אברי גלעד והילה קורח מנחי תוכנית הבוקר עפו על הכנאפה שלו. ריטה גולדשטיין, זו שמספרת לנו בכל בוקר אצל ניב רסקין ובכל לילה אצל נדב בורנשטיין על כל החדשות הקולינריות בארץ, עפה על הכנאפה שלו. קבוצות פייסבוק נישתיות בחיפה עפות על הכנאפה שלו. והאמת? גם הוא עף על הכנאפה שלו. פול גובין, עוד לא בן 23, עלה על סטרט אפ ייחודי, ולראשונה בישראל הכנאפה שלו מגיעה עד אליכם, כשהיא טרייה, בדיוק בטמפרטורה הנכונה, והגבינה מותכת במצב צבירה מושלם.
על אף גילו הצעיר, זהו לא העסק הראשון שגובין הקים. המשפחה עברה טלטלה כלכלית לא פשוטה. קשיי הקיום ומכתבי עיקול של ההוצאה לפועל שהיו מודבקים על דלת הכניסה לבית אילצו אותו לצאת ולעבוד למחייתו כבר מגיל 14. מאז, בכל פעם שנפל, הוא קם כמו עוף החול עם רעיון או עם גימיק שיווקי חדש. הכירו את הבחור מאחורי “הכנופיה” – הכנאפה שמשגעת עיר שלמה – והוא מבטיח שהפעם הוא בונה מותג לעוד הרבה מאוד שנים.
“נולדתי בבית החולים כרמל שבועיים לאחר שהורי עלו מאוקראינה”, משתף גובין בסיפור חייו, “כך שהם היו עולים חדשים טריים, ואני גדלתי ברקע החיים הקשים של עולים חדשים. ההורים נלחמו כדי לשרוד, וגדלתי כבן יחיד בקרית שפרינצק שהיא לא בדיוק שכונת פאר. במשך כל חיי אני בשכונה – למדתי כאן ביסודי וסיימתי את ליאו באק, שמבחינתי הוא מוסד חינוכי מדהים אשר נתן לי המון כלים ובעיקר ערכים מעבר לידע. את הידע אפשר לרכוש גם ללא בית ספר, אבל דרך ללמוד ויכולת ללמוד ולהעריך אנשים, זה כן משהו שהם נתנו לי. שם למדתי דברים שקשורים לעולם הביזנס. למדתי כלכלה ומינהל, וכשסיימתי את התיכון התגייסתי לצה”ל אבל השתחררתי אחרי חצי שנה. לאבא שלי היתה מסעדה שאותה הוא נאלץ לסגור כשהייתי בן 12, וזה גרם לטלטלה כלכלית לכל המשפחה. אבי הוא קונדיטור כבר 22 שנה, אבל היתה לו בתל אביב מסעדת בשרים שלא צלחה, וזה זעזע את המשפחה. ההורים נפרדו כמובן, ואמי ואני עברנו לדירה קטנה יותר באותו בלוק שבו אני גר עכשיו. מגיל 14 אני רגיל להיות ברשות עצמי כדי לא להיות תלוי באחרים. אמא נכנסה לחובות ולעיקולים בגלל שחתמה לאבא על הלוואה לעסק, וזה שגרם לה להתכנס בתוך עצמה. אותי זה חישל והראה לי שלמרות כל הדברים הרעים, אנשים לא מתים בקלות. הנה, אבא שלי חי ובריא היום, הוא יצא מזה, קיבל הפטר לאחר עשר שנים. חלק מהזיקה שלי לעולם האוכל מגיע מאבא שלי. כשהוא היה פה, הבית היה מלא באוכל טוב”.
למה השתחררת מהצבא?
