כמו יהב בונה על זה שהציבור בחיפה לא מסתכל בפרטים ולא באמת חשוב לו לקבל הבטחה איזה תקציב המדינה תתן לבנות את הטרמינל החדש או מתי הוא יתחיל לפעול.
הכל בקוים כלליים בדיוק כמו תוכנית השיקוע שיהב חתם עליה ב-2013 והיום 6 שנים אחרי כבר מדברים על ביטול שלה בגלל העלויות וזה היה ברור שהם יתחמקו ואותו פטנט גם יקרה עם בניית השדה מחדש.