פרופ‘ גדי וולפספלד מגדיר את הפוליטיקה כ”תחרות בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים, בין ישראל לפלסטינים, בין הממשלה למנהיגי תנועות פוליטיות ובין פוליטיקאים שונים המתמודדים זה מול זה בבחירות. וכמו בכל תחרות – כל שחקן מנסה לנצח את יריבו”. תפקידה של התקשורת בתחרות זו, לפי וולפספלד, הוא להביא את הקהל (אותנו, הציבור) לתחרות. ברור לכל כי לתקשורת יש אג’נדה סמויה ששמה רייטינג, ושתפקידה, יותר מאשר להביא בפנינו סיקור אינטליגנטי ומעמיק, הוא לספק לנו סיפור טוב כדי למשוך את תשומת לבנו, הקוראים/המאזינים/הצופים, ובעצם במקום לעשות חדשות – לעשות חדשות בידור.
כך התפתח משולש מסוכן: תקשורת ושני יריבים פוליטיים – שלושה קודקודים המתנגחים זה בזה וגדלים ביחד, כל אחד בקרב קהל מצביעיו. שלושת הקודקודים מבינים כי אין לאף אחד מהם זכות קיום בלי קיומו של האחר. כך בנימין נתניהו צריך את החמאס ואת איראן, והחמאס ואיראן צריכים את נתניהו, והתקשורת חוגגת. כך דונלד טראמפ צריך את הדמוקרטים והם אותו, והתקשורת חוגגת. כך גם בצרפת – מרין לה פן צריכה את עמנואל מקרון והוא אותה, וכך בשאר מדינות העולם. פוליטיקאים פופוליסטים בעלי נראטיב שקרי אך משכנע מתחרים על לבם של הבוחרים באמצעות מחנאות, כאשר מנגד עומדים פוליטיקאים פופוליסטים בעלי נראטיב שקרי אחר, אך משכנע גם הוא, אשר עושים את אותו הדבר בתחרות על לבו של המחנה שלהם. צד אחד משרת את יריבו, והתקשורת חוגגת.
לצערנו גם כאן, בשלולית החיפאית, התברכנו בשניים כאלה. אומנם לא ”בשיעור קומתם“ של נתניהו, טראמפ ולה פן, אבל הם משלנו, שניהם חיפאים הפועלים בפוליטיקה המקומית עם הפנים לארצית. שניהם צעירים, שניהם למדו משפטים, ונראה כי תהום אידיאולוגית עמוקה פעורה ביניהם – דוד עציוני ורג‘א זעאתרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
עציוני, ציוני נלהב שמדקלם סיסמאות פשיסטיות נגד הזהות הלאומית הפלסטינית של ערביי חיפה, וזעאתרה, קומוניסט נלהב הנושא את הזהות הפלסטינית לצד האינטרנציונליזם ומדקלם סיסמאות אנטי ציוניות. האם ייתכן שבעצם שניהם הם שני צדדים של אותו מטבע פופוליסטי, זול, שטוח ואופורטוניסטי, המתחרים זה בזה בתחרות פוסטים, ציוצים והודעות לעיתונות שנועדה לדבר לקהל המצביעים שלהם, בעוד שמאחורי הקלעים הם פועלים אחרת? או שמא מדובר בשני אנשים בעלי עמוד שדרה אידיאולוגי ופוליטי איתן אשר התקשורת אוהבת לסקר?
לצערי, מקרה תיאטרון אלמידאן מהווה הזדמנות מאלפת להציץ פנימה אל יחסי האהבה-שנאה של עציוני וזעאתרה על חשבון הציבור. בשבוע שעבר צייץ ציוני בגבורה והפיץ לתקשורת הודעה שהוא הוא זה ששלל בוועדת הכספים את תקציב התמיכה בתיאטרון, וזעאתרה בתורו ענה בשלל אמצעי המדיה כי ״מדובר בפייק ניוז. לא נוותר על תיאטרון ערבי בחיפה“. מלחמת ההודעות לא פסחה כמעט על אף מדיה צפונית ואף זלגה לארצית, והאמת – שניהם שקרנים.ציוני לא שלל את תקציבו של התיאטרון מכיוון שבשל ההקפאה שהטיל משרד התרבות על תקציב אלמידאן, ועל רקע החלטת בג“ץ, התיאטרון נכנס לגירעון והוא בכלל לא יכול לקבל את התמיכה, כך שגם אם העירייה ממש תרצה לתמוך בתיאטרון היא לא יכולה לעשות זאת. זעאתרה משקר גם הוא בתורו מכיוון שבחודשים האחרונים הוא עשה לילות כימים כדי למנוע את התמיכה מתיאטרון אלמידאן עוד בטרם החלטת בג“ץ, ופעל להעביר את התקציב לתיאטרון אחר של מקורבים ממניעים מפלגתיים ופוליטיים.
לא אופתע לראות את השניים בפתיחת מושב הכנסת בשנת 2024, יושבים על כיסאות מעור צבי וממשיכים להפיץ שקרים. ואולי עדיף כך. לחיפה מגיע פוליטיקאים הגונים יותר משניהם.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
סטלין מתהפך בקברו.
איך ממשיכים להפיץ ולהאמין בשטויות שבעזרתם שלטתי במדינה שלמה? איך? טיפשים בחליפה וטיפשה בסיפריה! שני פנים לאותו מטבע!