“לא נתנו לי את תנאי השירות שביקשתי כדי שאוכל לשלב עבודה ושירות צבאי. בגלל שהיו לי נתונים גבוהים מאוד, הצבא לא הסכים להקל בתנאים שלי ולא שיבץ אותי לתפקיד שבו אוכל להמשיך לעבוד ולקיים את עצמי. שלחו לי זימון לקצונה כשבכלל הייתי עריק. דברים הזויים. רציתי רק להמשיך לעבוד ולחיות בכבוד, לא להיות תלוי באף אחד, כי אין מי שיתמוך בי. המש”קיות ת”ש היו חמודות, אבל הן היו ילדות בנות 18 שצריכות לעשות עבודה סוציאלית, וזה לא ריאלי. הן לא מבינות את המשמעויות של הקשיים. הן לא מבינות שאם תיק הת”ש שלי מתעכב חודש, זה חודש ללא הכנסה, ואז הכל מתגלגל וצובר חובות נוספים, עד שאתה מגיע למצב שאתה נחנק. זה גרם לי לפגיעה כלכלית והגעתי למצב שבו בגיל 19 הייתי חייב לשכן שלי 15,000 שקל. לא נראה לי סביר שהצבא נתן לי להגיע למצב הזה, ויצאתי משם”.
בכל אותו הזמן גרת עם אמא?
“חצי מהזמן איתה וחצי מהזמן עם חבר. היא לא היתה מוכנה שאשתחרר מהצבא ורצתה שאסיים את השירות, אבל היא לא הבינה את המצב. תשמעי, אני יכול לספר לך על סיטואציה שקרתה לי בפעם הראשונה שחזרתי מהטירונות הביתה, כדי שתביני את סוג הבן אדם, וזה לא בקטע רע אלא בגלל שהיא עברה חיים קשים והחיים בישראל לא חייכו אליה מי יודע מה. היא כאן כבר 22 שנה ולא היה לה יום אחד של שקט ונחת, אז הרבה פעמים היא רואה רק את עצמה. כשחייל חוזר הביתה בפעם הראשונה מהטירונות, האמא שלו צריכה לקבל אותו באהבה, לדאוג לו ולהבין שהוא עייף. ביקשתי ממנה שתעשה לי כביסה והיא ענתה ‘תרים ת’תחת שלך ותעשה לבד’. וואלה, עמדתי עכשיו ארבע שעות בשמש במסדר, המפקדים הרגו אותי. שאלתי אם יש משהו לאכול, והתשובה היתה ‘לא, תכין’. דברים כאלה מורידים אותך. שבוע אחרי זה יצאתי שוב והלכתי לאבא שלי ולבת הזוג שלו, וכל הבית התכונן לזה שאני מגיע. ככה צריך להיות כשחייל חוזר מהבסיס. בגלל שלא היה לי את זה אצל אמא שלי, היחסים בינינו הם לא קלים”.
תמיד זה היה ככה איתה?
“בגלל המשבר של אבא שלי היא התכנסה בתוך עצמה. היא הרגישה שאני צריך לתמוך בה יותר משהיא צריכה לתמוך בי. את זה שיצאתי לעבוד בגיל 14 היא רואה כמשהו ברור מאליו. אני לא חושב שבגיל 14 הייתי צריך לאבד את הילדות שלי, לעבוד כדי לקנות ג’ינס על מנת שאראה כמו כולם בבית הספר. אמנם זה יצר משקעים ומשברים, אבל עברנו את זה”.
פול גובין, שותפתו שרית ברזילי, ריטה גולדשטיין ונדב בורנשטיין. עפים על הכנאפה
רוצים להישאר מעודכנים?
“רק לקיים רמת חיים סבירה”
גובין עבד בכל עבודה מזדמנת – בשטיפת כלים במסעדות, במלצרות, בסידור מדפים בסופר ובניקיון. כשהשתחרר מצה”ל הוא החל לעבוד בחברת הפקות בתל אביב, ובמקביל למד להיות די.ג’יי. במשך שנתיים הוא עבד כאיש מכירות וכתקליטן, עד שבשלב מסוים הבעלים רצה להחתימו על חוזה בלעדיות ולכך הוא סירב.
“איזו סיבה יש לי לתת לו בלעדיות, לחתום על סעיף פיצויים מצחיק ולהיות משועבד לו במשך שש שנים?”, הוא תוהה, “אמרתי לו ‘עזוב אותי, בוא נישאר חברים’ והוא פיטר אותי ב’אווירה טובה’, וזה באמת היה לטובה. לפני שלוש שנים פתחתי עם חבר עסק בדיוק כזה להפקות בר ובת מצווה בכל הארץ. נתתי לו קצת בראש והנה, יש לנו רזומה מכובד – עשינו אירועים במקומות הכי שווים בארץ. רק לפני חודשיים עשינו בת מצווה באומן 17 עם יונתן מרגי, עשינו אירוע עם סטפן במושב שורש והיינו בביט עם עדן חסון. עשינו דרך יפה, אנחנו יודעים לעבוד עם כל האמנים ולעשות הפקות מושקעות, אבל לפני שבעה-שמונה חודשים חווינו קושי בתחום. נוצרה האטה בשוק והיתה פחות עבודה. אני נשענתי על העסק הזה במשך שנתיים וחצי – התפרנסתי ממנו, חייתי ממנו, זה מה שעשיתי – אבל הגעתי לשלב שבו קלטתי שאני לא מכניס מספיק לעומת ההוצאות. תקציבי הפרסום זללו את הכסף מהחשבון, עבודה לא נכנסה, והתחלתי להילחץ. חיפשתי מה לעשות, וככה נולדה ‘הכנופיה’. פניתי לאמא שלי שתעזור לי בחודש שהיה ממש קשוח מבחינה כלכלית, ביקשתי ממנה להעביר לי כסף כדי שלא תהיה חריגה, כרטיס האשראי כבר לא עבר”.
מה היא ענתה לך?
“היא אמרה ‘לא, אף אחד לא ביקש ממך לפתוח עסק’. הייתי בהלם. עד עכשיו היית גאה בי, היית מבסוטה ממה שאני עושה, יצאתי ממקום שבדרך כלל לא יוצאים ממנו אנשים מוצלחים. מתוך השכונה הזו יוצאים פושעים ונרקומנים, לא אנשים מבריקים שעברו שינוי ועשו משהו עם החיים שלהם. מאוד חרה לי שהיא לא רואה את זה שכל היום אני מתרוצץ, משקיע, נותן מעצמי, עובד ומפתח את הכישורים שלי. לא נחתי. במקביל לעבודה בחברת ההפקות נרשמתי לבצפר וסיימתי ללמוד שיווק ופרסום. בניתי אתרים, עשיתי קידומים בפייסבוק לעסקים אחרים, ובמשך תקופה מסוימת גם עבדתי כפרילנסר במשרד פרסום מקומי שעושה ניהול קמפיינים דיגיטליים וקריאייטיב לעסקים חמודים באזור. היו לי לקוחות כיפיים וצברתי שם ניסיון”.
אני לא יכולה שלא לשאול – לאן נעלם כל הכסף שהרווחת?
“אני גר לבד מגיל 19, אין מי שתומך בי. אני מחזיק רכב ובית ומשלם חשבונות. אין לי זמן להכין אוכל, אז הרבה מהכסף הלך על אוכל בחוץ. רק לקיים רמת חיים סבירה, בלי יותר מדי בילויים או לקנות בגדים במקומות הכי מפוארים, עולה המון כסף במדינת ישראל. להצליח לחיות בצניעות כאן זה גם קושי. זה לא בגלל שאני מפונק, פשוט הכל יקר כאן. גם הקטע שלא נכנסה עבודה בשנה האחרונה תרם לעניין”.
ובגלל המשפט של אמא שלך קמה הכנופיה?
“בדיוק בגלל זה. חשבתי מה אני יכול לעשות כדי להרוויח כסף, וזה רעיון שישב לי בראש הרבה זמן – איך אף אחד בארץ לא עושה משלוחי כנאפה? איך אף אחד לא קם ולקח מוצר שהוא פשוט יחסית? הוא לא דורש ממך תנורים מטורפים או איזו מערכת רידוד בצק, זה לא משהו מסובך יותר מדי, אפשר לעשות את זה גם בבית. אני מכין בבית כנאפה כבר יותר מחמש שנים – זה ההובי שלי. זו מנה שנכנסה לרפרטואר שלי, ואני אוהב אותה מאוד. ולא רק אני אלא כל השכנים. יש לי שכנה טורקייה שקוראים לה פנינה ברוך ושלמדתי ממנה לבשל, והיא גם האמא של אור שהוא חבר ממש טוב שלי. היא דייקה לי את המנה לרמה הנוכחית. עשיתי כנאפה בפעם הראשונה לפני חמש שנים, ומאז בכל פעם שבה הכנתי אותה היא נתנה לה עוד שפצור עד שהמנה הגיעה לרמה מטורפת. היא הלשון שדייקה את המנה. חד משמעית”.
החך שדייק.
“נכון, החך שדיגם את המנה. בלעדיה זה לא היה אותו דבר. זה האופי של השכונה – לעבור מבית לבית כשהדלתות פתוחות ולא נעולות. זה משהו שמתחיל להיעלם במדינה. אני שמח שאני גר כאן. יש פה משהו אחר – מיוחד יותר, משפחתי יותר, ארץ ישראל היפה של הדדיות ושל שיתוף. הבן שלה הוא נכה ואני עוזר לו המון, וגם הוא עוזר לי המון. הוא מייעץ לי כי הוא יותר בוגר ממני. אלה הם דברים שהיום כבר פחות רואים אותם בערים גדולות. אני גר בבלוק הזה כבר 12 שנה. אמא שלי עברה לכאן לאחר המשבר עם אבי, ומאז אני כאן”.
ספר על ההתחלה של הכנופיה.
“ישבתי עם אור וידעתי שיש לי מוצר טוב, אבל נשאלה השאלה הכי חשובה – איך מביאים את המגש שיורד בזה הרגע מהאש אל הלקוח במצב אופטימלי? אשכרה אנחנו הולכים לעשות כל מגש בעבודת יד, זו שעה וחצי של התעסקות – להרטיב את הגבינה, להוציא לה את המלח, לסדר את הקדאיף, זה תהליך שלוקח זמן – אז איך אנחנו עושים ממנו סרוויס ומתחייבים תוך שעה להביא משלוח לבן אדם כשהמגש עדיין חם? התחלתי לפתח את זה. גירדתי קצת כסף והבאתי שני מגשי נירוסטה. הלכתי לכל הספקים והבאתי גבינות וקדאיף. לאחר הרבה ניסיונות הגעתי למצב שבו העמדתי מגש מאפס תוך שבע דקות. לקח לי זמן, אבל יצרתי את המיומנות הזו ויצרנו שיטה. מכינים מגש בשבע דקות, מטגנים בעוד עשר דקות ואפשר להספיק ולהגיע ללקוח עם מגש חם בקרטון כמו פיצה. ולמה בקרטון? כדי שהאדים לא ירטיבו את הכנאפה ויגרמו לבצק להיות מושי”.
שלא תאבד מהקריספיות שלה.
“נכון, מה קורה בוואדי כשאת קונה שם כנאפה הביתה? הם נותנים לך את זה בתוך קופסת פלסטיק עם ניילון. החום מוציא אדים שמרטיבים את הכנאפה, ובבית היא כבר לא קריספית. הגבינה שבחרנו היא לא הג’יבנה הרגילה שמתקשה ממש מהר, אלא מוצרלה ששורדת משלוחים הרבה יותר טוב. היא נמתחת גם כשהיא מגיעה ללקוח בטמפרטורה הקרובה לטמפרטורת החדר. זה יוצר את החוויה של הטריות – כשאתה מושך ביס מהכנאפה והגבינה נמתחת”.
הכנאפה של הכנופיה. "אני מבטיח 100 אחוז מוצרלה, 100 אחוז חמאה אמיתית" (צילום: חגית הורנשטיין)
“קרו דברים שלא דמיינתי שיקרו”
כשקבענו את הראיון בדירתו בשפרינצק הופתעתי לגלות שמתוך המטבח הצנוע פועלת הכנופיה. זוהי דירת שיכון פצפונת שהופכת בכל יום מהשעה 15:00 ועד חצות לחמ”ל מתוזמן היטב. נאמר לי שאני אחת מיחידי סגולה שהצליחו לחדור אל תוך הכנופיה למעט החברים הקרובים והשכנים. אור ברוך, השכן-חבר, הוא שהמציא את השם וגם נרתם לעזור ולתפעל את מערך המשלוחים ואת ההסברה – נושא שקרוב ללבו של גובין ורק עליו הוא סומך.
“אחד מהדברים שלמדנו על בשרנו בגלל שאנחנו מזמינים המון אוכל מבחוץ הוא שאנחנו יודעים איזה שירות היינו רוצים לקבל ואיזה הסבר היינו מעוניינים לקבל בטלפון”, הוא מסביר, “אני לא דורש את זה מכל המבורגרייה, אבל מעסק שאני לא מכיר, עם מוצר שאינו קיים, כלקוח אני רוצה לשמוע מה אני מקבל ולמה אני משלם למגש יותר מאשר בוואדי, כולל משלוח בחיפה. גם אני לא הייתי נותן למישהו 80 שקל על מגש של כנאפה אם הוא לא היה מסביר לי למה. המוצרים שלי הם טובים ואיכותיים יותר. אני מבטיח 100 אחוז מוצרלה, 100 אחוז חמאה אמיתית, ללא צבעי מאכל ולא מוצקי שומן שהם הרבה יותר זולים. כל מגש מוכן במעמד ההזמנה ולא דקה לפני. הוא נעשה במיוחד עבור אותה ההזמנה”.
יש לך עובדים או שאתה עושה את הכל לבד?
“בתחילת הדרך החברים עזרו לי – הוציאו משלוחים, הביאו סחורות, נתנו יד. הבית שלי פתוח, תמיד יש פה הרבה אנשים, אז אין לי בעיה של כוח אדם. היום אני כבר משלם למי שבא ועובד. יש כאלה שבאים לשבת ויש כאלה שבאים לעבוד. לימדתי שלושה חברים את המתכון הסודי כי אני כבר לא יכול להשתלט על זה לבד, מה גם שפעם בשבוע, בכל יום שלישי, אני נמצא בתל אביב ומכין שם כנאפה בדירה של חברים”.
מה היתה ההזמנה הראשונה?
“מישהו מאינטל. הוא רשם לי שזה מיוחד, וזה בדיוק העניין. המנה היא שונה, אף אחד לא רגיל לקבל כנאפה חם עד פתח הבית או המשרד. זה התפשט כמו אש בשדה קוצים – אנשים פרגנו בכל מיני קבוצות של אוכל בפייסבוק, אנשים התחילו לכתוב פוסטים, וקרו דברים שלא דמיינתי שיקרו. קידמתי את העסק בפייסבוק והתייחסתי לכנופיה כאילו היא עוד לקוח – הרבה קריאייטיב וכל מיני דברים שמחוברים לשנת 2019, על אף שכנאפה היא מוצר מיושן. הכנופיה מביאה טוויסט עכשווי לכנאפה. אנחנו מדברים בשפה צעירה, אנחנו נמצאים הרבה ברשתות החברתיות ורוצים להיות הכי נגישים למה שקורה היום, נושאים ב־Real Time. למשל בבחירות יצאנו עם סלוגן שאצלנו אין מחלוקת כי כנאפה כולם אוהבים. כשהתחלנו לצבור יותר ויותר עבודה קיבלנו טלפונים מתל אביב והחלטנו להוציא את זה למרכז”.
זה השיא – שחיפה מלמדת את תל אביב על אוכל.
“בגלל שקשה פה. הכנופיה נולדה מתוך קושי, מתוך מצב של משבר. הייתי במצב קיצון שלא הייתי בו מעולם לפני כן. זה ממש הוציא ממני משהו אחר. אולי בגלל שקשה לנו בחיפה, אנחנו יותר פייטרים. זו אשכרה עיר דרעקית שיוצאים ממנה דברים יפים. בינתיים אנחנו פעם בשבוע בתל אביב כי זאת היכולת שלי. אני לא רוצה לפגום במוצר, אני רוצה לשמר אותו כמו שהוא”.
הצלחת להגיע לעיתונות הארצית ולתוכניות טלוויזיה בזמן יחסית קצר.
“היינו כבר בשתי תוכניות טלוויזיה, וארבעה עיתונים כבר כתבו עלינו. כנראה הלימודים השתלמו. את כל עבודת השיווק והקידום בדיגיטל – מה ששולט היום – עשיתי לעצמי, גם בחברת ההפקות וגם בכנופיה”.
כמה קילו שיערות קדאיף הולך לך בשבוע.
“אני עדיין לא ברמה של קונדיטוריה, אבל אין ספק שהקהל שלנו נבנה. אגב, כל הזמנה היא בווטסאפ. ככה אנחנו גם משמרים את הלקוחות שלנו ברשימות תפוצה. זה עדיין עסק בבית, והיכולת לתת תפוקה היא מסוימת מאוד. אם אני מרגיש שיש Over Booking אני פייר עם המזמינים ואומר להם שאני לא יכול להתחייב לגבי משך הזמן הרגיל. אם מתאים להם, אז לפחות הם יודעים מראש שהכנאפה תתעכב. בעצם הפידבקים הם הדבר הכי חשוב לי”.
איזו דמות היית הכי רוצה שתאכל את הכנאפה שלך ותפרגן לך?
“זה שאני אעוף ממנו? אסף גרניט. האמת היא שלמדתי ממנו הרבה מהתוכנית ‘מהפכה במטבח’. נושא סגירת מסעדות זה משהו שקרוב ללבי (צוחק). אני מקשיב לו המון וראיתי הרבה דברים כמו איך לחשב זמנים, איך להתכונן למשמרת ונושא של משקלים. לא כל עסק עובד עם משקל, וממנו למדתי איך מייצרים אחידות במנות, ואז אתה יודע בדיוק כמה מצרכים אתה צריך וכמה עולה לך המנה. הוא אומר שעסק שלא עובד עם משקל ייסגר, וככה אני עובד מהיום הראשון. מי שקיבל את המוצר שלי ביום הראשון יקבל היום בדיוק את אותו המוצר, וזה גורם לי להיות בבקרה – או שאני מרוויח או שלא. גרניט הוא דמות להערצה, ואני אוהב את זה שהוא קשוח. אני לא נותן לעצמי הנחות ואין תירוצים, ורק ככה מגיעים למצוינות – בדרך של אסף גרניט”.
השותפה שלך היא בת הזוג של אור.
“נכון, שרית ברזילי היא קונדיטורית מקצועית, בוגרת אסטלה מושקוביץ’ בלפר, שזה קלף. היא שיפרה לי את השיטה. המתכון היה קיים, אבל היא נתנה פינישים אחרונים כדי להגיע למצב שהמוצר יהיה מסחרי”.
יש לך בת זוג?
“מישהי זרקה אותי בגלל הכנאפה. תראי, זה לא קל – יש לי מעט זמן חופשי והוא גם מצומצם. אני מאמין שמי שרוצה תמצא את הדרך. אני מצאתי את הדרך שלי בעולם הזה ביזע ובלחימה יומיומית. אני מרגיש שעד התקופה האחרונה לא היו לי רגעים של שקט אמיתי. עכשיו, כשרואים את כל ההצלחה, ההורים שלי לא יכולים לא להתייחס לזה, אי אפשר שזה יעבור לידם. כן מרגישים שיש איזו גאווה, זה נותן להם שקט. בתור ילד רוסי, את לא יודעת כמה ההורים דורשים ומשגעים לך במוח”.
איך אתה מדמיין את החופשה הראשונה שלך?
“בלי טלפון ובלי לעשות כלום. בטח אסע לחו”ל כדי להתרחק, אבל לא ליותר משבוע כי צריך לחזור לעבודה”.
ומה השלב הבא?
“אני חושב שאנחנו בדרך הנכונה. נראה לי שכל משפחה בישראל אוהבת כנאפה והיתה רוצה לקבל אותו הביתה במצב שהוא יוצא מכאן – חם ואיכותי. אני רוצה להפוך את זה לרשת שלא דורשת יותר מדי. כל מי שירצה סניף לא יידרש להשקיע יותר מדי, בסך הכל יצטרך מקום קטן וצנוע, לא פנסי, אבל שמייצר מוצר מצוין. הלקוחות יצביעו ברגליים. זה מה שקורה בחיפה, וזה מה שמתחיל לקרות בתל אביב. אם הרשת תצליח ברמה הארצית, אין סיבה שהיא לא תצליח ברמה העולמית. בכל העולם מתפתחת מודעות שהולכת וצומחת למטבח הערבי. הם לא מכירים עדיין מה זה כנאפה, אבל ברגע שהם יטעמו את שלי, אני בטוח שהם יתאהבו. הוצאתי את כל האלמנטים שיכולים ליצור אנטי. יש כאלה ששמים מי ורדים, אבל לא כל אחד אוהב את זה, אז אני לא שם. אני שם לימון במידה מאוזנת מאוד כדי שלא ירגישו חמיצות אלא רק בשביל הריח, הארומה”.
גם ערבים מזמינים ממך?
“כן, ולא רק זה – הם מפרגנים ממש. הם אומרים ‘כבוד, מורידים בפניך את הכובע’ ונותנים חוות דעת כנות. אני יודע שזה פוגע להם טיפה באגו שרוסי מכין כנאפה, אבל הבאנו – ושרית עזרה לי בזה – את הקונדיטוריה המקצועית לתוך הקונדיטוריה המזרחית. להביא את הדיוק לעולם שהוא יותר יד חופשית, כזה ששמים כמות גדולה של גבינה ככל שהלב שלך רחב ולא לפי כמות מדויקת. אנחנו, גם עם הכמות המדויקת, עדיין שמים ברוחב לב. אשכרה רוסי שמכין כנאפה זה קטע. אבל אני רואה את עצמי ישראלי, ישראלי שמכין כנאפה. יש יותר ישראלי מזה? חיפאי מזה?”.
אני מאמינה שאתה בעד לגליזציה.
“כן, זה בדיוק זה. כיום אנשים צורכים קנאביס יותר מאשר פעם, וידוע שהוא גורם לתחושה של רעב. אני בעד מאנצ’יז, ומה שבטוח – אם תהיה לגליזציה במדינה, חד משמעית אני הראשון שירוויח ממנה ומבטיח להאריך את שעות הפעילות. הרי מי מזמין ממני באחת בלילה?”.
פול גובין. "יש יותר ישראלי מזה? חיפאי מזה?” (צילום: חגית הורנשטיין)
שוקי
הוא למד מחבר של אחותו
שפרינצקאית
פול היקר, הרבה הצלחה ואושר.
קשיי קליטה עלאק
כל עלייה שמקבלת פה סל קליטה נדיב ביותר מתלוננת על הקשיים…
משפחתי עלתה באמצע מלחמה, גויסה לצה"ל, וקיבלה כלום ושום דבר בתור סל קליטה
ואף אחד לא מראיין אותי על קשיי הקליטה שלי.
חלאס לעשות מזה מסחרה.